כניסת חברים ותושבים

משה גרינשפן
תאריך לידה:
11/11/1911
תאריך פטירה:
24/11/1965
תאריך פטירה עברי:
כ"ט חשון תשכ"ו


משה גרינשפן נפטר ביום שלישי, כ"ח בחשוון תשכ"ו 
בן 54 במותו. 

על קברו הרענן של משה גרינשפן ז"ל
לא עסקן ציבורי, לא אידיאולוג, לא נואם באסיפות, ואף לא מנהל משק חקלאי או מפעל חרושתי, חבר פשוט מהשורה היה: פרוליטר בן פרוליטר, סנדלר שמקצועו עבר אליו בירושה מסבותיו ומאבות אבותיו, ואל העבודה לוקח בעודו ילד. חבר שכל השכלתו לא הייתה אלא קצת תורה שלמד ב "חדר" – ובכל זאת זכה לאשר זוכים רק מעטים בתוכנו: הוכרה כללית וחיבה רבה מכל רבדי יישובנו – נער, זקן, חבר וחברה. והרי אין בתוכנו חבר שבא, כמוהו, במגע אישי מתמיד עם כל בני היישוב, שכן הכל, בלי יוצא מן הכלל, זקוקים לסנדלר. לא נפרד ממנו איש עם טינה בליבו.  בנידון זה לא היה כמעט מתחרה למשה. 

יודע אני שגם הדור הצעיר חיבב אותו, בשל מאור פניו, חכמת החיים שלו, ויחסו הנלבב אל כל הפונים אליו. אבל מסופקני אם ידע להעריך אותו כראוי, כשריד מופלא של איש העמל הכשר בישובי היהודים במזרח – אירופה, שמשה ייצג אותו בשלמות, בכל הוויתו הנפשית ובאורח חייו. שכבת בעלי המלאכה הייתה החלק הפרודוקטיבי העיקרי בישובים אלה ומשקלם, גם האיכותי וגם הכמותי, היה ניכר למדי. מהם היו תמימי דרך וישרי – לב, אף על פי שלא הצטיינו כלל וכלל בלמדנות, ורובם היו מעוטי השכלה יהודית או כללית, מהם נחלצו לפעילות ציבורית, אם בבית הכנסת בו התפללו (והיו גם בתי תפילה מיוחדים למקצועות מלאכה שונים) ואם בחברות לעזרה הדדית, ללימודי "עין יעקב" בין מנחה למעריב וכו'. לרוב היו בעלי לב חם, רגישים לסבל הזולת, מוכנים לתת יד לכושל, ורבין מהם היו מוקירי תלמידי חכמים. 

התמורות שחלו בחיי הציבוריות היהודית מאז סוף המאה הקודמת – ההתעוררות הציונית והסוציאלית – השפיעו גם עליהם. רבים מהם היו ראשונים בהגנה העצמית, בחוגי ה"בונד" (המפלגה הסוציאליסטית היהודית הראשונה), וחלוצי הציונות הסוציאליסטית. משה היה אחד מהם. ונכון אמר לי היום אחד מחברינו: "עם מותו של שמה מת אחרון היהודים בקיבוצנו". דומני שלא רק אחרון היה, אלא יחיד בתוכנו: אוד מוצל ממעמד חשוב ביותר עם היהודי, שהושמד ע"י הצורר בשואה הגדולה, אוד מוצל ממחנה ההשמדה בברגן בלזן, ששב והכה שורש בקרקענו, ופרח ונתן פריו. 
שרשו של משה היה בנאמנות, לא זו התאורטית, המבוססת על הנחות, המוגדרת בסעיפים, אלא זו המעוגנת כולה בהרגשה, בחינת "בכל לבבך ובכל מאודך", נאמנות טבעית, נוהרת מאליה, כמעין לא – אכזב. 
אופיינית למשה הערתו הלאקונית בויכוחים שהתעוררו בציבורנו בזמן האחרון: "א רביי פארלאסט מען ניט" (אין עוזבים רבי). למשה לא היה כל צורך בויכוחים, בלימוד זכות, בתירוץ קושיות, בהגנה מילולית על המבוקר – הנתקף. וכי לא די בכך שהנידון הוא "הרבי" כדי להדוף כל טענה ומענה!? 

משה היה איש העיירה הפולנית, קשור אליה בטבורו, הרבה לספר עליה, על נימוסיה ומנהגיה, אהב את אנשיה, את שיחם ושיגם, והתפרק עליהם. אבל ברטט מיוחד דיבר על ה"באווייגונג" ("התנועה" – התנועה הציונית הסוציאליסטית בה היה חבר) והיה חן מיוחד בצירה שהדגיש במילה זאת, תחת עולמו, והם שעמדו לו בהקלטותו בתוכנו. הוא התייחס לערכים החדשים שהעניקה לו התנועה כשם שהתייחסו יהודים פשוטים ותמימים בעיירתו אל הערכים הדתיים – יחס של "בדחילו ורחימו". 

לא אחת אמר לי משה: ראה מה בין העיירה לבין הקיבוץ: שם לא התערבו אנשי שכבות שונות, בעלי בתים אמידים ויחסנים לא נפגשו עם בעלי – מלאכה, ואף בניהם לא נפגשו יחד אפילו בבית – הספר, ואילו כאן חבר אני, משה הסנדלר עם פלוני ופלוני, וילדי לומדים עם ילדיהם ומקבלים אותו חינוך. והדברים לא נאמרו בדרך של התפארות אביונים בקרוביהם העשירים והיחסנים, אלא בהכרת ערך של צורת החיים הקיבוצית. דומה שלמשה לא היה כלל רגש נחיתות המצוי אצל אנשים הבאים לסביבת אנשים שהם ממוצא סוציאלי גבוה יותר. כנראה, חש משה כי אין לו להתבייש כלל וכלל בפני החברים שהוקירם על רמתם התרבותית והמוסרית, כשם שוודאי הוא, שלא התביישו הם בו, והם הוקירו אותו וחיבבו אותו, כפי מעשהו. 

כל אימת שראיתי אותו בעבודתו בסנדלריה, ופניו מאירים ומביעים שמחת חיים וסיפוק, הייתי נזכר בסיפור חסידים על אותו רבי אשר יעץ לחסידיו ללמוד מאותו סנדלר המאחר בלילות בעבודתו, לאור הנר, שהיה אומר: "כל זמן שדולק הנר יש לעבוד ולעבוד", חייו של משה בתוכנו נראו לי כנר – תמיד שאינו מסנוור עיניים, ואורו הצנוע מאיר לקרובים ומחממם. נעימה הייתה הפגישה עמו.

לא רק שושנה והילדים ירגישו בחסרון ראש משפחתם – היקר, כולנו נרגיש בכך, וכולנו נישא את זכרו עד בוא יום ונשכון באדמה הזאת, בצל העצים האלה.

יהודה ארז.
בתוכנו 265     1.12.65

פורים 1965 משה ושושנה

פורים 1965 משה ושושנה



משה גרינשפן
11.11.1911 - 24.11.1965
קווים לדמותו של משה גרישפן
כתב: אשר לאודין ( בן עירו של משה)
משה זלמן גרינשפן נולד בחודש נובמבר שנת 1911 בעיירה קטנה בדרום-מערב פולין ז' א ר ק י  בסמטה קטנה וצרה, בין בתי כנסת ובתי מדרש מצד אחד, ובין הכנסייה הנוצרית מצד שני. כאן, בחצר ארוכה ואפלולית, בין בתי- עץ נמוכים, בילה משה את ילדותו, בהאזינו לניגונים המסולסלים של לומדי התורה בבתי – המדרש, ולהבדיל, לצלצולם המונוטוני של פעמוני הכנסייה, שקראו את הנוצרים לתפילה.
לא ידע אושר רב בחייו, לא בילדותו ולא בבחרותו. בהיותו בכור במשפחה גדולה, מטופלת בילדים קטנים, הוטל עליו לעזור בפרנסתם, בעוד הוא עצמו נער רך. לא נער כמשה יסתובב באפס מעשה, כשפת הלחם מצויה בצמצום.
קשים היו החיים בז'ארקי באותם הזמנים. עשירים מופלגים לא היו בה כלל, לעומת זאת עניים מרודים לא חסרו בה. הדאגה ליום המחר הייתה משותפת לכל, ותנאי החיים הכריחום לעמול קשה ולהסתפק לעתים במועט שבמועט. יחד משכו בעול הפרנסה ראש המשפחה, אשתו והילדים המבוגרים. ובכל זאת לא תמיד השיגה ידם להביא לבני משפחתם לחם לשובע ובגד ללבוש.
ימי השוק תפסו מקום נכבד בכלכלת העיירה. יום השוק היה לעתים המקור העיקרי לפרנסה לכל השבוע לכל בעלי המלאכה, שעיקר תעסוקתם הייתה במוצרי העור. עיירתנו ז'ארקי הייתה מרכז חשוב של תעשיית העור בסביבה. 
בחירת מקצוע באותם הזמנים לא הייתה בעיה כלל. לרוב ידע הבן את משלח ידו של אביו, כך זה נמשך מדורי דורות. ומשה לא סטה ממסורת העיירה.
העיירה ז'ארקי ניצבת לנגד עיני, כשכיכר השוק במרכזה, וממנה מסתעפים רחובותיה הפתלתלים, שרובם מאוכלסים יהודים; מרביתם בעלי מלאכה ומיעוטם סוחרים זעירים. אלה ואלה נאבקו קשות לפרנס בכבוד את משפחותיהם.
בתוך ההווי המסורתי של עיירתנו, על בתי המדרש שבה ולמדניה, צמח נוער תוסס על ארגוניו הציוניים השונים אשר הכניסו רוח חדשה וחיים חדשים לאוויה השלוה והשמרנית של הסביבה.
באווירה זו גדל משה. לא תמיד יכול היה לשתף את עצמן ולהיות פעיל בחיים התוססים של הנוער. לצערו היה עסוק מדי. היה עליו לעזור בפרנסת משפחתו, וזאת עשה בנאמנות ובמסירות הנפש. אבל, בלא יודעין ספג לתוכו את האווירה שהשפיעה עליו בהמשך חייו.
למדן גדול לא היה. אדם פשוט היה, ישר ורציני, בעל לב חם ופתוח, המוכן תמיד לעזור לזולת. מעולם לא שיתף את עצמו במעשי קונדס, כנהוג אצל צעירים. טוב לבו השתקף על פניו, ובת צחוק נחה תמיד על שפתיו.
זוכר אני את משה משנת 1933, ימי המשבר המפורסמים. כרגיל בימים כאלו ראשוני הנפגעים הם העניים. חוסר עבודה היה תופעה רגילה אצל הנוער היהודי. באותו זמן גויס משה לצבא, לחיל הפרשים, לגדוד השלישי של האולנים המפורסם – פאר הצבא הפולני. גם כאן השתדל לייצג את עמו בכבוד.
אך שוב התערב הגורל או חוסר המזל. הסוס האצילי, עליו רכב, התמרד פתאום. כנראה, דמו האציל לא סבל סנדלר יהודי רוכב על גבו, והפילו ארצה. משה שבר את רגלו, והוא שוחרר זמנית מהצבא.
אך כנראה שהצבא הפולני לא יכול היה להרשות לעצמו לאבד חייל טוב כמשה. כעבור שנה הוא חזר לצבא, והפעם לגדוד 11 של חיל הרגלים.
בשנת 1939 החליט סוף סוף, משה להקים משפחה. הוא התחתן עם בת מישקוב, עיירה סמוכה לז'ארקי.
בגרמניה כבר השתוללה החיה הנאצית. זרועותיה, כמו של תמנון, החלו לחמוס ולדרוס ארצות שכנות. משה שוב נקרא לדגל, כדי להגן על מולדתו החורגת, שכה התנכרה לו. 
שבועות מעטים בלבד נמשכה המערכה. פולין נכבשה ע"י הכובש הנאצי ומשה נפל בשבי. אך כעבור זמן מה הצליח לברוח משם. שבור ורצוץ חזר הביתה למצוא נוחם במשפחתו, שגדלה בינתיים – בת נולדה לו, מאושר היה ללא גבול, אך לא לזמן רב.
בשנת 1940, בליל חורפי, כאשר בחוץ השתוללה סופת שלג, נקרע משה מזרועות אשתו ובתו הפעוטה, ונשלח למחנה ריכוז, ומאז לא זכה מעולם לראות את משפחתו, ומאז שתה ללא הפוגה מכוס היגונים. התחיל הפרק הקשה ביותר בחייו: זעם עצור וחוסר אונים מצד אחד, ומצד שני אבדן כל משפחתו, שלא נשאר ממנה שריד ופליט. משה עבר שבעה מדורי גיהינום, נודד ממחנה ריכוז אחד למשנהו, סובל חרפת רעב ועובד עבודות פרך. אבל, לא כאחרים חלושי אופי הוא אינו מאבד את צלם האדם. תמיד משתדל לעזור לחבריו לצרה, לעודד אותם במלה טובה: "יידען! האלט אויך, עס ווערט נאך זיין גוט. אויך פאר אונז וועט אמאל נאך די זון אויפשיינן! (יהודים! החזיקו מעמד, עוד יבואו ימים טובים, גם לנו עוד תזרח השמש!).
וכך עוברות חמש שנות זוועות. עדיין לא קם סופר או משורר, שיתאר את זוועות הימים ההם ואין בכלל בכוח אנוש לתאר את תקופת הקטליזם הנורא.
משה החזיק איך שהוא מעמד עד אשר נדמו רעמי התותחים. החיה הנאצית הגרמנית נחנקה על אשמתה הטמאה אחרי השתוללות של 12 שנים, ואחרי שרצחו עשרות מיליוני בני אדם חפים מפשע. ומשה על ערש דווי, הוא נאבק בין אלפי שלדים כמוהו - " עצמות יבשות", עם מלאך המוות. 
והנה זה פלא. אחדים מהשלדים מתחילים להראות סימני חיים, ביניהם גם משה. הוא מתאושש. לאט לאט חוזר לאיתנו. מתקיימים דברי הנביא יחזקאל:" כה אמר אדוני לעצמות האלה. הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידים והעליתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וידעתם כי אני אדוני."
מחשבתו הראשונה המקננת בראשו: לברוח מהארץ הטמאה הזאת ומהעם הגרמני המושחת, אף עלפי שנתגלו פרנסות קלות שהבטיחו חיים קלים לשוכני מחנות העקורים.
הוא החליט להתחיל בחיים חדשים על אדמת המולדת שעדיין התבוססה בדם מאבקיה, עקב מדיניות המעל של בווין, הזכור לשמצה, והתעלמות הארצות הנאורות מאסוננו הגדול.
אך דבר זה לא הרתיע את משה, עברו עליו דברים יותר גרועים ויותר קשים. גם את זה הוא יעבור. הוא מצטרף לקיבוץ הכשרה, מתחתן עם שושנה, ונולד לו בן. אך כנראה שכוס היגונים טרם מלאה, עליו לעבור עוד תלאות רבות עד לגאולתו השלמה. אך לא איש כמשה תישבר רוחו. בשנת 1947, ראה משה, דרך מעטה הדמעות שבעיניו, את מה שכה הרבה לחלום עליו, - הר הכרמל. יחד עם אשתו שושנה ובנם הקטן, הובאו לבית העולים. אבל כאן נשאר רק זמן קצר, סוף סוף ניתן לו להגשים את חלום חייו שנבצר ממנו להגשימו עקב נסיבות שלא יכול היה להתגבר עליהן. הם הצטרפו לקיבוץ גבעת חיים.
על אף הקשיים שלא חסרו בימים הראשונים, ובעזרתם של חברי המשק, שמשה מצא חן בעיניהם מהרגע הראשן, עלה לו להתגבר על הכול ולהכות שורשים במקום.
ואכן, גאה היה משה על הישגיו של משקו, וראה עצמו שותף לכל זה. ביתו מוקף גינת נוי, ממש פינת חמד. בריכת מים מיניאטורית עם דגיגי זהב, ובתוכה גל – עד לזכר בתו הפעוטה שנרצחה בידי הנאצים. במו ידיו עשה הכול וטיפל במסירות בגינתו בכל רגע של פנאי.
משה עבד בסנדלרייה, במרכז הקיבוץ, כולם נזקקו לשרותו והמקום הפך לפינת מפגש ולשיחה שוטפת, לרבים מחברי הקיבוץ. הוא יצר נעליים למאות ילדי הקיבוץ. אמרתו הייתה: עלי לדאוג שכל ילד יקבל בפסח סנדלים חדשים ובראש השנה נעלי חורף. את הנעלים יצר במו ידיו ורק לעתים נדירות השלים בקניה ב"משביר המרכזי".
 בעל נאמן ואב מסור לשלושת ילדיו, ורבה הייתה שמחתו שילדיו מתחנכים עם ילדיהם של חברי הקיבוץ.
כל מי מבני עיירתו שנזדמן לביתו נתקבל ע"י משה בחביבות, והעניק לו מכל טוב ובכל ליבו. נדמה היה שהנה סוף סוף הגיע משה אל הנחלה ואל המנוחה, ויראה קצת נחת ואושר מפרי עמלו. אבל ליבו לא החזיק מעמד והוא הלך לעולמו, כשהוא רק בן חמישים וארבע, ולפניו עוד הרבה דברים שטרם הספיק להשלימם.
נזכר אני בפגישה אחת עם משה. זה היה בשנת 1948. מלחמת השחרור בעיצומה. יחידתי החזיקה אז במשלטים הקדמיים בקרבת משקו של משה. ערב חג סוכות חנינו בכפר חגלה, למנוחת יום. לפתע פתאום הופיע משה והוא קורן משמחה בראותו אותי, לשמחתו לא היה גבול, מאחר שמאז פרוץ מלחמת העולם לא שמע עלי מאומה, ולא ידע מה עלה בגורלי. הוא בכה מרוב אושר, ורץ מהר לקיבוץ והביא לי כל מיני דברי מאפה. מאושר היה לפגוש בי, כי מבני עיירתנו כמעט ולא נשארו יהודים. וגאה היה, כי הנה אנחנו, בני ז'ארקי, אודים מוצלים מעטים שנשארו לפליטה, התקבצנו ובאנו להבטיח פיסת אדמה משלנו לעתיד ילדינו. כשנפרדנו ראיתי צער עמוק בעיניו. שפתיו מלמלו ברכה, ובליבו תפילה שאצא מכל המלחמה הזאת בריא ושלם, ונזכה להתראות שוב.
רבות חשבתי על הפגישה הזאת. הדבר נראה מוזר בעיני. מאין ידע שאני נמצא ביחידה זו? הייתי יחיד מבני ז'ארקי בכל היחידה.רק כעבור זמן רב ספרה לי אשתו, שושנה, שזו הייתה מעין שליחות קודש אצלו. כל יחידה צבאית שעברה בקרבת הקיבוץ, נוהג היה לעזוב את העבודה וללכת לחפש אנשים מבני עיירתו, כדי לסעדם ולעודדם בדרכם הקשה והמסוכנת. קשור היה לבני עיירתו בכל נימי נפשו. וראה כל אחד מהם כקרוב משפחתו. לפני שנה ראיתיו באזכרה לקדושי עירנו, וכאילו עומד לפני: פניו חרושי צער ויגון על חורבן קהילתנו.
משה נולד בחודש מרחשוון, ונפטר בחודש מרחשוון, חודש שאין בו חג. מעטים גם היו החגים בחייו הקצרים, עד בואו ארצה.
יהא זכרו צרור בצרור החיים.
אשר לאודון

רואים סרט בבית וינה

רואים סרט בבית וינה



איש העמל והאחריות
כתב: וילי זילברמן (חברו לעבודה בסנדלרייה)

כבר עברה שנה מאז מותו של משה. קשה להאמין כי אמנם הלך מאיתנו האיש שלא חלה אף פעם בשנות חייו אצלנו. איש טוב היה, מלא מרץ ותכניות לעתיד, הוא דאג לכל – למשפחתו שאהב מעל לכל, לילדיו, לקיבוץ. גם לענף שעבד בו, הוא ידע להתמסר בכל נפשו. רק לעצמו לא ידע לדאוג. לא עשה חשבון כוחותיו, שהלכו וכלו.
עבדתי עם משה כמעט מיום בואי לגבעת חיים – לפני 15 שנה. הוא היה מספר על ילדותו ונעוריו, ואיך הגיע לתנועה. עודו ילד רך הוא נאלץ לעזור להוריו. רק הספיק ללמוד את עבודת הסנדלרות אצל אביו, והוא עבר לקרוביו, ושם היה עובד קשה – יום עבודה ארוך שנמשך ללא סוף.
משהתבגר, הקים משפחה, אבל טרם הספיק ליהנות מחייו בחיק המשפחה, באה המלחמה ועקרה אותו ממנה. הוא גויס לצבא, וכשחזר משם נלקח למחנה הסגר. ושוב לא זכה לראות את משפחתו.
איומים היו חיי האסירים במחנה. ואף על פי כן אזר כוח לעזור לחבריו האסירים בכל אשר יכול. בעבדו בסנדלרייה ניתנה לו האפשרות, יותר מאשר לאסירים אחרים, להשיג לפעמים פרוסת לחם לידידיו, לעתים מתוך סיכון עצמי.
הוא החזיק מעמד והיה בין לו שזכו להישאר בחיים. בגמר המלחמה הוא התאושש, והתחיל, יחד עם שושנה, בחיים חדשים. הם בנו בית חדש, שהיה גם בית לידידיהם ומכריהם עד יום עליתם ארצה.
משניתנה לו ההזדמנות לעלות לארץ ישראל ויתר על כל ההצעות שהציעו לו לנסוע לקנדה או לאוסטרליה, בהדגישו כי מקומו עם בוני המולדת. וכשבא לארץ הוא בחר בדרך הקיבוץ, אף כי יכול היה על נקלה להסתדר בעיר. וגאה היה ומאושר על חייו בקיבוץ, על כך היה מדבר עם תיירים, עם עולים חדשים, ואף לחברי הקיבוץ הותיקים ממנו, היה מנסה להראות את היה ואת הטוב שבארץ, ובעיקר את החסר לנו עדיין, שמוטל עלינו לעשותו.
משה היה איש העבודה. כך ראיתי אותו בימים הראשונים לבואי וכזה ראיתיו עד ימיו האחרונים. חבר אחראי היה שתמיד דאג לכל חבר שפנה אליו, והשתדל להשביע את רצונו. 
נזכור אותו תמיד לטוב.
וילי

אבינו היקר ז"ל
כתבו הבנים: זאב, פנינה, מיכאל

תמיד היה אבא יקר לנו. הוא היה כסמל בשביל משפחתנו בטוב ליבו, בעבודתו המסורה שלא ידעה אות, באהבתו את משקו, ובראותו את עצמו כחלק ממנו.
זיקה נפשית הייתה לו למסורת היהודית. היה נוהג ללכת לבית-כנסת בכל יום חג או מאורע אחר. זה הזכיר לו את החיים בעיירתו, שהייתה דתית – ככל העיירות שבפולין. אבא אהב לספר לנו על חייו בעיירה, שאהב אותה, ועל מנהגיה. כל סיפור שסיפר בחדרנו היה נשמע כאילו זה קרה רק אתמול, אף שעזב אותה בגיל צעיר. והכול סיפר בהומור רב.
 על התגייסותו לצבא הפולני סיפר, ועל שירותו בחיל הפרשים, שם " העיף" אותו הסוס שעליו רכב, וכתוצאה מכך שבר רגלו.
בשנת 1947 עלה ארצה עם משפחתו והצטרף לקיבוץ גבעת חיים. עם הפילוג הצטרף לחברים שיצאו לבנות נקודה חדשה, וכאן המשיך במקצוע האהוב עליו – בסנדלרות, בו עבד עוד מילדותו עם אביו.
אבא המשיך במסורת אביו גם בקיבוץ. ולא רק במקצוע. שבו עבד כ42 שנה., אלא גם בענייני רוח – לפני צאתו בבוקר לעבודה היה נוהג להתפלל, לקראת היום החדש. כמו כן היה נוהג לקבל את השבת, בהדלקת נרות ובתפילה. וכך ליווה את השבת בצאתה. הוא קידש את השבוע החדש בתפילה. 
וכך רצה לחנך את בניו. את בנו בכורו העלה לתורה לפני 7 שנים, בהגיעו למצוות, וכן את בנו הצעיר, לפני שנה. במיוחד הקדיש הרבה מזמנו לבנו הצעיר, שלימד אותו במשך שנה שלימה, איך לעלות לתורה, וכן איך להניח תפילין. לצערנו הרב לא זכה לראותו עולה לתורה.
אנחנו ממשיכים במסורת אבינו, שהחדיר את רוחה בתוכנו. אנו מקבלים את השבת והחגים כמו שעשינו בעוד אבינו חי איתנו.
אבא נהג לטפח את גינתו שסביב לביתו, אחרי שעות העבודה. הוא בנה בריכת דגים לזכר בני ביתו שאבדו בשואה. בימיו האחרונים בנה במו ידיו ארון במרפסת הבית, שהשקיע בו הרבה כוחות.
זכרו יישאר בתוכנו לעד, כאב מסור ואוהב את משפחתו ואת חבריו. 





אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור