כניסת חברים ותושבים

יונה לנדסברג
תאריך לידה:
23/1/1913
תאריך פטירה:
17/6/1986
תאריך פטירה עברי:
י' סיון תשמ"ו


דברים על הקבר
שלשום, ביום שלישי, מצאתי את יונה סועד את ארוחת הבוקר שלו בשעה מוקדמת, לא רגילה בשבילו בשנה האחרונה. ייסוף-סוף סודר מקום העבודה בשבילי" אמר,
"אתקן ברזים להשקיית הפרדס בבית המלאכה של פאתי".

מאוחר, בערב של אותו יום, נדהמתי לשמוע שיונה אינו עוד בין החיים. 
נדהמתי, אם כי אמרתי לעצמי וממשיך לאמור זאת: המוות בא אל יונה כמלאך.

לפני כחמש שנים לערך נוכחנו, אנו קבוצת הזקנים העובדת בפרדס, לדעת שרגליו הולכות וכושלות, חדל לקטוף וצמצם עצמו לגיזום - פסק לגזום ותיקן עונה שלמה את כל ממטירי הפרדס תיקון יסודי.
לבסוף נסוג אל הבוטניה בגת. "עבודה משעממת", אמר -"אבל מפרנסת"; עד לבוא ימים -ימי חולשה ומחלה והיה חי בחדרי החולים תחת השגחתם של מטפלות נאמנות, אשר זכו להוקרתו, אולם הוא לא השלים עם הנזקקות ולאחר ניתוח לפני חודשיים החליט לחזור אל ביתו, אל העצמיות של הווייתו הבודדת אבל הרצויה לו, במקום לשמוע לקול התבונה ולהשאר מוגן ומטופל שמע לקול ליבו ובחר לשאת מגבלותיו לבדו להתמודד איתן בכוחות עצמו.

לא נדע, מה גרם למותו, אם מעד במקלחת והתעלף, כפי שחששו - או הותקף התקף שבץ - מכל מקום מותו מאפיין את, האיש: לבדו יעמוד מול גורלו גם בחייו גם במותו. הוא הלך מאיתנו בשנים הנקראות שנות שיבה והוא בן 73.

יונה נולד ב 1913 - בברלין למשפחה יהודית-גרמנית מושרשת ואמידה אף בימי המשבר הכלכלי בגרמניה. בגליונו של הארכיון שמילא בעצמו בכתב ידו קראתי, שכבר הוריו נולדו בגרמניה ואמו באה ממשפחת אופנהיים, משפחה יהודית-גרמנית
רבת-דורות בגרמניה. 

הוא קיבל את החינוך היוקרתי ביותר שמשפחות יהודיות אשר רצו להשכיל את בניהם החכמים ידעו לתת. הוא למד בגימנסיאום הומניסטי - למד לטינית ויוונית ושפות מודרניות. ובאמת יונה ידע שפות רבות - אנגלית, צרפתית וכמובן גרמנית על בוריין, הבין גם ספרדית ואיטלקית ואחרון אחרון חביב ידע עברית, קריאה ספרותית, כתיבה רהוטה - ידע עברית כהלכה מבלי שלמד באולפן או בסמינר.

אולם לא בחר כרוב הבנים היהודיים במקצוע תכליתי כרפואה או משפטים, אלא המשיך להשכיל עצמו בלימודים "בטלניים" ובחר כמקצועו המרכזי את מקצוע ההסטוריה, וסיים את לימודיו בתואר האקדמי ד"ר.

משפחת לנדסברג לא היתה בית ציוני ולא בית יהודי אורתודוכסי, שומר-מצוות.
בחנוכה ובפסח התכנסו בני המשפחה, בימים הנוראים אף ביקרו בבית-כנסת, אולם גם כיבדו את עוזרת הבית באשוח בימי חג המולד. 
על השאלה בגיליון של הארכיון: מה היה יחסם של ההורים לעליה, כתב, "אין לשאלות האלה טעם כלפי יהדות גרמניה בשנות היטלר". אפשר להטיל ספק אם יונה - כמו רבים מאיתנו - היה מגיע אי-פעם לארץ ישראל לולא באו ימי היטלר.

מתאשרת, לגבינו לכל הפחות, ההגדרה כפי ששמעתיה פעם מברוך אזניה: "היהודים אינם רוצים בציונות, אולם גורלם הוא ציוני". יונה לא היה חבר תנועת נוער ציונית או איגוד סטודנטים יהודי. אולם תיכף לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב- 1934 הצטרף ל"החלוץ", נשלח להכשרה בסלובקיה, ועלה כבר ב-1935 ארצה, ואם אינני טועה על סרטיפיקט של קפיטליסטים: 1000 לירות שטרלינג של הימים ההם.

דרך אגב - הוריו ביקרו בארץ בשנות השלושים המאוחרות. אביו בא לבחון מה יוכל אדם בגילו לעשות בארץ ולא מצא דבר. לכן חזרו ההורים וניספו בשואה. אחיו הצעיר ממנו חבר קבוץ הזורע.

אני רואה צורך להדגיש שיונה עלה ארצה ללא חינוך מכין-מכשיר, ובלי חינוך ציוני-חברתי של תנועות נוער, ללא שייכות לחבורה, כדי לציין את הליכתו העצמית העקבית.
הוא הרי היה חלוץ אמת. הכרתו באה, לו עקב אירועים. דרמטיים-הסטוריים המשנים ראייה ומעשים, ואורח חייו כחבר קבוץ בא לו לא מאימון קודם, אלא מתוך טוהר אופיו המגשים. 

חנוכת מכונת הכלים -

יונה לנדסברג בעבודה 1972



הוא היה לעובד כפיים; עבד במספוא וברוב שנות חברותו בקבוצנו - בפרדס. הוא היה לוחם: התגייס לצבא בריטי, השתתף כמובן ככולנו במלחמת העצמאות ועוד השתתף במבצע קדש.

העמיד עצמו לשליחויות חינוכיות. יחד עם רבקה אשתו היה שליח בחו"ל לתקופה של ארבע שנים בצרפת - לאו דווקא בערי צרפת הנהדרות, אלא בקבוץ-הכשרה נידח בדרום צרפת. חמש שנים ניהל או לימד באולפן לעברית בקבוצנו. כשהחליטו להפסיק את קיום האולפן, אמר -"חדלנו לשרת את החינוך הציוני".

היה פעיל בחברה, שימש מזכיר, רכז ועדת חברים וועדות אחרות.
הוא היה איש של אנטי־תדמית למופת. פשוט, ללא תואר, קישוט, בגד ללא זיוף, ללא זיוף מבלי להתאמץ, גם לא דיבר רעות על חברים.

החיים פגעו בו קשה. הוריו ניספו בשואה, אשתו חלתה בסרטן ומתה לאחר שנות נשואין מועטות.
את בנם גידל במסירות וניסה להיות לו גם אם גם אב. שמחה גדולה שמח כאשר הקים הבן משפחה וכשנולדו לו שני נכדים, והתעצב עצב רב על שאין אלה איתו.

אם שואלים האם היו חייו של יונה מאושרים, הרי במובנם הרגיל כתרגום המילה HAPPY
ששרשה Happyen כשהדברים קורים, והשאלה אם אתה בן מזל או לא, הרי יונה לא היה מאושר.
אולם כאשר שואלים למובנם העברי המקורי, וחיי אדם מאושרים כאשר יכול הוא לאשר אותם באמת, מבחינת "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" - היה יונה אדם מאושר, אף מאושר מאד.
יהי זכרו לברכה!
נחמיה גינזבורג

ידידי יונה.
די במקרה היה יונה אחד המכרים הראשונים שלי בגבעת-חיים : במסע השכנוע שערכו אנשי "האחוד" מגבעת-חיים בכפר-סאלד, בכדי לשכנע אותנו לבנות איתם יחד את הגבעה החדשה, התארח יונה אצלנו ואחרי שיחה קצרה התברר ששירת בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה ביחידת הנהגים הישראלית 178 יחד עם אחי.

מכיוון שהייתי בין הראשונים שעברו לגבעת-חיים - חודשיים לפני המשפחות - הספקתי להיפגש איתו ועם רבקה עוד מספר פעמים לפני צאתם לשליחות לצרפת.

אבל קירבת המשפחות האמיתית התחילה אחרי שובם של רבקה ויונה מהשליחות, ובואו עמרם. 
דבורה שלנו ועמרם גדלו יחד מבית התינוקות עד לגמר בית-הספר.
ורוב התמונות מתקופת הפעוטונים מראייה את שניהם ביחד. 
עם שובו מהשליחות עבר יונה לעבוד בפרדס ויחד עבדנו עשרות בשנים. 
כאשר נהיה יונה למורה ולמנהל באולפן המשכנו לעבוד ביחד והדרכנו את טיולי האולפן. עם חיסול האולפן במשקנו חזר יונה לעבוד בפרדס ועבד במסירות בלתי רגילה כל עוד גופו החולה איפשר לו זאת.
צניעותו הסתירה בפני החברה את כשרונותיו האינטלקטואליים.

טיול אולפן עם יונה לנדסברג



בגיל 21 הוא גמר את האוניברסיטה עם עבודת הדוקטוראט על: "ההסטוריה של הפילוסופיה", שאת הדפסתו ע"י אוניברסיטת באזל מצאנו בחדרו אחרי מותו.
היה לו כשרון בלתי רגיל ללמוד שפות ומחוץ לשפות ששלט בהן על בורין, כגון: עברית, גרמנית, צרפתית ואנגלית מצאנו בחדרן ספרי לימוד בספרדית, איטלקית, יוונית, ערבית ויפנית. יונה היה "טיפוס אינטלקטואלי" מובהק שמתוך הגשמה חלוצית נהיה לפועל ולחקלאי, והתמיד בכך אף-על־־פי שכישרונותיו דווקא היו בשטח הלימוד וההוראה –(כפי שהתברר לאור הצלחתו הגדולה באולפן.) אבל הוא האמין, כמו רבים מאתנו, שתפקידנו בארץ הוא איננו "מימוש עצמי" אלא תרומת חלקנו האישי בהפיכת עם ישראל לעם נורמלי המעבד את אדמתו.

הגורל לא היטיב עם יונה - הוא התחתן בגיל די מבוגר ואחרי מספר שנים לא רב של חיי משפחה מאושרים עם רבקה, היא נלקחה ממנו לאחר שחלתה במחלה ממארת. הבן, עמרם, שבשבילו עשה את הכל -ואולי יותר מדי - עבר לחיות בארצות הברית ורק לעיתים רחוקות נפגשו הוא ומשפחתו עם יונה שכל כך אהבם.

יונה עם בנו עמרם



אף על פי שיונה היה די-מקובל בחברה, היו לו מעט מאד חברים קרובים,־ כנראה הפך לחברים קרובים את ספריו הרבים מכל התחומים: אומנות, פילוסופיה, הסטוריה, ארכיאולוגיה, חינוך ויהדות, וגם ספרות יפה במידה רבה.

בשנים האחרונות כאבנו את כאבו – החבר שעד לפני מספר שנים לא רב - תמיד היה בתנועה - ותמיד בריצה - שבקושי לקח לו זמן לגמור את ארוחותיו בעמידה (על ישיבה אין מה לדבר), נתקף במחלה ובקושי יכול היה ללכת והדבר נהיה יותר ויותר קשה.
אבל גם במצבו הבריאותי הקשה לחם על עצמאותו והשתדל לא להזדקק לעזרה בעקשנות בלתי רגילה. עשרות בשנים היה איתנו בעבודה ובמחשבותי ימשיך איתנו בפרדס כל עוד אנחנו נהיה שם.
יהיה זכרו ברוך.
אורי לב-רון

יונה לנדסברג בפורים



מתוך מכתב של יונה ז"ל אל אחיו ארנסט ואל  אשת-אחיו, אסתר.
המכתב משנת 1945.
אסתר, ארנסטל יקירי, רב-רב שלום לכם.
מה לכתוב לכם, יקירי, "מזל טוב", לחיצת יד חמה, הבעת אושר, שמחה, גאוה -הכל ביחד והכל לא מספיק. 
מאד מכביד עלי שאני רק מרחוק יכול להשתתף בשמחתכם-שמחתנו, ועד שאוכל לראות, להכיר את עדה, ה"סברה" הראשון במשפחת הלנדסברגים המפורסמת, היא תהיה כבר גדולה וכמעט מבוגרת.
מאד אני מחכה למכתבה השני שהבטחת ארנסטל, עם דין וחשבון מפורט על שלום אסתר והילדה. 
מאד אני מקוה ששלומך, אסתר, ממשיך להיות טוב ושתבריאי מהר ותוכלי ליהנות במהרה מיצורכם הקטן. שעדה בעצמה בריאה ומתפתחת יפה ומהר ומאד נחמדה - זה ברור הרי במפרע ולא צריכים לאחל באופן מיוחד.

ארנסטל, הרגשה עוד מאד מוזרה לי לדעת אותך כאדם. בעיני נשארת הרי תמיד "האח הקטן", ביסוד הדברים "הילד הקטן" שלמד לכתוב ולקרוא כאשר אני כבר הייתי "כה גדול ומבוגר".
אתה זוכר, פעם היו לך איזה צרות עם איזה מורה בבית-הספר (נדמה לי מורה לחשבון) ואני הלכתי אליו, כבר בכל הכבוד של סטודנט, לפייס אותו ולהסביר שהנך לומד אצלו והכל יהיה בסדר? או אלף מקרים אחרים, שכבר מזמן שכחנו שנינו ותמיד אתה היית "הילד הקטן" ואני "האח הגדול". 
נו "והילד הקטן" נעשה לאבא, עם כל האחריות העצומה -כמו שאתה כותב -
ליצור הקטן שצריך להפוך לבן־אדם. ארנסטל, איכשהו התרגלנו לא לרבות במילים וב"סנטימנטיים" בכתב או בעל-פה, ידענו ויודעים אנחנו גם את הרגשות המלוות ביחד בכל מאורע הקורה לשני. גם היום, במאורע הגדול ביותר שקרה עדיין בחייך, קשה לי למצוא את המילים...
ארנסטל "אחי הקטן", יקירי, צדקת, הלוואי והורינו היו יכולים לראות את נכדם הראשון, היו יכולים להשתתף בשמחה, להוסיף אליה, להפכה למלאה. בחיים היומ-יומיים שלנו, מלאי עבודה, רשמיים, סנסציות. ושינויים, בחיים הלא שקולים האלה,
אנחנו לפעמים עלולים לא לחשוב עליהם, ההורים שלנו, ומקרה זה נכון אולי כלפי, בכל זאת עברו כבר 10 שנים מאז
שעזבתי אותם וחוץ משתי הפגישות הקצרות בארץ לפני 9  שנים ובאיטליה לפני 8 שנים לא ראיתי אותם. 
המון שנים. ואיזה שנים... ויום כזה, כמו לידת ילדתך, נכדתם הראשונה, מאד מעורר זיכרונות. איך הם טפלו בנו, דאגו לנו, מלאו לנו כל בקשה וכל רצון שלנו, חיו בעצמם רק למעננו. 
שתי תמונות שלא אשכח: עמידת אבא ואמא ב"אנהלטר בהנהוף" כאשר נכנסתי לרכבת ונסעתי ארצה והבעת פניה של אמא כאשר נפרדתי ממנה בפעם השניה והאחרונה בתחנת רכבת בציריך. זכרונותינו, שלך ושלי, ימי ילדותנו הם מאד טובים. מותק של אהבה גדולה פרושה עליהם והרגשת בטחון, בטחון הניתן מהבית. כל איחולי: שעדה תזכור את בית הוריה כמו אנחנו את בית הורינו ואיחולים שעלינו כמובן להוסיף : הלוואי ותקופתה לא תהיה כתקופתנו, הלוואי והיא תחיה בעולם יותר טוב, שכל האיום שפגע בדור שלנו יפסח עליה, הלוואי וסדר עולם טוב וצודק כמו שהיא תכיר מיומה הראשון בתוך קירות בית התינוקות הקבוצי ובתוך חדר הוריה - שסדר עולם כזה ישלוט גם מחוץ המסגרת הקטנה הזאת הקבוצית.
והלוואי, הלוואי והורינו יוכלו עוד לראות את נכדתם, הלוואי !
את התשובה הראשונה כמובן כבר ידעת !

את מכתבך קבלתי כבר שלשום אבל רק היום יש לי אפשרות לענות. קבלתי אותו רגע לפני יציאתי לנסיעה של יומיים והספקתי לקרוא אותו רק במקום הסופי של הנסיעה ולא רק מכתבך היה מיוחד במינו אלא גם המקום. הוא היה רק כמה מאות מטרים מאנשי הארץ שגדלנו בה וגם מכתבך וגם היותנו במקום הזה מסמלים כאילו ביחד איך למרות כל האיום וכל הזוועות שעברו על אימנו אלה שם בכל זאת לא הצליחו, חיינו ממשיכים ומתרבים והניצחון איתנו.


איש היה עימנו, יונה לנדסברג / משה נתיב

זכות גדולה נתגלגלה אל חיקי, לפני שנים רבות, כשהתחלתי ללמד עברית באולפן בגבעת חיים, שמקומו היה בבתי הקומותיים, ליד בית הקפה  ושכיות האמנות שלידו. 
בשנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, פעל כאן אולפן לעברית. אחד האנשים אשר הפעילו וניהלו את האולפן היה יונה לנדסברג. איש צנוע, נמוך קומה, אשר בעבר, כיהן גם כמזכיר הקיבוץ.
יונה, בעברו, היה גם חקלאי, ובתמונות מתקופות קודמות ניתן היה לראותו גם בין קוצרי העומר בחג הפסח, כמובן, עם חרמש בידיו  (אודה ולא אבוש, התרגשות מפעמת בי עם הזיכרונות הצפים אל פני השטח מהימים ההם...).  איש אשכולות במלוא מובן המילה, וכל הקלישאות מסמיקות אל מול הדמות המופלאה הזאת. 
הכרתיו בימים יפים בפרדס שלנו. עבדנו ביחד, והתוודעתי אל חוש ההומור ה"מוטרף" שלו, ואפיזודה קטנה מאז: הוא קיבל אחריות על קבוצת יפאנים, שבאו לעבוד כאן, באותם ימים, בעת הקטיף.  לאחר ימים אחדים של עבודה איתם, והכרת חלק משמותיהם, שאלתי אותו באחת ההפסקות שבעבודה: "נו, מה עם  יאשימוטו  ויאמאמוטו?"  
כמו שאומרים "אינסטינקטיבית מהמותן" ענה לי: "ימותו, ימותו!" אבל – לא לכך נדרשתי:
כשהחילותי ללמד, בשעורי הראשונים באולפן, יונה היה רכז האולפן, וישב מדי-פעם בכיתה, כדי לסייע. ביום מסויים, כשעברתי על פני שורת התלמידים, לבדוק שעורי-הבית, רב מספרם של ה"מתחמקים" בתירוץ כזה או אחר (אנחנו מכירים: הייתי חולה, היה לי קשה, זה לא כאן...), קם יונה ואומר לי: רגע, תן לי...  ומתחיל לבדוק: מה איתך, מה איתכם... ועל הראשון שענה לו: "זה לא כאן" – הוא שואג בכעס מתפרץ: "אז רוץ תביא את זה מייד" – ופונה אלי בשקט, מחוייך קמעא: אתה רואה? אפשר גם ככה...    

יונה לנדסברג - פרידה מידיד
יונה היה מנהל האולפן בקבוץ, שלמדתי בו בשנת 1971. 
בעצם לא היה מורנו לעברית, אלא מעין מורה-דרך ומנטור בישראל, לי ולתלמידים נוספים. 
בערב, אחרי השיעורים והעבודה, היינו מתאספים לעיתים קרובות במשרד או בחדרו, שותים קפה, ובמשך שעה-שעתיים היה משוחח איתנו (באנגלית, בגרמנית או בצרפתית -בהתאם לנוכחים) על הקבוץ, מבנהו ; השינויים שחלו בו ובעיותיו, ועל הארץ אשר עליה ידענו אז אך מעט. לפעמים היה מדבר גם על עברו היותר רחוק: על לימודיו בגרמניה ולאחר-מכן בשוויץ, על נסיונותיו בפלשתינה של ימי המנדט ובצבא הבריטי, על שליחותו בצרפת. סיפוריו לא דנו במעשיו הוא או בזכרונות בעלי אופי אישי. יונה, משכיל ודוקטור להסטוריה, רצה להעביר לצעירים ממנו הבנה למאורעות הפוליטיים שעברו עליו.

דיוקנו, כפי שנתגבש אז אצלי - ומעיקרו עודנו בתוקף -היה של ברלינאי יהודי אירופי קוסמופוליטי מלפני מלחמת העולם השניה. כמו בעלי רקע תרבותי דומה - לא התחנך על ברכי הציונות, אלא נדחף אליה בתוקף הנסיבות.
אינני רוצה לומר בזאת שהיה קשה לו לקבל את תורת הציונות. הרצון ליצור כאן מדינה מתקדמת, מבוססת על שיוויון וצדק, הלם את מושגי המסורת שלו. יונה, בעל אופקים רחבים, נמנע מכל שמץ לאומנות. כמדומני, הושפע מההתלהבות הכללית ששררה בארץ בין מלחמת ששת-הימים לבין מלחמת יוה"כ. בלט לעין שהתגאה בהישגי מדינתו וקיבוצו. אך מצאתי בו תמיד איזה יסוד של הסתייגות או איפוק.
בניגוד לוותיקים רבים, שפגשתי בשנתי הראשונה בארץ, נראה יונה סקפטי מאד לגבי אידיאולוגיה. לא שהסתייג מן הערכים הבסיסיים של חבריו, אבל היה- מציאותי. דוקטרינות לא החשיב ביותר, כי החברה מורכבת בסך-הכל מבני-אדם, ויונה, הרגשתי, התייחס אל טבע האדם בספקנות רבה: אין לתלות צפיות מופרזות בבן - תמותה...

זה מביא אותי לציין תכונה נוספת (שאולי לא נהוג ליחס ליונה) שנינותו.
עם ראשית היכרותנו התרשמתי מחוש ההומור היבש שלו. ידע לדבר באירוניה משעשעת מאד על תלמידיו, על חבריו בקבוץ, על אנשי ציבור - וגם על עצמו. האם זה נשמע כביקורת? -לאו דווקא! גישתו זו האופיינית, של טביעת-עין אובייקטיבית מאד. יחד עם אירוניה דקה, עוררה בי אמון בעמדותיו ועשה אותו, כאמור, למנטור שלי. קשה לעמוד על טיב האיזון בין מרכיבים סותרים לכאורה באישיות בן־אדם. אצל יונה הרגשת בצירוף טוב-לב וחריפות, התמסרות וספקנות, ציונות וקוסמופוליטיות.

חכם, חיובי, שנון, מסור.  
ליונה עוד תכונה שאין, לדעתי, לדלג עליה, כי חלק חשוב הוא בדמותו: מעין עצב עצור והסתגרות.
אני זוכר את חדרו המרוהט בפשטות יתירה שבו התארחו תלמידיו (כמעט לא השתנה ברבות הימים) ועל הקיר תצלום אשתו שנפטרה זה מכבר. יונה היה תמיד מכניס אורחים ולא חס על זמנו, אך לא יצא בקלות מגדרו, ואני אינני מאמין שיצר קשר בר-קיימא עם רבים מתלמידיו אשר איתם התיידד. איש וסתירותיו. היה קשור מאד אל ביתו וקיבוצו, אם כי התעניין גם במאורעות העולם הגדול. על שולחנו היו מונחים תמיד ספרים ועיתונים חדשים.

אחרי שנים ספורות בחו"ל חזרתי לישראל וחידשתי את קשרי עם יונה. פגשתי אותו כל שניים-שלושה חודשים בזמן ביקורינו בגבעת-חיים. היה עוקב באהדה ובעניין אחרי מהלך חיינו כאן, (שלא היו נעדרי תסכולים...) 
ואני חושב שחיבב מאד את שני הבנים שלנו שנולדו בארץ. הם הרגישו אצלו בבית, שיחקו בצעצועים שנותרו לו ליונה מבנו, ודי השתלטו על דירתו -להנאתו. היתה בינינו מעיו שיחה בהמשכים לאורך השנים, ותמיד נהניתי והפקתי תועלת מהידע שלו ומרוחו הפקחית - "המפולפלת" ומדרך ההשקפה שלו המורכבת מספקנות ונאמנות גם יחד. במידה מסויימת התייחסתי אליו כאל מורה ותכופות הלכתי לשאול מה עמדתו לגבי המתרחש בארץ.

בימי כהותנו של בגין נעשו דעותיו חריפות וביקרתיות יותר ויותר. פעם אמר בצחוק - שלא הסתיר את מרירותו -"הרצל תיכנן את מדינת היהודים לעם שונה מאד מזה שהתיישב בה למעשה". הגל הגובר של גזענות עורר בו סלידה.
דומני, עומק אכזבתו מעיד על מידת הזדהותו עם הארץ.

בשנתיים האחרונות בלטה הידרדרות בריאותו לעין - מביקור לביקור. בשיחותינו נעשה יונה פסיבי שלא כאופיו, אבל הקשיב מתוך עניין והבנה. צלילות ראשו לא פסקה, ובהומור שלו השנינות עדייו מורגשת. מי שהכיר אותו בתקופה זו התרשם בודאי מאכזריות מחלתו מחד-ומאידך מהרוח הסטואית שבה התמודד איתה, מסירובו להיכנע, לוותר על ריבונותו, על הכבוד העצמי...

17.7.86
קרל אברט, ירושלים
חניך־האולפן לשעבר

יהושע שרון מוסיף עוד זיכרונות על יונה

 יונה היה נמוך, קרח, זריז ומחייך;  היה לו חוש הומור מפותח וחותך.  אני זוכר אותו בימים שהוא עבד בפרדס. ציפורה לברון הייתה מכינה לנו ארוחת בוקר בסוכה א', ותמיד התפתחו דיונים מלאי תוכן, השכלה ורגש.  יונה, כמובן היה במרכז הדיון.

בצהריים בחדר האוכל, ככולנו, התיישב יונה וקיבל מנה, אבל מיד היה קם, צלחת ביד אחת ומזלג בשנייה והסתובב בין השולחנות. דיבר עם זה, סיפר לזה, צחק על זה. לעולם לא גמר את המנה.

גיוס חברים לקטיף הפרי היה חשוב וחלק מהשגרה.  יום אחד משה נתיב הגיע לקטיף.  במרץ הוא הניח את הסולם לגובה, לבש את התרמיל וטיפס לצמרת העץ.  מיד הוא פרץ בשירה אדירה, עוד ועוד.

בהפסקת עשר משה ניגש ליונה ואמר,  "אני עובד בפרדס היום". "שמעתי", השיב יונה.



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור