כניסת חברים ותושבים

יושו (יוסף) ענבר
תאריך לידה:
1/5/1913
תאריך פטירה:
19/12/1989
תאריך פטירה עברי:
כ"א כסלו תש"ן


ביוגרפיה

נולד ב-17 במאי 1913 בגליציה בשם יוסף בורשטיין, נפטר ב-19 בדצמבר 1989.

1929-1932 – שוער קבוצת הכדורגל של "הכח" גרץ (בה משחקים גם שלושה אחיו הבוגרים).

1930-1932  ראש קן השומר הצעיר בגרץ וסטודנט ובוגר האקדמיה למסחר

1932 – עולה לארץ ישראל ומצטרף לקיבוץ ג' בכפר גלים שתוך שנה עולה לקרקע בגבעת חיים

1932-1934 – שוער כדורגל ב"הפועל" חיפה ונבחרת "הפועל" ומשתתף במסע לאירופה בארצות תורכיה, יון, בולגריה, יוגוסלביה, צ'כיה ופולין

1937-1952  מייסד ומנהל "קואופרטיב עמק חפר", המשותף לכל קיבוצי עמק חפר.

1940 – נבחר למזכירות מרכז הפועל  ומכהן בה 50 שנה – עד פטירתו

1952 – 1955 מזכיר הקיבוץ בגבעת חיים איחוד

1952 – הפילוג בגבעת חיים – מזכיר הפועל גבעת חיים איחוד

-1956-1962  מנהל משרד "תחבורה", תאגיד הגג של הקואופרטיבים להובלת משאות בישראל.

1961 – יו"ר ההתאחדות לכדורגל בישראל

1962-1976 – מזכ"ל "הפועל", יו"ר הועד האולימפי בישראל, יו"ר חברת ספורטוטו


יושו ענבר ועירית ארבל



1976 – פורש מתפקיד מזכ"ל "הפועל", יו"ר הועד האולימפי בישראל, יו"ר חברת ספורטוטו

1980-1982 – גזבר איגוד הכדורסל בישראל

1982 – 1986 – יו"ר איגוד הכדורסל

1980 – 1989 – גזבר הועד האולימפי בישראל

תולדות חייו ופועלו של ענבר מלמדים כי היה אחד האישים שתרמו רבות לקידום "הפועל" והספורט בישראל ולזכותו הישגים רבים בניהול "הפועל" וכיו"ר הועד האולימפי שהוא מוסד הגג של הספורט בישראל. הבולטים שבהם – ביטול משטר הפיפטי-פיפטי בכל מוסדות הספורט  (הוועד האולימפי, כדורגל, כדורסל וההתאחדות לספורט). את הסדר הפיפטי פיפטי ירש מקודמיו ב"הפועל". ההסדר היה סוג של פשרה ונבע מכך, שכל מוסדות הספורט בארץ הוקמו ונוהלו בעבר ושנים רבות על ידי "מכבי" ולאחר הקמת המדינה, בשנות החמישים נחתם הסכם בין ראשי "מכבי" ו"הפועל" על שיתוף "הפועל" במוסדות לפי עקרון פיפטי-פיפטי.

ענבר ביסס את חברת ספורט טוטו שהקימה את מפעל ההימורים בספורט ופעל לחיזוק מעמד מוסדות הספורט במועצה להסדר ההימורים בספורט.

ענבר עצמו היה ספורטאי מעולה, בעל מבנה גוף אתלטי שעסק במספר רב של ענפי ספורט: התעמלות, כדורעף, כדורגל וכדורסל אולם הבולט בכולם היה כשוער כדורגל עוד בהיותו באוסטריה שוער "הכח" גרץ ועם עלייתו לארץ כשוער קבוצת הכדורגל של "הפועל" חיפה. בכל תקופת פעילותו הספורטיבית בלט בכושרו הארגוני ויזם הקמה והפעלה של מסגרות של פעילות ספורט נוספות כגון הקמת סניף "הפועל" בחדרה ואחר כך בגבעת חיים.

ענבר נבחר לתפקיד מזכ"ל הפועל בשנת 1962, אבל היה מועמד לתפקיד שנים רבות לפני כן: 1950 – נבחר במוסדות "הפועל" אבל מזכירות קיבוץ גבעת חיים התנגדה בגלל חיוניותו לקיבוץ, שוב ב-1954 הקיבוץ התנגד וענבר קיבל "את דין התנועה" ורק בשנת 1962 על חודם של 2 קולות של חברי הקיבוץ – הוסכם שיוכל להיבחר לתפקיד על ידי מוסדות מרכז "הפועל" וההסתדרות.

בעד חובבנות בספורט, נגד שיתוף זרים

עמדתו של ענבר הייתה בעד ניתוק סניפי "הפועל" ממועצות הפועלים והעברת האחריות למרכז הפועל, למאבק זה היו שותפים כל מוסדות "הפועל" בראשם יצחק פוקס (אופק) מנהל אגף הארגון של מרכז "הפועל" ענבר טען בלהט  כי רק אם האחריות תהיה בידי מרכז "הפועל" נוכל להבטיח שתתקיים חובבנות בארץ, אושר תקנון חובבנות מיוחד שנעקף על ידי האגודות וההתאחדות לכדורגל שלא אכפה את תקנון החובבנות של ההתאחדות על האגודות. בעיני ענבר לחובבנות היו סיבות אידאולוגיות מבוססות על העיקרון האולימפי שאין לעסוק בספורט כ"קרדום לחפור בו"  ומאידך – בגלל החשש שמקצוענות תגרום לגירעונות בסניפים וצמצום הפעולה הספורטיבית. עמדתו גרמה לחילוקי דעות קשים עם ההסתדרות.

ענבר פעל למען הספורט העממי, קידום הספורט במקומות העבודה וארגון מפעלי ספורט עממיים כגון צעדות, מרוצים ומשחים עממיים בהם השתתפו אלפים. בתחום זה חבר לעמנואל גיל מנהל אגף הספורט ב"הפועל". הם שיתפו פעולה כתף אל כתף בפיתוח ענפי ספורט רבים. בתקופתו צורף ענף הטניס והוקם מרכז הטניס של הפועל על יד מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.

בימי כהונתו קמו בשיתוף ההסתדרות מרכזי הספורט לעובד ומשפחתו. מרכזים אלו קמו בארץ כ"קאנטרי קלאב"ים של ההסתדרות בחולון, קיסריה ועוד. מזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר ראה במרכזים אלו  נושאים חשובים ממדרגה ראשונה וכיהן כיו"ר הנהלת הגוף שניהל אותם.

בחודש ספטמבר 1971 פורסם דו"ח ועדת עציוני או בשמה המלא "ועדת החקירה בעניין השמועות בדבר מתן תשלומי כסף כדי להטות משחקים בליגה הלאומית בכדורגל", ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט העליון ד"ר משה עציוני הוקמה בתאום בין סגן שר החינוך ח"כ אהרון ידלין וענבר.

תפקיד הוודעה היה חקירת שחיתויות והטיות תוצאות משחקים בכדורגל.

בעקבות הדו"ח, ענבר הודיע מיד על התפטרות נציגי "הפועל" בהתאחדות לכדורגל. בעקבותיו הלכו גם נציגי "מכבי" אך 2 נציגי ביתר סרבו להתפטר.

ברקע להקמת הוועדה הייתה חשיפה של סדרת הטיות תוצאות של משחקים בליגה הלאומית בכדורגל (שהייתה אז הליגה הבכירה ביותר) ובליגות נמוכות יותר. פרסום דו"ח וועדת עציוני ביום ב-21 בספטמבר 1971 זעזע את מוסדות הספורט בישראל, וכתוצאה מכך פעל ענבר לשינוי התקנות וכל הליך של הפעלת הימורים. פועלו של ענבר הביא להבראת המערכת, הפעלת מערכת מחשבים יעילה שגרמה להגברת האמון של קהל המהמרים. 

בשנת 1974 התפרסם דו"ח מבקר ההסתדרות על פעולות סניפי ומרכז "הפועל". רוב סעיפי הדו"ח שנגעו למרכז "הפועל" היו מסולפים ומגמתיים ופגעו בתדמית מרכז "הפועל" וראשיה.

ענבר גרס כי יצחק בן אהרון מזכ"ל ההסתדרות השתמש בדו"ח ובאווירה הציבורית ותמך בדרישת קיבוץ גבעת חיים כי על ענבר "לחזור הביתה" אחרי 14 שנה של כהונה כמזכ"ל הפועל.

בין בן-אהרון וענבר שררו יחסי איבה עוד מהתקופה שבן אהרון היה שר התחבורה וענבר מנהל "תחבורה".

מוסדות הספורט ואישים מתוך הספורט פעלו לשווא לשכנע את מזכירות האיחוד ומזכירות גבעת חיים לשנות עמדתם, ולא צלחו. ענבר הודיע על פרישתו מתפקידו כמזכ"ל "הפועל" ובמקומו נבחר יצחק אופק לאחר התמודדות בקלפי לעומת מנחם אריאב.

אופק פעל להשאיר את ענבר בתפקידי מפתח בספורט – יו"ר איגוד הכדורסל, גזבר הועד האולימפי וגזבר ספורטוטו, בתפקידים אלו כיהן עד לפטירתו. 


שנת 1973 יושו ענבר בפיקניק



המשחקים האולימפיים ומשחקי אסיה

פרק חשוב בפועלו של ענבר היה קשור למערכת הקשרים הבין לאומיים. פעל רבות כדי שישראל תשתתף במשחקי אסיה הנערכים אחת לארבע שנים בהשתתפות ספורטאים רק מיבשת אסיה. המשחקים מאורגנים על ידי הוועד האולימפי של אסיה  תחת פיקוחו של הוועד האולימפי הבינלאומי. ענבר נבחר כחבר בוועד האולימפי האסיאתי.

בשנת 1962 נוצרו חילוקי דעות בנוגע להשתתפותן סין  וישראל במשחקים.

רוב מדינות אסיה בלחץ מדינות ערב החליטו לשנות את חוקת פדרציית של המשחקים האסייתית והקימו עמותה חדשה, בשם הוועד האולימפי של אסיה. ישראל השתתפה במשחקי אסיה בשנים 1966, 1970 ו-1974  וענבר היה ראש המשלחת הישראלית למשחקים אלה. בשנת 1974 הוחלט להרחיק את ישראל  מהוועד האולימפי של אסיה,.

במשחקים האסיאתיים ב-1974 מנתה משלחת ישראל, בראשותו של ענבר, 60 ספורטאים. המשלחת נתקלת באווירה עוינת באופן קיצוני ובשיבושים טכניים רבים שגרמו המארחים האיראנים ושאר המדינות האסייתיות. למרות  הבעיות ישראל זכתה ב18 מדליות. לאחר המשחקים החליט קונגרס הפדרציה האסיאתית לסלק את ישראל ממשחקי אסיה. במגמה להוציא מתוק מעז, ענבר שכנע את הועד האולימפי של אסיה כי על ישראל לשחק. ואכן - לאחר מאבק נמרץ ע"י הועד האולימפי של ישראל –צורפנו  להתאחדויות הספורט של אירופה.

 כך נתקבלה ישראל לפיפ"א, פיב"א וכל יתר התאחדויות הספורט באירופה.

ענבר עמד בראשן של חמש משלחות למשחקים האולימפיים, בשנת 1960 ברומא, 1964 טוקיו, 1968 במקסיקו סיטי, 1972 במינכן, במשחקים אלו נרצחו 11 הספורטאים. בשנת 1976 עמד בראש המשלחת שיצאה למונטריאול.

על ראשו נחתה מכה קשה, בנפול בנו יאיר במלחמת יום הכיפורים.

בשנת 1989, כחבר קיבוץ גבעת חיים,  לקה במחלה קשה וכעבור ארבעה חודשים נפטר בחיק משפחתו.

(כתב יצחק אופק)


גדי ענבר כותב ליושו ענבר

כשעמדנו ליד הקבר ואמרנו "קדיש" על אבא, בא לי בהבזק רגע דומה, בו אמרנו יחד איתו, שש-עשרה שנה קודם, "קדיש" על יאיר, וכשאבא סיים וסגר את הסידור, מילמל לעצמו בשקט, מילים שהגיעו לאוזני: ״ככה זה לא צריך להיות, ככה זה לא צריך להיות..." הוא התכוון כמובן לסדר העולם.

והפעם, כשאמרנו קדיש עליו, מצאתי את עצמי ממלמל לעצמי: "ככה זה כן צריך להיות, ככה זה כן צריך להיות..." ולא רק מפאת סדרי עולם. כי הפרידה מאבא, אף שבאה טרם זמנה, היתה מושלמת. כואבת, עצובה, אבל יפה להפליא.

מרגע שידע על מחלתו, והוא ידע עליה לפנינו - כאילו החליט אבא שהוא הולך לעשות את זה יפה. בלי שיבקש, בקסם האישי שלו, קיבץ סביבו את כולנו למין אירוע משפחתי ארוך ומרגש, שנמשך למעלה מארבעה חודשים.

הבית, בעידודו, שקק חיים, לא היה בו מקום לאנחות, טענות או רחמים עצמיים. גם כשהיה שוכב לנוח, ותמיד זה היה בסלון - דאג שהמולת הנכדים סביבו תמשך, כי ככה הוא אהב. הם היו בנשמתו. רק בסוף היום, בטיולים הליליים, היינו מתפנים לרגעים האישיים. בצעדים איטיים, על פני כל הקיבוץ, היה לנו זמן לשיחות אחד על אחד. ופעם עם עמרי פעם

איתי (טיולי הבוקר, כשעוד התעקש לשמור על כושר, היו שמורים לאמא). וכך עד השבוע האחרון. כל כך קרוב הוא היה, שבטיול האחרון בינינו, רק שילבנו ידיים, כהרגלנו, בתוך כיס מעילו, ולא הוצאנו מלה לאורך כל הדרך. עד שלפני שהגענו לדלת, אמר: "זה בסדר, גם אני מפחד, לא רק אתה".

ושוב אני נזכר בפרידה ההיא מיאיר, שלא היתה. 

איך במשך שנים, בהעדרו, ניסינו, כל אחד בדרכו, להשלים את הפרידה. איך תחקרנו לפרטי פרטים חיילים שהיו איתו עד לרגעיו האחרונים. על מה דיבר? איזה מצב רוח היה לו? האם היה לו חם, או קר? כל כך בלתי אפשרית היתה הפרידה ממנו.

הפעם, אני יודע, זכינו. אבא עשה את זה מושלם. בשבת האחרונה, כשהרגיש שהעיניים כבר נעצמות, והוא עוד צלול לגמרי, השלים את הפרידה.

אחד אחד קרא לנו למיטתו והרעיף דברים של אהבה. ביקש שנשמור על אמא כי היא אהבת חייו. כל משפט שאמר, והוא ידע את זה, דיבר כצידה לדרך לחיים שלמים. אחר-כך ישבנו כולנו ובכינו, יחד איתו. מה זה אם לא פרידה נהדרת? עצובה, אמנם, וכואבת, אבל יפה להפליא. כל כך יפה, שאבא סיכם ואמר: עכשיו אני כבר לא מאמין שאמות". מאוחר יותר היה כבר עסוק בהכנות. השיחה האחרונה התנהלה בערך כך: 

- "אנחנו נסדר אותו".

את מי, אבא?

"את מלאך המוות".

- "מה נעשה לו?"

"נעשה לו חגיגה".

"בסדר, אבא".

- "זה לא בסדר, לא יהיה לי עם מי לחגוג", וצחק. איזה אבא.

להיות איתו, לחבק ולנשק אותו ברגע מותו, ייחשב בעיני תמיד כרגע אלוהי. אהבתי את אבא בכל נימי נפשי, ואני מאושר שזכיתי להגיד לו את זה כל כך הרבה פעמים לפני שנפרדנו.

לאורו של אבא טוב כזה, נוכל עכשיו להמשיך ולחיות.

גדי

יושו ענבר

מדי, הבנים, ויתר בני משפחה, חברים

אני קם כאן להגיד כמה מילים על יד קברו של יושר חברנו ז"ל, כחבר גבעת חיים אחוד, כעמית וכידיד של יושו ומשפחתו.

יודע אני שליושו היו כמה מוקדים חשובים בחייו העשירים:

כדורגל - מגיל 14, "הפועל", הועד האולימפי, התחבורה של ההתיישבות העובדת ועוד... ועל אלה אין אני יכול להגיד הרבה כאשר לא היינו שותפים במוקדים אלה.

אבל מוקד אחד היה לנו משותף: גבעת חיים אחוד ועל הכל היינו ידידים. הוא ומדי וחנה ואני נפגשנו פעמים רבות והיו זמנים שנסענו ביחד לחופשים.

אתמול קראתי בארכיון את הריאיון האישי שהוא נתן בחדשים האחרונים לחייו, כאשר ידע שימיו ספורים. רוצה אני לאמר מה למדתי מראיון זה.


יושו נולד בגליציה בשנת 1913 כאשר חבל ארץ זה היה עדיין חלק של אוסטריה. אבל המשפחה, אבא ואמא ושבעה ילדים, עברו לעיר גרץ שבאוסטריה כאשר יושו היה בן שנה אחת. המשפחה היתה דתית אבל לא כפייתית. בהתחלה היו עניים אבל ההורים עבדו ועבדו והצליחו להקים בית חם. יושו היה בן 10 כאשר התחיל לשחק כדורגל וזאת ב-״קלאב היהודי" של גרץ. ביקר בבית-ספר עממי יהודי ואחר כך בתיכון כללי. הוא הצטיין במתימטיקה ובגיאומטריה. הלך לבית ספר בחליפה ובעניבה. בגיל 14 הפך להיות ציוני וחבר בתנועת נוער "השומר הצעיר". המאורעות של 1929 הביאו אותו למהפך, כך אמר, הוא קיבל על עצמו את כל המצוות של תנועת הנוער, הוריד את החליפה ואת העניבה ונהפך להיות ראש הקן של "השומר הצעיר", יחד עם זה המשיך לשחק כדורגל במועדון היהודי.

יושו סיים את האקדמיה למסחר ורצה מיד לעלות ארצה, אבל ההורים התנגדו. הוא חלה במחלה קשה. הרעלת דם ולרופאים לא היתה עצה. במשך שבועיים קדח מחום גבוה (42 מעלות), ואביו נדר נדר: אם יבריא הבן ניתן לו לעלות לארץ ישראל.

כאשר הבריא עלה לארץ והוא בן 19. היה לו רישיון-עליה של סטודנט. באותה אנייה ובמחלקה השלישית נסע גם בן-גוריון שהסביר והרצה הרבה לפני החלוצים. יושו שיחק שח-מט איתו. בתור סטודנט היה צריך לקבל צ'ק של 50 לא"י אבל חסרו לו 13 שאותן קיבל מבן-גוריון. רק הגיע לנמל חיפה וכבר התחרו נציגים של "מכבי" וייהפועל" לצרף אותו לקבוצתם, כי שמו הטוב ככדורגלן הלך לפניו. הצטרף יושו לייהפועל" כי אני מקבוץ – כך אמר.

יושו הצטרף לקבוצה, שעלתה יותר מאוחר לגבעת חיים. עבד בקבוצים בחיפה ובשנת 1933 עבר לחדרה. בשנת 1934 צורף לנבחרת ה״פועל'' שנשלחה לחו"ל, כאשר חזר בשנת 1935 חזר לגבעת חיים. מקצוע לא היה לו וגם עבודה לא היתה לכן רובין הטיל עליו להקים את ענף ההובלה בקיבוץ. קנו משאית ויוסף הרץ היה מורה הנהיגה שלו.

כאשר פרצו המאורעות בשנת 1936 נשלח לקורס מפקדים בהגנה וכך היה למפקד ג"ח ואחר כך של עמק-חפר הצפוני. (היה מפקד בשעת החיפוש הגדול בגבעת חיים בשנת 1945).

רק בשנת 1937 התחילה עבודתו בענף ההובלה. יחד עם רובין יזם הקמת קואופרטיב עמק-חפר - הקואופרטיב הראשון בהתיישבות העובדת. הקואופרטיב היה להצלחה משקית גדולה. עד עצם היום הזה, עדיין מכניס יום עבודה שכר גבוה. יושו ניהל אותו עד- שנת 1962.

"בסוף 1935 באה מדי ואז באה אלי גם האהבה" סיפר יוש. הם נישאו ובשנת: 1943 נולד בנם הבכור.

יושו המשיך לעבוד בקואופרטיב עד שהתמנה למנהל "התחבורה" – תאגיד הגג של הקואופרטיב, במקביל המשיך לעסוק ב״הובי" שלו וייסד את סניף ה״פועל'' בחדרה ובגבעת-חיים. בשנת 1962 גוייס להיות מזכיר כללי של אגודת הספורט "הפועל" ומילא את התפקיד עד שנת 1976, אחר המשיך להיות גזבר הועד האולימפי. בבוא העת חזר לעבוד בבית וקיבל על עצמו את הנהלת החשבונות של בית-ספר משגב, תפקיד אותו מילא באופן מעולה עד לפני מספר שבועות.

  יושו היה המזכיר הראשון של גבעת חיים אחוד בתקופה הראשונה והקשה ביותר שלאחר הפילוג. כמזכיר היה שותף שלי בהסדר קבלת הפיצויים מגרמניה. הגענו אז להסדר מיוחד שהביא לכך שכל החברים העמידו את כספי הפיצויים לרשות הקבוץ. לא ידענו אז שכספי הפיצויים יהיו משך השנים למקור הכנסה השני בגודלו בקיבוצנו.

בשנים האחרונות היה יושו יושב ראש האסיפה פעמים רבות וככזה היה הטוב ביותר, לא היה למעלה מימנו. הוא הצליח בכך בשל נסיון שהיה לו, אבל גם בשל שיווי-המשקל הנפשי שהתברך בו. אף פעם לא שמעתי אותו מרים קול תמיד דיבר בשקט ובשכנוע.

  יושו ידע גם כאב מהו. אסונות פקדו אותו - בנו האהוב יאיר נפל במלחמת יום כיפור.

יושו ליווה את קבוצת הספורטאים שלנו ל״אולמפידת הדמים" במינכן. אסון מחריד, שהיה עד לו מן ההתחלה עד לסוף.

  יושו ידע מה טיבה של המחלה שחלה בה לפני חמישה חדשים. הוא ידע שאין לה תרופה ושימיו ספורים. כל החברים שביקרו אותו בימים אלה יכולים להעיד, שקיבל את גורלו בגבורה. עם זאת היה גם אושר מנת חלקו בחיים.

במשפחתו שלטה הרמוניה מלאה כל הימים. הבנים אהבו והעריכו אותו והצלחותיו בחיים מרובות היו.

בערוב ימיו כאשר גם מדי כבר הגיעה לגיל גבוה, היה הוא יחד איתה זכאי לעוד כמה שנים של זקנה טובה, וצר, צר לכולנו שהגורל לא נתן לו את השנים השקטות האלה שהיה זכאי להן.

יהי זכרו ברוך

אפרים פרנק



אסיפה 1982 - יענקלה ויושו ענבר



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור