כניסת חברים ותושבים

עדי נחמני
תאריך לידה:
9/11/1911
תאריך פטירה:
17/3/1992
תאריך פטירה עברי:
י"ב אדר תשנ"ב


עדי, דברים על קברו מפי מורדי.
עדי היה איש בעל נוף - חיים כה רחב ועשיר, עד שגם מנקודת תצפית גבוהה כמו יום פטירתו, יהיה קשה להקיף, ולו במבט, את כל נוף אישיותו. כל מה שייאמר, בהכרח יגרום עוול למה שלא ייאמר.
"השע ממני ואבליגה בטרם אלך ואינני", מבקש איוב מאת האלוהים.
לעדי אלוהים לא שעה, אולי מפני שעדי לא היה איוב, כל אמונתו - באדם היתה. איוב - משל היה, ועדי - בשר ודם.
על שלוש נקודות במפעל חייו של עדי אני רוצה לדבר. על היחיד, ועל היחד, ועל הכלל-אנושי הנקשר ליחיד, וחוזר חלילה.

עדי איש סקרן ופתוח מאין כמוהו, סקרנות ופתיחות של ילד, שכולו פעור וקשוב אל העולם הסובב. סקרנות ופתיחות שלא נס ליחה כמעט עד סופו. צימאון חוויה ודעת תמים כל-כך. אך, העיסוק בפירות הפתיחות לא היה דילטנטי וחובבני, אלא, משכיל ומקצועי. יעדי סקרנותו - מכלול יצירי רוחו של האדם - מוסר ופוליטיקה, תרבות ואמנות, במיוחד ספרות ושירה. וכנמלה חרוצה בנה לו, ולסביבתו, אופק אנושי-תרבותי רחב כים.
שתול עמוק היה בתוך המקום - הבית, הקהילה, הנוף, ואפילו המסורת המקומית, קצרת הימים, שכה הרבה תרם לה. אך, יוצא-דופן היה בהשקפתו על הקיבוץ. לא היחד הקולקטיבי, על משימותיו הלאומיות והחברתיות, היה חזות הכל: ולא היחיד האינדיבידואלי על משאלותיו ושאיפותיו, היה התכלית. לא היחד, המגמד את היחיד, ולא היחיד הבז ומתנכר ליחד. חזונו של עדי היה של קהילה שיתופית-רצונית, הנבנית מייחוד יחידיה, ומעניקה להם את הרגשת השייכות כמתת. קשר מיוחד במינו היה לעדי אל המוות. אולי מתוך ראיית התרבות האנושית כמעשה רקמה הנארג במשך דורות. ככוורת הנבנית מטיפות דבש, הנאגרות בעמל דורות.

זה טיבו של הזמן. זה דרכו היעוד.
את נפש החי השורדת
והוא בורא מן האיש הנופל שדוד
וחותם בה את תו השודדת
וחיינו  נושאים, ביספם לרוץ אֹרח,
את חותם המתת וחותם המלקוח.
והחי כך אמר: זה אשר מידו 
לי נפשי לשלל. לא יקום לתוכחת
אך דומם בורידי, כבסולם אדום,
עם חיי גם חייו עולים יחד.
עם חיי, בקומם ובלכתם בדרך,
גם חייו הזרים עולים חרש.
עמדי הוא שני בסולם השני
כישות אלמונית ומוחשת.
והוא רחש קליל הנבלע בשאוני
כמו רשת קלועה בתוך רשת
והוא רחש קליל אשר לא ישמע,
אך שומעים אותו ארץ רבה ושמיה
זה טבע העת ודינה. כמו תנאי
וכמו חוק בל יופר רבעה היא
כי יהיו בעומסיה איש מת ואיש חי
כך נושאים הם במוט בשנים
כך נושאים הם במוט בשנים
נוכריים ואחים כמו אש ומים.
(נתן אלתרמן, ״האיש החי״, עיר היונה)

עדי עמס במוט בהיותו איש חי, בהתמדה, בסבלנות, בפיכחון עיניים, ויוסיף לעמוס עימנו במוט מעברו השני.
לפני כשני עשורים נתבקשתי על ידי עדי, לספוד לבנו אמתי. 
קרוב הייתי לאמתי, ולא כה קרוב - אז - לעדי.
מתוך אהבה שהיתה בליבי לאמתי, אמרתי דברים. 
מאז נקשרה נפשי בנפשו של עדי. היום נסגר מעגל אחד קטן. אחר נפתח. ודאי נפתחו עוד מעגלים.
אלה חיי אדם.

ספר שירה של עדי נחמני




עדי וג'ני


עדי
לפני כמעט ארבעים וחמש שנים הגעתי לכפר היקי המרוחק ההוא, הדל והמקסים - כפר סאלד. מתל-אביב ״ללא הפסקה״ (כבר אז!) הגעתי ומצאתי חבורת אנשים נלהבים, שהחמצן שהם נושמים הוא העשייה, העשייה התרבותית, וטעם חייהם הוא חדוות העשייה העצמית הזאת, המשותפת, וחדוות התרומה, המתן, לחברה בה הם חיים. האווירה שבתה את ליבי. וזהו. מאז היכרותי עם עדי, מאז הקשר שלנו וידידותנו, מאז גם עשיות משותפות, וגם ״ביצועים״ שלי ליצירות שלו, כשאני צמאה-חרדה לביקורתו.

פרידתו רבת-הסבל של עדי מאיתנו ממושכת היתה והדרגתית. לצד דאגתנו וכאבנו וחמלתנו, נתן לנו, כביכול, זמן, להסתגל, לעכל את העובדה כי היא צפויה, הפרידה. ואולם אני, אני אינני רואה את עצמי מתרגלת לכך, שכבר אין לי מה לצפות לתגובותיו של עדי; שאין לי למי להראות לפני - ; שלא אוכל לקבל ״אישורו״; שהמחשבה, איך ייראה הדבר בעיני עדי - וזה קנה מידה המלווני, (ומחייב לא מעט!) מחשבה זו, אינה רלוונטית עוד. אינו, מה שהיה המניע לדייק, שלא יהיה פגם כלשהו, ושלא יהיה אפילו שמץ חשד לזיוף; וגם, שנגזל ממני התענוג שבקבלת מחמאה, על דבר שהוצאתי מתחת ידי או מפי, ונראה לעדי כטוב... מי שהיה לי אורים ותומים בכל אשר נוגע ללשוננו, לאופן קריאה והגשה, לסיפרות לתיאטרון, לאמנות ולאסטטיקה בכלל, ובכל אשר נוגע לעשייתנו המקומית - ליצירתם של ילדינו וחברינו - מעתה איננו.
הוא לא ״הצטמצם״ באלה. שום נושא אנושי לא היה זר לו, והתייחסותו, ומעורבותו, ואיכפתיותו, ונכונותו להילחם ונכונותו לעשות - לא היו להם גבולות. כך בחינוך - הערכים עליהם גדל הדור הצעיר, ודאי היו ציפור נפשו. וכך בכל הנוגע לחיי חברתנו, ולקיבוץ ולתנועה בכלל. נו, וענייני המדינה והעם והעולם, אינם דורשים מעורבותו האישית? בוודאי שכן. הכל. עד לעייפה. לומר ״לא זר", זה לדבר בלשון המעטה. בכל העמיק, לכל הקדיש זמן ומחשבה. וכוחות! היה צריך להיות קרוב להתרחשות, לראות במו עיניו או, לשמוע את הדברים הישר מפי הגבורה. או להפגין נוכחות – גם בהפגנות מדובר. עדי יוצא לדרך. בעיות תחבורה איננו מכיר. הוא מגיע בכל מזג אוויר וחוזר בכל שעה של היממה, ומשכים למחרת לעבודת-יומו. והוא מספר, משתף, מותח ביקורת או מתלהב. בשנותיו האחרונות, היה נוסע לריפוי באיכילוב. כבר היה חולה, אך עוד לא תשוש כל-כך. מעולם לא ״בזבז״ נסיעה כזו. אחר כמה שעות מייגעות של טיפול, היה יוצא העירה, אם לביקור במוזיאון, או להצגה, למכון גיטה, לביקור ידידים. ואיך שכחתי - לחנויות ספרים! כך, שבשובו בדרך-לא-דרך הביתה, היה לו גם מה לשאת... לא נתן לדבר לחלוף על- ידו.
איזה חיים עשירים!

למד מלה חדשה (איך זה שלא הכירה מקודם?!)- "נוקדנות״. חיפש את פירושה, והיה מאוכזב: מצא ״פדנט״, ומצא, כי יש בפירוש למלה קונוטציה שלילית. ״אבל אינני חושב כך״, התווכח עם מספר מילונים בהם עיין. מי שמקפיד עם עצמו, והולך עד הסוף, לא ייתכן להגדיר זאת כשלילי!", חייכתי. הבנתי. איך אחרת יכול היה להגיב שואף השלמות הזה, הפרפקציוניסט.

כבר היה חולה, ופעלתנותו דווקא הלכה וגברה. עתה העסיקוהו עניינים, שעם כל מעורבתו רבת-התחומים, עד אז הם לא נכללו בה. המחלה או התרופות שקיבל, גרמו לתגובות קיצוניות. חסנו עליו, על הרוגז שנגרם לו, על ההתבזויות, לא פעם. העניין הוא, שגם אם איבד פרופורציה באשר לנושא מחלתו, או באשר ל״יריבים״ למלחמותי, המטרות כשלעצמן - כל פעם אחרת - צודקות היו. החל בסדרי ביורוקרטיה מרגיזים בבית-החולים ובקופת-חולים; המשך בהתנגדות קיצונית - ״איוולת או רשעות היא״, אמר - להשתתפות חברי קיבוצים בהצבעות למועצות הפועלים; וגם, בהצעות לשינויים ב...שירותי בזק; ועוד ועוד ; ועד משאלה לקריאה נכונה סוף-סוף - ניקוד והטעמה - של ״ויכולו"; וכלה בדרישה לקריאה מדוייקת של קדיש, ״אף על פי, שאני אינני מעוניין בקדיש (רמז? ציווה?) אבל, שיהיה נכון״. ופנה לאברהם סינדליס, וביקש שישפיע ־ שבבית-הספר ילמדו קדיש. ואברהם, אכן, קיבל דעתו, ופנה, ואפילו הובטח לו... לי היתה הרגשה, שהאיש הזה, החש כי כבר לא הרבה יספיק בחייו, רוצה עוד למהר ולשפר את הדורש שיפור. הוא רוצה להשאיר אחריו עולם מתוקן יותר.

מתקן עולם כמעט עד הסוף, ועד הסוף ממש - איש רעים. בצדק קנתה לה ז'ני שם של מארחת למופת, והאירוח בביתם. של ז'ני ועדי היה לשם דבר. אך, בל נטעה בחלקו של עדי בכך. הוא, פשוט, אהב זאת. אהב את הצוותא ושיחת הרעים, לשמוע ולהשמיע, לדסקס עולם ומלואו. עד ערש דווי, כשנשאל מה משאלתו, והכוונה היתה למשהו שיקר עליו, משהו לנוחותו, או, אולי למאכל כלשהו - הן לא טעם דבר, תשובתו היתה: ״מה אני רוצה?״ ושכוב- ישוב במיטתו, הוא מסמן מעין מעגל בחלל בחדר בזרועו הרפה, החיוורת. ״אנשים אני רוצה, חברים, שיישבו כאן, מסביבי״. 

האם אנ י הולכת סחור-סחור?  מתחמקת מן הכבד מכל? הוצאנו ספר קטן לכבוד יום-הולדתו השמונים, ספר שירים-פזמונים- טורים שכתב, מעט - מזעיר מים יצירתו. הוא עוד זכה - הספיק משהו לשמוח בו.

השיר הראשון בו - ״שינוי עיתים״, אותו כתב בתשרי תשל״ד. הבשורות הרעות טרם הגיעונו אז, אך אמתי היה אז בחזית, גם אברמל'ה. כל השנים העסיקה אותי המחשבה, מה חלף בראשו-בליבו אז, כשכתב: ״שונו חוקי הזמן והמקום", כשכתב: ״ליל מנוחה" ׳ הופכת מליצה מופרכת״... כשכתב: ״יש מקום להתגעגע/ על בוא אותה העת - הלוואי והיא קרובה - / שבה המציאות, על אלף שטויותיה/ תשוב ותשתלט על כל חלקה טובה״.
אני קוראת בו, וצמרמורת עוברת בי.
אני קוראת בו, ומשתאה.
אני קוראת בו, וזוכרת את כל השנים שאחרי. את היכולת להמשיך ולהעניק חשיבות לכל מרכיבי חיינו, של הכלל ושל הפרט. את הנדיבות ואת הפירגון. וגם את ההומור שלא עזבו.

בערב יום-הכיפורים תש״ן, שוב קיימנו ערב ״שירה חדשה״. עדי מסכמו, כולו התפעלות נרגשת (אחרי חשש ל״עוד ניסיון״ הנדון
לכישלון, וכוונה, בעצם, לפרוש מן הציבור, כלומר, לא להשתתף. הוא מדבר על האווירה. על החום שנוצר, ממיס קרח מכל סוג שהוא; על פתיחות וריעות; על הקשבה מלאה ומעודדת, קרבת רבבות ניכרת. הוא אומר כי, שירה בציבור זו מסוגלת להתחרות בכוח.התפילה, שהיא אמירה משותפת, שהכל לוקחים בה חלק.
הוא מסיים בבחירתו שלו, וזהו טקסט השיר שהוא מציע: ״אשרינו, מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו, מה יפה ירושתנו, הוי, אשרינו!״
איזה חיים שלמים!
סימה שרי

עדי נואם בטקס השכבה למקלחת הציבורית



עדי מספר: הנרקיסים (1989)


עדי וג'ני




עדי עם טוני אזניה



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור