כניסת חברים ותושבים

מרדכי וינט
תאריך לידה:
17/10/1908
תאריך פטירה:
7/1/1966
תאריך פטירה עברי:
ט"ו טבת תשכ"ו

שרה ומרדכי וינט, צילם עמרם נבו



חברנו מרדכי וינט  נפטר ביום שישי , ט"ו בטבת – 7.1.66
בן 57 במותו

מרדכי ז"ל נולד בשנת 1908 למשפחה יהודית רבת ילדים.
המשפחה, שגרה תחילה בכפר בו נולד גם מרדכי - עברה את הדרך כפי שכתוב בספרי הסוציולוגיה היהודית: נהירה מהכפרים אל העיירות ומן העיירות אל הערים הגדולות. כאשר התעוררה בעיית חינוך הילדים,
עברו גם הוריו של מרדכי מן הכפר אל העיירה הסמוכה, בה הייתה קהילה יהודית קטנה.
בעיירה זו ראו היהודים חיים טובים, וביניהם גם משפחתו של מרדכי, העיירה הייתה ספקה של שבעים כפרים מסביב, והפרנסה הייתה מצויה.
באחד הימים נקלע לאותה עיירה יהודי מפולין והביא עמו את רעיון תחיית העם.
אח"כ אימצו לעצמם יהודי כל המחוז (שמקודם היה חלק של המונרכיה האוסטרו- הונגרית, וכתוצאה ממלחמת העולם הראשונה סופח אל רומניה) את הרעיון הציוני שהביאו צעירים מן השבי הרוסי. כתב הייחוס של העיירה, תואר האצילות שלה היה: "העיירה הציונית ב - 100%". 
במרוצת השנים היא גם עלתה כמעט כולה ארצה, על רבה, שמשה, איש בית המרחץ שלה, על בעלי המלאכה שלה ועל סוחריה. 
באווירה זו, ספוגת ציונות נלהבת ותמימה גדל מרדכי, והיה גם לחלוץ ההולך לפני המחנה. במשך שתי שנים למד מרדכי בעיירה בבית ספר יהודי, ששפת ההוראה בו הייתה עברית (המורה היה יהודי מן הצפון, מן הקרפטים) ומאז דבק בשפה העברית. 
לאחר מכן יצא מרדכי מן העיירה ופנה אל עיר גדולה יותר, ושם למד את מקצוע הנגרות, עד אשר היה לבעל מלאכה מושלם. בעיר זו הכיר גם את בת – זוגתו שרה (תבדל לחיים ארוכים). 

כאשר הוקם, בשנת 1993, לא רחוק מעיירתו, קיבוץ ההכשרה, הופיע מרדכי שוב, ולא בגפו אלא עם שרה. הוא מצא דרך וכרת ברית עם סטודנטים, זבנים, גימנזיסטים ובעלי – מלאכה צעירים, שהחלו להכשיר את עצמם לעבודת הארץ והעם. 
בפברואר 1934 הגיעו מרדכי ושרה לקבוצתם שעשתה ראשית צעדיה על גבעת חול לא הרחק מכפר – סבא (מול צופית, היום), ונקלעו לתוך האווירה הלוהטת של כיבוש העבודה, משמרות ליד הפרדסים, ספיגת מכות מאלות שבידי שוטרים בריטיים רוכבים...
באפריל 1934 עבר מרדכי עם קבוצתו לגדרה והיה בין מייסדי קיבוץ שער הנגב. היה למנהל הנגרייה של הקיבוץ וכאשר הוקדם המפעל לייצור צעצועי עץ היה לעמוד התווך של המפעל. 
מרדכי היה פעיל בחברה. את פעילותו ראה כשרות והוא תמיד רצה לשרת באמונה את החברה בה הוא חי. ראינו זאת גם בזמן האחרון, כאשר כוחותיו כבר היו דלים (לאחר התקף הלב שבו לקה). 



מרדכי ושרה היו ההורים הראשונים בקיבוץ, המשפחה הראשונה של ממש, משפחה שחבקה ילד – בת, משפחה שסמלה ראשית קביעות, יציבות. 
ב-1942 החלה ההתיישבות בכפר סאלד, ומרדכי אתנו וידו בכל הקשור לבניה – בהקמת הצריפים, במתיחת רשת על החלונות, בקביעת דלתות מרושתות ונסגרות כמעט הרמטית, בבתי הילדים – להגנה מפני יתושי הקדחת. הוא היה שותף נאמן בשנים הקשות, מיום העלייה על הקרקע, דרך מלחמת העצמאות – עד אשר נשמנו לרווחה וכפר סאלד הפך ליישוב שהחל לבנות את משקו.
משבר הפילוג בשנת 1952 השפיע השפעה קשה ומביכה על אדם בלתי פוליטי כמרדכי. הוא ניסה ללכת בדרכו שלו ולא להזדהות עם אחד מהצדדים שנקלעו לריב אחים. 
עם זאת, מצא לאחר זמן את דרכו אל גבעת חיים זו, שבה חיכו לו קצת מהנחת של תחנה אחרונה – וגם סבלותיו הרבים. קודם מחלת הלב, שממנה החלים בכוח רצונו העז לחיות ולעבוד, ואח"כ – בקיץ האחרון, המחלה האכזרית, הממארת, שתקפתו ולקחה אותו מעמנו.
מרדכי לא היה אדם קודר (גם בחליו לא היה כזה). היה לו חוש הומור. היה מארח נפלא. בביתו הייתה שמחת חיים רבה, צחוק בריא, רם ומשחרר היה מהדהד בדירתו בערבי השבתות, ב"שבת אחים גם יחד". הוא היה אדם מסביר פנים, צנוע. חברות ששמרו ליד מיטת חליו אמרו: "מרדכי היה חולה למופת". אנחנו כולנו ידענו אותו כבעל ואב למופת, וכרע יקר. והנה – איננו עוד.



הבאנו אותך, מרדכי, אלי קבר, ואתה רק בן 57, ומשפחתך וחבריך הרבים עומדים סביב דוממים... 
אנחנו באים לעיתים יותר מידי קרובות למקום זה, בהביאנו למנוחת עולמים צעירים ומבוגרים, שנפטרו טרם עת.
קשה להצדיק את הדין וגובר הרצון לזעוק עם משורר התהילים זעקה גדולה:
"הלמתים תעשה פלא היסופר בקרב חסדך, היוודע בחושך פלאך אם רפאים יקומו יודוך?
אמונתך באבדון? וצדקתך בארץ נשייה". 
ובכל זאת, ספני סוד המוות אין לאדם בן התמותה אלא מרפא אחד: ההשלמה.
כי אחרת, מול ההוד הנורא של סוד המוות נשאר רק הטירוף. 
יהיה זכרך, מרדכי, צרור בצרור החיים.
(דברים על הקבר)
אברהם שניר. 


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור