כניסת חברים ותושבים

אלזה פרטיג
תאריך לידה:
27/3/1915
תאריך פטירה:
9/5/1983
תאריך פטירה עברי:
כ"ו אייר תשמ"ג


מעגל חיים יפה ומלא עשייה נקטע בטרם עת, בחטף. קשה להתרגל למחשבה שלא תהיי עמנו יותר. 

אלזה נולדה בציכיה ב־1915 בכפר שמרבית תושביו גויים. בגיל 15 עברה לפרג ללימודי מסחר למשך שנתיים. במקביל הצטרפה אלזה לתנועת הנוער"תכלת-לבן" ואף יצאה לשנת הכשרה. בינואר 1935 עולה ארצה, ישר לגבעת-חיים. כעולה חדשה זוכרים את אלזה כנקלטת בנקל, הן מבחינה חברתית והן בעבודה. מתחילת דרכה עמדה במרכז החברה, בתחילה בחוג מצומצם, שבא איתה, ובהמשך בחוגים חברתיים מתרחבים והולכים. 
חיוניותה, יכולתה הנדירה לתרום ולעזור בכל מצב ולכל חבר במצוקה במידה הנכונה ומבלי לצפות לגמול כלשהו - הופכים אותה לנאהבת על הכל ובהמשך ממש למוסד ומושג.

בתחילת דרכה בקיבוץ עובדת אלזה בפרדסים שבסביבה עד ללידתה של עפרה, בתה הבכורה.
בשל טיפול כושל ומושגים שאבד עליהם הכלח הקשורים בהנקה דאז, נופלת אלזה למשכב ומועברת לבילינסון לטיפור של ד"ר שיבא, וזו הפעם היחידה, שזוכרים את אלזה כחולה רצינית עד ימינו...
עם שובה מבית-החולים עוברת אלזה לעבוד בגן הירק למשך מספר שנים, ומשם למטבח
ולאקונומיה. בשנים אלו גם נולדות הבנות: רוני (1944), רותי (1947) ותמי (1950).

בפילוג ממלאה אלזה את תפקיד האקונומית. בעזרת חברות נוספות מתמודדת עם משימה כמעט בלתי אפשרית - הספקה סדירה של אוכל מזין בתקציב מוכתב ואכזרי בשל המצוקה הכספית.
אלזה מתמסרת לתפקיד, כמו לכל המשימות שלקחה על עצמה (עד ימיה האחרונים), בלי חשבון של זמן, שעות עבודה ומשפחה סובבת. בתוקף תפקידה אחראית גם לבישול לחדר האוכל ולצוות העובדים. באותם ימים מתבלטות תכונותיה הבסיסיות: מסירות, חריצות, שמירה עד לקנאות על רכוש הציבור. מבט קדימה, לפיתוח הענף וקניות נבונות של רכוש, בצד חסכון (תכונה שהציקה לה ברבות הימים, אך היתה ונשארה צורך), דאגה לחבר ולפרט וצניעות מופלגת ביחס לעצמה וסביבתה הקרובה, בלתי מתפשרת במילוי וקיום עקרונות כלפי עצמה וכלפי החברים, ובעיקר בנושא העבודה. נמלאת כעס כלפי בטלנים ומשתמטים,
איכפתניקית עד לקיצוניות, ולעולם לא חשת עליה את אותות הגיל.

במקביל היתה חברה בשורה של ועדות עד ימיה האחרונים, ולא היה אירוע חברתי שלא לקחה בו חלק פעיל. עם סיום עבודתה באקונומיה נרתמה אלזה למערכת החינוך כמטפלת בכיתות היסוד. גם בעבודתה זו הקדישה שעות ללא גבול, לפי הצורך. לצד טיפול אישי ושיחות אישיות לא ויתרה על דרישות חינוכיות כניקיון, סדר, שמירה על רכוש הציבור ורכוש הפרט.

עם סיום עבודתה בחינוך קיבלה על עצמה את תפעול המועדון לחבר, ובעשור האחרון הקדישה עצמה לריכוז המחסן, בעזרת חברות ותיקות ומסורות נוספות. בשנים אלו בא לביטוי תפקידה החברתי המרכזי. אותות הגיל לא נחרתו בה. בחוכמת חיים ובתבונה רבה סעדה ותמכה אנשים מהקיבוץ ומחוצה לו והיוותה להם משענת ושותפה. התגייסה לעשרות פעילויות ומשימות בפשטות, בצניעות ובלי להתנשא. דאגה שלא תתפתח תלות, התרחקה מכל התחשבנות אישית, ידעה לעזור מבלי שתהיה מורגשת כמעט, מבלי להפריע.
אלזה הבינה שפה של צעירים ויצרה קשרים בלתי רגילים עם כל קשת הגילים בקיבוץ.
לא תמיד הסכימה עם הקו הליברלי, והיו לה, חילוקי דעות, שנתנה להם ביטוי, אך לכלל מריבות לא הגיעה.

בשכונה היתה עמוד תווך לצעירים ולמבוגרים כאחד, ידעה טעמו של כל אחד, ולא פעם הפתיעה בעוגה לקראת שבת.
נושא בפני עצמו היו יחסיה במשפחה. נהוג לחשוב, שהתמסרות לכלל באה על חשבון המשפחה. אלזה ידעה, על אף כל עיסוקיה, לבנות עם לונק משפחה למופת וליצור יחסי גומלין, שיכולים להוות דגם לחיקוי וקינאה: עם לונק, עם בנותיה ועם נכדיה הרבים, שזכו להינות מחום לבה.


אלזה ולונק בפתח ביתם



במותך הפתאומי השארת חלל גדול וכאב רב. נזכור אותך, אלזה, כאשה צעירה בנפשך, חרוצה ומסורה, קיבוצניקית למופת, משענת לפרט ולכלל, ובעיקר כרעיה מסורה, כאם וכסבתא למופת.
יהי זכרך ברוך!
(דבדים שנאמרו על הקבר) חנוך מיכאלי

משפחת פרטיג



שלושים למותה של אלזה

 

קשה, קשה לכתוב על אלזה שאיננה. המחשבה עוד לא תופסת. כשאני באה לעבודה נדמה לי שעוד מעט תגיע אלזה, מלאת מרץ ותתחיל לבדוק ולהתעניין מי הגיע, כמה כביסה יש היום וכל שאר הדברים הקשורים לעבודה. אך לא רק בענייני עבודה התעניינה אלזה.

לאלזה היה אכפת איך כל אחת ואחת מרגישה והיתה ערה מאד לכל שינוי במישהי מאיתנו העובדות במחיצתה - ולא רק בעובדות איתה - וכמובן ידעה לתת עצה ועזרה לכל אחת מאתנו.

 

אלזה היתה מעורבת גם בענייני הקיבוץ: החברתיים, המשקיים והכלכליים כאחד. הכל היה אכפת לה, תמיד רצתה לדעת מה הולך, ולא מתוך סקרנות לשמה, אלא מתוך רצון להיות שותפה ומעורבת בענייני הקיבוץ והחברה בה היא חיה.

אלזה לא היתה הטיפוס שיעמוד בצד ו"יקטר", אלא היתה גם פעילה בוועדות שונות.

תמיד קיבלו אותה ברצון, תמיד שמעו את דעותיה - צעירים ומבוגרים כאחד. היה לה כשרון ליצור קשר עם קשת רחבה של הציבור.

אלזה ידעה לדאוג לאיש החלש. והבודד, בין הוא זקן או צעיר. תמיד היתה מוכנה לעזור בשמחות ובשעות יגון. ועם זאת שמרה על איזון ולא הזניחה את משפחתה הקרובה והרחוקה.

 

באלזה היו תכונות נפלאות של פשטות, צניעות, רוחב לב, אהבת הזולת, רצון לעזור ומעל לכל - אהבת המשפחה. התמסרה בלי גבול לנכדיה הרבים, שגדלו סביבה. ידעה לטפח בית פתוח. תמיד אפשר היה להיכנס לביתה ולמצוא אוזן קשבת ומבינה, וכמובן גם כיבוד.

 

את אלזה אני זוכרת מאז שהייתי ילדה קטנה, שכנה שלה, ובהמשך עובדת איתה כמטפלת, והיא עוזרת לי בראשית דרכי החינוכית, כאשר מאד התלבטתי אם אני בכלל מתאימה לכך.

ואחר כך - אלזה מטפלת בבני בחום, באהבה ובמסירות, וכמובן - כל הזמן כשכנה של הורי; בזמנים הקשים, שהיו לנו כמשפחה, תמיד ידעה להגיד ולתת מלה טובה, מלת עידוד ועזרה.

ובסוף, בשנה האחרונה, כאשר אני עובדת במחסן הבגדים, עד לאותו יום עצוב... קשה להשלים שלא נראה ונחוש עוד את אלזה...

 

ללונק, לבנות ולכל המשפחה הגדולה -- אשריכם שזכיתם להיות עם אשה נפלאה כזו.

ומה גדול הצער כי איננה. אין ניחומים...

איה שוחט

 

אלזה ולונק



אהבתי אותך אלזה


ידעת תמיד עד כמה אהבתי אותך, גם אם לא התראנו הרבה בשנים האחרונות.

הפעם יד הגורל הביאה אותך, שלושה שבועות לפני שהלכת את מאיתנו, אל בית הורי. נפגשנו הפעם בנסיבות עצובות, אבל שמחתי איתך כאילו לא עברו 18 שנים. הזכרתי לך כמה אמי ז"ל אהבה והעריכה אותך בתור מטפלת, ומה היית עבורנו כל אותן שנים. הזכרתי לך עוד הרבה זיכרונות ילדות יפים בהם היה לך חלק רב, ובמבט לאחור היה זה מעין סיכום פרידה בינינו, שבו ניתנה לי הזכות הגדולה לומר דברים יפים עליך, מה שכולנו כל כך היינו רוצים לומר לך וכבר לא יכולים, אחר כך, כדרכך, אצת-רצת לעבודה, לעזור, לתת, ארגנת את כל האירוח של משפחתנו במועדון, ולאחר ארבעה ימים הופעת שנית בביתנו והפעם עם צרור שושנים יפהפיות ומתנת הולדת לאחותי יום לפני שחזרה לחו"ל. קשה לא לציין כל זאת, כי זו היית את. היתה לך עין חדה ולב טוב מאין כמוהו.

 

זוכרת כשהיינו די קטנים, באחד הימים הקמת אותנו אחר הצהרים ולא יכולתי לקום. הבנת שמשהו לא כשורה, מיד מדדת חום ואכן החום היה רב. אמרת לי "בואי נלך למרפאה", אפילו זה לא יכולתי. אדם אחר היה אולי מפרש זאת כהתפנקות, אך את, בעינייך הרגישות, מיד תפסת, ולא עברו כמה שניות ומצאתי עצמי על גבך, ואת פוסעת לכיוון המרפאה ומשם לחדר חולים.

כאשר הורדת אותי מגבך, אני זוכרת עוד שתיים-שלוש מלים של הטפת מוסר כלפי מצד האחיות על שנתתי לך לסחוב אותי, ואז נפלתי מתעלפת על הרצפה וכשהתעוררתי כבר הייתי בתוך מיטה בחדר חולים, וסביבי כולם דואגים. שכבתי שם במשך כחודש, ואת באת לבקרני מדי יום ביומו.

 

החופשים שארגנת לנו היו מלאי תוכן ועניין. עד היום בן דודי מגנוסר, שזכה גם הוא ליהנות מאותן חופשות, מדבר שבחים עליהן ועליך כאחד. בזמנו היו אומרים לי "קייטנת לנצר הגיעה למשק". את כולם קיבלת לבית הילדים החם שלנו.

 

היה בך משהו מיוחד מבחינת החריצות. היית אומרת: "זה לא היום שלי היום, אני לא מספיקה כמו תמיד..." הסתכלתי עליך ולא הבנתי על מה את מדברת. ביום שכביכול לא הספקת – הספקת מה ששני אנשים עושים.

 

היה לך כשרון להכניס אווירת חג לבית. כל חג שהגיע - הרגשתי אותו על פי הניקיונות המיוחדים, הפרחים והמתנות אותן דאגת לתת לנו ואחר הצהרים, כשנפרדנו ממך, אפילו נשיקה קיבלתי ממך לכבוד החג.

כשהתבגרתי הבנתי שאת מסמלת עבורי המון, ושהיתה  לי זכות גדולה להתחנך אצלך במשך שש שנים.

זיכרונך יהיה עמי לעד.

אסתר בר־שלום


אלזה ולונק בטיול


בפורים



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור