כניסת חברים ותושבים

חנה כץ
גיל:
1914
תאריך פטירה:
25/9/1966
תאריך פטירה עברי:
י"א תשרי תשכ"ז
חברתנו חנה כץ נפטרה אור ליום שני, י"ב בתשרי תשכ"ז 
בת 52 במותה.



ליד קברה של חנה ז"ל
באנו הנה להיפרד פרידה אחרונה מחנה. 
פרידה אחרונה – כך נוהגים לאמור, למעשה נפגוש אותה פה ושם – כי איננו חיים רק גופנית על האדמה הזאת, אלא גם בזיכרונותינו ובהגותנו.
וזרם ההרהורים, הרגשות האסוציאציות נושא אתו את אלה שהיו אתנו ואינם עוד, והם ממשיכים להיות אתנו בחיותם ובכוח אישיותם. 
כולנו נזכור את חנה לעתים ויזכרו אותה ישראל והבנות תמיד, וראשוני נכדיה ישאו איתם דמותה דור שני – עד אשר היא תשקע יחד אתנו לתוך חיק ההיסטוריה, והדור יקרא דור רב מעללים בפי הדורות הבאים. 

חנה עלתה לארץ ביחד עם הוריה בשנת 1925 והיא בת 11. ביחד עם הוריה, אחיה ואחיותיה נקלטה קליטה ראשונה ע"י קרובי המשפחה – משפחת מדורסקי מראשוני חדרה. היא זכתה עוד להיות תלמידה בבית ספר עברי, ללמוד את השפה על בוריה ולהתחנך בה. 
כנערה הצטרפה לבחירות הסוציאליסטיות, באה במגע עם חברי קיבוץ והצטרפה ב- 1935 לקיבוץ הזה. כאן בנתה ביתה וגידלה שתי בנות, שזכתה לחתן אותן ולראותן חיות כאן, באותו משק וחברה עם בעליהן, ראתה בהיוולדם של נכדים ונכדות – והם היו לה חדוות שנותיה האחרונות. ובקיבוץ עברה את אשר כולנו היינו צריכים לעבור. עבדה בעבודות שונות וכבשה לה מקצוע – בהיותה ללולנית במשך שנים רבות. 
בשנות חייה האחרונות הייתה למורת עזר לילדים המתקשים בלימודים. היא השיגה הישגים ניכרים במקצועה החדש ומצאה סיפוק בעבודה – והמשיכה בעבודה זו תוך עקשנות וכוח רצון עוד זמן רב תוך היותה חולה. 

ביכורי הלול משמאל מטה לב באמצע חנה כץ 1952-54



חנה הייתה חלוצה. מראשונות בונות המשק הזה, התגייסה, בהיותה כבר אישה מבוגרת, לעזרת היישוב שאומץ על ידינו – מגל ושהתה בתוכם שנה שלמה. שרידי ראשוניה זוכרים יפה את פעלה שם, והם רוחשים לה אהבה עד היום והיו שואלים לשלומה עד לימיה האחרונים ממש. 

היא הייתה פעילה בחברה. זכור כי ריכזה את ועדת התרבות – ושנה שלמה הקפידה על קיום רצוף של קבלות השבת. ואף כי החברה לא נענתה ביותר לניסיון זה – היא התמידה והמשיכה, והצטערה על שלא נמצאו ממשיכים שיתמידו כמוה עד שיעלה בידי החברה למצוא צורה מתאימה לשבת היהודית גם בחברתנו.

לפני שלוש שנים נותחה – ניתוח שגילה את טיב מחלתה – מחלה שטרם נמצא לה מרפא, וזאת לאחר ששנתיים קודם לכן כבר הרגישה לא טוב ביותר. עכשיו ידעה שנכנסה למאבק ברור על חייה. ובמאבק זה הייתה אמיצה, סבילה – ללא קובלנה. עד אשר המחלה ניתקה חוט חייה – והיא אך בת 52. בעצם זכתה חנה בכל שאדם עלי אדמות ראשי לזכות – זולת אריכות ימים.
כמו רבים מאתנו הייתה גם היא פעילה וחלוצה ומושרשת בתנועה ובקיבוץ – אולם הייתה יוצאת דופן ולא רגילה בדבר אחד. היא הייתה איש-מידה ואיש- צורה. 
אנחנו נוטים לקטביות ולפעמים אף מטפחים את החריף והקיצוני בתוספת של חספוס, בשגגה או בכוונה תחילה. ואנו מוכים בחוסר צורה, האופייני לעם נודד, זורק לבוש וכובש לבוש. דור-דור ולעתים תוך דור, והיא טובה הייתה, כאילו באה וצמחה מתוך תרבות דורות. 
והנה העברית שלה. אף לא מילה שלא במקומה ולא משפט שאינו שלם. ודיבור מסוגנן לא רק כמדברת לפני קהל, אלא גם בשיחה בלתי פורמלית. אף פעם לא שרבבה לתוך דיבורה משום לשון לועזית – לא רוסית, לא ערבית, ולא אידיש. שפתה נשארה תמיד צלולה, בהירה, נקייה מכל לעז ומכל סלנג. 
וכך הייתה בא תמיד מידה: בעלבונה, בכעסה, ביגונה, בשמחתה ואף בהתלהבותה. היא מעולם לא יצאה את הכלים. 
לא הייתה מרושלת ומעולם לא הזניחה את עצמה – אף לא בימי המחלה הקשים. היה בה משהו מה"לא יהיה רבב על בגדה" – כאילו באה מאצולה בת דורות.
ובאמת הייתה בה מעדנה שבאצילות ומאצילות שבעדנה.
כך תחרת בזכרוננו.
יהא זכרה ברוך.
נחמיה.

בבית אבא

ברעדה וביראת כבוד אני ניגש להעלות פרקים מחייה של אחותי חנה היקרה.

חנה נולדה בהומל שברוסיה בשנת 1914, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בבית ציוני, שהשפה העברית היא המדוברת והשלטת בו בין בני המשפחה. בגיל 9-7 חנה כבר שרה ומדקלמת משירי ציון.

בשנות הרעב בברית המועצות נתקפה חנה, יחד עם יתר בני המשפחה, במחלת הטיפוס.

היו אלה ימים שלאחר מהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים. היהודים הולכים ומנושלים ממעמדם ומפרנסתם. הוכרזה מלחמה על הציונות. מוסדות חינוך והשכלה מטעם "תרבות" נסגרים ביד גסה ע"י השלטונות. מתנהל מאבק מר וקשה על שמירת גחלת הציונות. נערכים מאסרים המוניים בשורות הנוער הציוני. התנועה נערכת לעבודת מחתרת. וחנה הקטנה, הצעירה, עמדה לא פעם בתצפית, כדי לשמור עלינו מען הבולשת, בשעת ישיבות ואספות בלתי לגליות שנערכו בביתנו. סכנת מאסר וגירוש ריחפה על בני ביתנו.

בארץ נעשתה אותו זמן פעולה נמרצת ע"י קרובינו, מראשוני חדרה, להשגת ויזות עבורנו. בסכנת נפשות ממש ובהקרבה עצמית, עלה בידי המשפחה לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ ישראל.

בשנת 1925 הגיעה המשפחה לחופי הארץ והתיישבה בחדרה. חנה למדה בבית הספר המקומי. עם סיום ביה"ס התבלטה חנה בכישרון פדגוגי וביכולת הסברה. חוסר אמצעים מנע בעדה ללמוד בסמינר, והיא פנתה לעבודה חקלאית ועבדה בפרדסים. כר לפעילותה מצאה אותו זמן בתנועת הבחורות הסוציאליסטית. כאן, כמו בעבודה, הצטיינה באחריות ובמסירות שהיו אופייניות לה.

חנה המצוידת בעין חדה ורצינית, הגיעה למסקנה, שהדרך לשוויון וצדק, מובילה אל הקיבוץ, וישראל יבדל לחיים, מצא בה בת לוויה לדרכו בחיים.

חנה היתה מושלמת בכל המידות והתכונות החיוביות. תמיד ערה לבעיות הזולת ונכונה לבוא לעזרתו, עד כדי שכחה עצמית. היתה מאוד קשורה למשפחה כולה. מאופקת ומגיבה על דברים באובייקטיביות מלאה, ובהגיון למופת.

בשכבה על מיטת דווי, ניהלה מאבק מר ועקשני עם המוות. בביקורינו, הן בביתה והן בבתי חולים, היתה מעלה תמיד חיוך על שפתותיה, למרות הייסורים והסבל שהיו מנת חלקה.

עם אובדנה של חנה הוכתה המשפחה מכה עצומה, ונשארנו המומים. זכרה יהיה שמור בקרב משפחתנו לנצח.

האח זלמן.



חנה כץ
ידידות אמת
חנה היתה ידידתנו זה שנים רבות וחיבבנוה ביותר. בטוב וברע תמיד ידעה לשמוח בשמחת הזולת או לנחם בשעת צער ותמיד בלב פתוח ומוח צלול.
מאז חלתה היינו נפגשים מדי ערב ליד מיטתה ומשיחין על דא ועל הא. מעולם לא שמענוה מתאוננת. דאגה לכולם ולכל. התעניינה בכל הנעשה במשק, בחברה, בעולם. שמחה לשיחה על ספר ולא פעם שוחחנו והתווכחנו על נושאים שאולי לא היו עולים על דעתם של רבים מחברינו.
נעים מאוד היה לשמוע דבריה על התפתחות השפה, שרשיהן ומקורן ומובנן של מילים בשפה וכיצד במשך הדורות נשתנו מובנים ומושגים. וכל זאת על ערש דווי. והשיחה היתה קולחת ולא חשת כיצד הזמן חולף עובר לו, עד שפתאום אמרת לעצמך, די! הן גם השיחה מעייפת אותה מאוד.
ואז היית מפטיר בלב כואב: "ליל מנוחה" והולך. הולך כשבתוכך משקע כבד ותהיה: למה, למה זה המר הגורל לאנשים הטובים אשר יכלו עוד כה רבות לתרום לחברה, למשק למשפחה?
זוכר אני, את התקופה של ראשית מחלתה. כאשר נודע לנו ה"סוד", לא מצאנו לנו מקום. קשה היה להסתכל בעיניה, לדעת כי נחרץ גורלה, ואינך יכול לעזור במאומה. כמעט עד יומה האחרון קיוותה עדיין כי תתגבר על מחלתה, תקום על רגליה ושוב תוכל להשתעשע עם הנכדים.
וזוכר אני גם ימים קצת יותר רחוקים כאשר חנה עדיין עבדה בלול. כה מסורה הייתה, עד כי גם אני עשיתי, בתוקף עבודתי, שעות רבות ולפעמים מיותרות, במדגרה. חנה חרדה תמיד לשלום האפרוחים. באחריותה לא ידעה גבול.
ותקופת ההוראה. כמה שמחה כאשר הצליחה לעזור לילד להתקדם בלימודיו! גם הילדים חשו בכך. במקום שהמורה הרגיל לא הצליח לדובב את הילד ולקרב אותו ללימודים, היתה חנה מוצאת תמיד את הצליל הנכון, ליצור את המגע הקרוב, הבלתי אמצעי, וליבו של הילד נפתח לפניה. ואז כבמטה קסם היה הילד קולט את תורתה ומתקדם בלימודיו וכל זאת בשקט נפשי ללא רוגז, בסבלנות אין קץ ובאהבה.
הזמן חולף, וחסרונה של חנה מורגש בתוכנו, ואנחנו זוכרים אותה. ותמיד נזכור אותה ונראה אותה בעיני רוחנו, אותה בעיני רוחנו, אותה, את חנה בהיותה בריאה, חכמה, שמחה ובו בזמן גם רצינית. חברה אשר כל הסובב אותה נוגע לליבה ומעניין אותה. התעניינות ולא סקרנות, היא שאפיינה אותה. חנה, אשר תמיד ממהרת היתה לעזור ולהושיט סעד.
                                                                                                        דב רשב"ם



מבין המכתבים שהגיעו למשפחת כץ לאחר פטירתה של חנה ז"ל, אנו מביאים את המכתב הבא:
לחבר ישראל כץ, 
והמשפחה השכולה,
ידידי היקר,
קבלו בדרך זו טיפת נחמה ביגונכם הכבד, בהילקח מכם, בטרם עת, הרעיה והאם, חנה היקרה ז"ל, אשת נעוריך והאם הטובה, עדינת הרוח ואצילת הנפש, סמל ליושר והליכות עם הבריות!
הכרתי אותה, וסגולותיה הנדירות, בעודה עלמה, בת למשפחת חלוצים עולה, ספוגת תרבות עברית ממקורות היהדות הרוסית וכולם עובדי כפיים. ומני אז, נחרתה דמותה ויופי נפשה עת הייתה במסגרת חיי חברה, עמלה וממשיכה מסורת האבות, צמאה לדעת, תרבות, חינוך הדור וכולה מושרשת בחיי תנועת העבודה המאורגנת וככה מלאה אחרי צווי השותפות והשתלבות חייה במשק פורה, תוסס ומפרה. 
היא, הצעירה במשפחתה, שיתפה עצמה בשנים ההן, בשנות השלושים, וביחד עם אחיותיה, נתנה חלקה גם במלחמה לעבודה עברית מאורגנת במושבה חדרה, שהייתה פרוצה לעבודה זולה. 
מסיבות בריאות נבצר ממני לחלוק לה הכבוד האחרון, ואני מביע בדרך זו השתתפותי הכנה באבלכם. 
מי ייתן ולא תדעו דאבה עוד. 
ברגשי אבל כנים, שלכם
ש.הרציון וב"ב.

משפחת כץ

אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור