כניסת חברים ותושבים

גרטה יחיאלי
תאריך לידה:
31/12/1911
תאריך פטירה:
18/2/1985
תאריך פטירה עברי:
כ"ז שבט תשמ"ה


ליום השנה של אמא ז"ל  

בשבועות האחרונים כשישבתי ליד אמא קראתי את הספר "זיכרון דברים" של יעקב שבתאי. שאלתי את עצמי אז, וביתר עוצמה היום: כיצד יתכן שאוסף הזיכרונות שיהיה לאדם ממשפחתו הקרובה יהיה כה עמום בשלילה?

אני מוצאת את עצמי מדי יום חיה בזיכרונות על אמא ועל אבא, והזיכרונות יפים. אני אוהבת לדעת שבהרבה דברים אני ממשיכה אותם או עושה כמוהם, ואני משתדלת לשדר זאת לילדי - נכדיהם; יש יופי בהעברת זיכרונות. 
גם אבא ובמיוחד אמא הרבו להזכיר ולספר על בני משפחה שלא היו כבר בחיים, והסיפורים היו מלאי אהבה. לעיתים מתובלים גם בהומור, כך שלמדנו להכיר, לכבד ולאהוב גם את אלה שמעולם לא ראינו או הכרנו.

את רוב משפחתה של אמא הכרתי מתוך סיפורים, ואהבתי אותם מתוך הסיפורים הללו.
היום אני יודעת שצריך הרבה תבונה, חוש וטעם כדי להעביר זיכרונות כך שיעוררו אהבה והערכה, וצריך אולי גם יחס מיוחד למוות ולחיים.
לאמא היה יחס מיוחד. קודם כל, לא היה לה שום פחד, לא מפני המוות ולא מפני החיים, ויותר מזה: המפתח לחיים היה אצלה הכבוד, כבוד לכל, במיוחד לבני אדם. היא באופן מוחלט כיבדה כל אדם. היא יכלה לחבב יותר או פחות, לאהוב יותר או פחות, אבל כבוד קיבלו אצלה כולם. ולא במידה שווה. מי שהיה זקוק ליותר, בגלל חסך מאחרים, קיבל ממנה יותר, מי שהיה זקוק לפחות בגלל עודף, קיבל פחות. היא רצתה לאזן את מה שהחברה עיוותה.
היא בזה לחנפנות להתנשאות, מעולם לא יצאה מגדרה כדי למצוא חן בעיני מישהו רם-יחס, אבל היתה מוכנה לעשות מעל ומעבר כדי לרומם מי שהיה זקוק ליחס. 
היא סלדה "מקליקות", היתה לה תמיד חברה רחבה, ואבא חיזק והשלים זאת ע"י הוספת הרבה חום וספונטניות שהיו אופיינים לו. לכן היה ביתנו במשך שנים כמעט יום יום הומה עד חצות הלילה במגוון רחב של חברים וחברות.



יחס של כבוד היה לאמא גם לחומר וגם לרוח, ויחס דל כבוד אף לגוף. זכורה לי ישיבתה הזקופה, ראשה מוטה מעט הצידה כשהיא כולה קשובה-לאיש -שיחה או למוסיקה יפה או אפילו לשורות הספר שקראה. זאת היתה ישיבה שביטאה את הכבוד שרכשה הן לעמוד השדרה שלה עצמה הן למה שעסקה בו.
מעולם לא ראיתי את אמא רובצת, או עטה על משהו -כל תנועה שלה היתה פרי של מחשבה והתחשבות בה ובאחרים, מה שנתן לה הופעה אצילית כל כך, אצילות פנימית. אכן אמא היתה אצילת נפש. אפילו דרכי הפורקן שלה היו מבוקרות ונשלטות: התעמלות, הרפיה, נשימה נכונה, לעיתים ציפיתי שתיתן לעצמה מעט מנוח, הלא צריך כוחות גוף ונפש אדירים כדי לחיות כך. 
היום אני חושבת שאמנם צריך כוחות, אבל כוח נותן כוח, לכן מעולם לא אפסו כוחותיה, היה לה כושר התמודדות ויחס יוצא דופן לקשיי החיים.

אל מחלתה לא התייחסה כאל מחלה. היא ראתה בזה נתון שצריך לדעת לחיות עימו, ולנהוג לפיו בתבונה ובשליטה, והיא עשתה זאת והצליחה לשמור ולשמר הישגים של רופאים ורפואה מעל לצפיות שלהם.

בכלל, גם אבא וגם אמא האמינו באופן מוחלט שבעזרת הכוחות הטמונים באדם אפשר להתגבר על חולשות ומגבלות, ולאור זה הם חינכו אותנו. לגבי נגה הדרך הזאת היתה משמעותית ביותר. בתוספת תמיכה אדירה ועבודה בהתמדה וללא לאות על כל פרק ושריר ביד וברגל הביאו אותה להיות אישיות עצמאית ובלתי תלויה לחלוטין.
לי הדרך הזאת היתה לאבן פינה בחיים.

ציור גרטה יחיאלי לרות פולק בת שישים - 1982



גם הציורים של אמא משקפים את דרך חייה. היא לא ציירה מתוך דחפים וצרכים של רגע, דפי הציור אצלה לא התמלאו בדקות, בהינף מכחול. רוב ציוריה הם פרי של רכינה על הדף במשך ימים ולילות, כאשר היא ממלאה אותו בעושר עצום של דמויות ופרטים, כך שבכל ציור שלה אפשר כל פעם לגלות משהו חדש.
גם באמא אפשר היה יום יום לגלות משהו חדש - כך אבא היה אומר - והוא היה מסביר, שהנאמנות שלו לאמא איננה נאמנות סתם, אלא נובעת פשוט, מהעובדה שאת הגיוון, את ההפתעות, את טעם החיים הוא מקבל בצורה המשמעותית ביותר ממנה עצמה, והוא לא זקוק לזה ממקורות אחרים. 
באישיותה של אמא היו הרבה קסם ועוצמה. היא היתה לאנשים ידידה קרובת נפש בימים רגילים ובימים של מצוקה; לצעירים דמות מחנכת; למשפחה שתי אלה גם יחד.
אני רואה במה שהנחילה לנו נכסי צאן ברזל, וחשוב לי כמחנכת להמשיכם ולהעבירם לדור הצעיר שאיתו אני עובדת ולילדי שלי כמובן -בזיכרונות ובמעשים.
נירה פארן

סיפורה של תמונה מאת חנוש מורג

באנו להיפרד מגרטה!
גרטה השכנה הקרובה שלנו. ידידתנו הקרובה והטובה – וידידת נעורים (מגיל 10 של חברתה טושקה) עוד בחוץ-לארץ, בבית-הספר ובתנועת-הנוער. 
איך לא נראה את חיוכה הנבון, את קריצת העיניים השובבה, ולא נשמע יותר את דבריה החמים והאוהבים. 
עוד לפני זמן לא רב הלכה יום-יום למתפרה, שם עבדה הרבה מעל כוחותיה. במתפרה העריכו מאוד את מלאכתה הנקייה והמדוייקת. היא התמידה בעבודתה כל השנים הרבות עד תום כוחותיה. 
גרטה באה אלינו לפני כ-52 שנה, יחד עם צבי שחזר משליחותו בצ'כיה. מיד הייתה פעילה בשטחים רבים, בייחוד בשטח התרבות, במחול, בזמרה, בהצגות לילדים, ובמיוחד בבובטרון. נוסף לכך, הייתה תופרת את התלבושות והאביזרים בשעות הערב לאחר עבודתה. בו בזמן שקדה להעמיק ולהרחיב את ידיעותיה בשפה ובספרות העברית. 
גרטה גדלה בברין שבמורביה והייתה הצעירה בין ששת הילדים במשפחתה. ביתם היה תמיד מלא והומה מנוער. מגיל צעיר, עוד מהזמן שלמדה בגימנסיה היהודית, הצטרפה לתנועת הנוער, בה הייתה פעילה מאוד בהדרכה ובאותה תקופה היא קשרה את עצמה ואת גורלה לרעיון הציונות והגשמה החלוצית. 
משנת 1938, עת התחילו להגיע אלינו חברות נוער מאירופה, פעלה גרטה בהדרכתם, והעניקה לנערים ונערות אלה מערכי תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית. השכלתה הכללית והיהודית הרחבה, תרמה רבות לחינוכם. היא יצר יחס של אמון והרגשת-בית לחניכים, והם שמרו במשך שנים רבות על קשר איתה ובאו לבקרה. גם החניכים מחברת הנוער שנירה הדריכה, ראו את ביתה של גרטה כביתם. לא פעם באו אליה בעת צרה, ותמיד מצאו אצלה אוזן-קשבת, עצה, ומעט נחמה. גרטה התברכה גם בכישרון אומנותי. היא ציירה במשך שנים רבות, ובצניעותה לא ערכה תערוכות, וגם לא ביקשה ימי עבודה לשם כך. בתמונותיה היא הצליחה לבטא את רגשותיה ביחס לתקופת השואה בצורה עזה וקודרת. היא ציירה גם רישומים יפים ותמונות מלאות חיים, בשלל צבעים. 
מלאת חיים חייתה איתנו. 
וכך נזכור אותה תמיד. 
יהא זכרה ברוך. 
יצחק ברגשטיין 


חתונה של צפרא רט מימין לשמאל - רדיוס רט, שושנה פניגר, גרטה יחיאלי.




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

על גרטה

אודי בן ארי -קיבוץ בית אורן | 22/5/2015

מספר אבי שהיה בחברת הנוער א בגבעת חיים משנת 1938 ועד סוף 1940 כשאז עלה עם קבוצתו לבית אורן

אבי מספר על גרטה שהייתה אם הבית בקבוצה  של חברת הנוער
[אבי מספר שהשפה הייתה חדשה בשבילו עברית  וביקש-"אני חפץ אדרת ופוזמקאות"-כלומר מבקש מכנסים וחולצה ביקש כך פנה אליה בבקשתו 
אבי ביקש כס זכוכית וענתה לו גרטה אפשר לשתות מים מספל ואבי ענה מים שותים רק מכוס זכוכית זה מה שלמד כילד בביתו...
אבי היום כאן בבית אורן מתקרב ל-93 ושמו דב בן ארי.

העתקת קישור