כניסת חברים ותושבים

אלדד בר-שלום
תאריך לידה:
14/4/1969
תאריך פטירה:
18/1/1995
תאריך פטירה עברי:
י"ז שבט תשנ"ה

מימין ענת אופיר, אלדד בר שלום, כרמל לוי

מימין ענת אופיר, אלדד בר שלום, כרמל לוי


כ״ב בשבט תשנ״ה 1995

אלדד - ילד יקר,
בפרח אחד הייתי בטוחה על קברי.
לעולם לא חשבתי שאני אשים אותו על שלך...
ולא שלא נגעת במות, והרבה...
חיים קצרים כל כך עם הרבה כאב, מרד ואהבה שלמדו אותך להיות זהיר,
לעולם לא נתת אם לא קבלת את האמון והיחס, אבל אם קבלת לא היו גבולות לנתינתך, ברגע אחד שידעת שאעמוד אתך מול כולם, פתחת לי דלת רחבה ללב חם.
כל כך שנאת גבולות, מרדת בכל דבר שהריח ממסד עד שאני כמעט מבקשת סליחה שגם המבוגרים לוקחים להם פינה על קברך.

אבא ואמא חוששים שלא כולנו הספקנו להכיר את החום וטוב הלב, כי כהו עינינו מהשובבות ורוח הקרב - אני מבטיחה לך ולהם שאי אפשר היה שלא לראות ולהרגיש.
שמנו לב לכל עלה כותרת שנפתח בך בשנים האחרונות. רצית רק קצת מוקדם יותר את החיבוק והאמון שלנו - התמהמנו...
נשארנו עם טעם של החמצה.
עם אהבת המרחבים - סוסים, ים וחלום האופנוע
נשארנו עם דאגתך מלאת הרגישות לאמא ולמשפחה, עם אהבתך לנילי.
עם העגלוליות המוצקה, החיוך הביישן והסורר, לחיצת היד החזקה, גרעיני האבטיח בדואר.

אלדדוש - השריקה שלך אולי פתחה את שערי השמים, היא גם קורעת לנו את הלב.
                                                                                              מירהל'ה זיו



בין מלאכים / ירון ברון
בקצה השמיים יושב מלאך
לליבנו נכנס,
ואותו לא נשכח
את עיניו היפות,
בגדיו הקרועים,
דיבורו המחוספס,
ואת ליבו החמים.
כל חייו נלחם להיות מלאך,
עד שניצח
ואז - הלך, סתם כך
הלך
המלאך.
לארץ רחוקה הלך
ולא שב,
ועכשיו
בקצה השמיים, בין
עם בגדים לבנים
ולראשו פרחים
יושב מלאך בי ן מלאכים
הוא לא לבד,
המלאך אלדד.

ילד בצבע מוקה
עמוק עמוק באישונים
של הילד בצבע מוקה
דהרו סוסי פרא,
עמוק עמוק בנשמתו
של הילד עם עיני השקד
שכן גרעין של טוב טהור
כמו גביש קריסטל שקוף
עד לכאב,
וככל שגדל הוא הלך
והזדכך וכל מי שנגע
באור הזה נכווה ברוך
נכווה בפראות וסוסים
דהרו בו אל הנתינה
הפשוטה חסרת הגבולות
ואת שהיית נשואת אהבתו
יודעת שלא היה בך כח
לרסן, ואת שהיית שם
להגן, יודעת שהוא אהב
אותך חיים שלמים
ואת לא מוכרחה להפרד
לא עכשיו לא מהכל.
                               בוצי

דברים לזכרו של אלדד
לדבר על אלדד קשה. לספר על אלדד עדיין לא יוצא. ומי שזכה לחיות ליד אלדד, זכה להכיר עולם שכולו מבית היוצר של אלדד.
מי שחושב שהכיר את אלדד רק חושב!
מי שהכיר את אלדד לא יכול להפסיק לחשוב.

אלדד היה קודם כל חבר, וכדי לקיים את החברות היה מוכן לעבור ולפרוץ כל גבול. 
לחבר אמיתי היה נותן מעצמו הכל, לפעמים אף מעבר לזה. בצעירותו, פעמים רבות היה היה יוצא להגנת החבר'ה. הוא לקח אחריות עליו. למען כולם הסתבך עם הממסד, והעיקר שירדו מהחבר'ה.
אלדד היה רגיש מאוד.
הילדות שלו היא סיפור חייו הקצרים.
הוא היה תלמיד מצטיין של החיים.
יכולת הקליטה שלו מהשטח הייתה מדהימה. הוא לא למד במסגרות המקובלות, אך בכל אשר נגע וניסה הצליח יותר מהמקובל. הוא עבר משבר גדול לקראת גיל הנעורים, דבר שקירב אותו מאוד לעולם הסוסים. ״בסוסים", ובמיוחד בחוג הסוסנים של גבעת חיים מצא אלדד בית חם ואוהב, וחברים, שבמשך השנים למדו להכיר את אלדד, לחיות איתו, וגם לעזור לו. היה לו גוף חולה וראש בריא.
מעולם לא נתן לעצמו פינוק יתר. אל המחלה הוא נכנס ברוח קרב. ואיש לא היה מאמין שהילד, הנער והגבר הזה הוא חולה סכרת כל כך קשה. הוא יצא איתנו לכל  טיולי הסוסים, תמיד היה ראשון להדליק את האש, הכין את האוכל ועזר לכולם.
ישן בין הסוסים, וזה בגלל רגש האחריות הגדול שהיה לו, כדי שחס וחלילה לא יברח סוס בלילה. ובבוקר כמובן היה הראשון ליד האש, מבשל את הקפה של הבוקר.

הייתה לי הזכות הגדולה להיות חבר של אלדד בחייו הקצרים.
פעמים רבות הערתי את אלדד באמצע הלילה, ״תבוא לאורווה יש המלטה קשה״.
אלדד היה מרים את הטלפון ואומר: ״מה איתך ־ לילה, עייפות, בחורה״ אך מיד
אמר: ״יאלה אני בא. ״
במשך השנים היינו מתקשרים בטלפטיה. כל בעיה שנוצרה, היה אומר: ״עלי״, ״סע
לשלום אין בעיה״. והיה פותר את העניין.
מידי שנה, את עונת ההמלטות בילינו יחד באורווה. לילה, גשם, קור כלבים, ברד
- אלדד תמיד איתי,

אלדד הילד היפה, אלדד הנער הנאה, אלדד הגבר החזק - אנחנו איתך גם בעולמך
החדש !
                                                                               אוהב אותך
                                                                               יפתח

לבית גבעת חיים - תודה!
בלעדיכם, בלי תמיכתכם  ואהבתכם, לא היינו יכולים לעבור את האסון הכבד שנפל עלינו.
הרגשתי השתתפות מטף ועד זקן ביגון כל ילד, מבוגר הזיל דמעה ונתן את כולו בצערנו.
בית גבעת-חיים התגלו בעוצמתם והדרם ודאגו לכל פרט ופרט באהבה ובכבוד.
אני רוצה להודות לכל אחד מכם על פריצת הרגשות הנפלאה מלב כולכם...
תבורכו, כל בית גבעת-חיים.
                                                                                   שוש סטריק

אלדד בר שלום
בן גדעון ושוש
14.4.1969 - 18.1.1995
כתבה: אמא – שוש 
"כולם זקוקים לחסד וכולם זקוקים למגע..."
תמיד אהבתי ודקלמתי את השיר הזה. הפעם תעתע בי ובילדי הגורל.
אלדד נולד בליל הסדר. כולנו היינו מסובים לשולחנות הסדר בבית – וינה, כאשר פקדו אותי הצירים. הוא נולד בתאריך 14.4.1969 במשקל גדול. ילד ברור ויפה. גדעון בא לבקר אותנו בבית החולים רצתי איתו לראות, דרך חלון הזכוכית את התינוק. "תסתכל, יש לו עיניים ירוקות", אמרתי לגדעון בגאווה – לכל התינוקות יש עיניים בהירות, תעזבי שטויות! ענה לי גדעון. לאחר עינת, שסירבה לאכול, ועלתה בקושי 20 גרם לשבוע – אלדד – זלל. אכל בתאווה, הייתי מאושרת. הוא גדל בפעוטון של גייל עם ארבע בנות, ששמחו לטפל ולפנק אותו. הוא דיבר בלשון נקבה. הדיבור היה קשה עליו, היה שתקן, מלא אנרגיה, השתולל והזיע.
המשבר החל בגיל 11, כאשר חלה בסכרת. חזרתי בדיוק משליחות מטעם נעמת בחו"ל, ראיתי אותו דרך מחיצת הזכוכית שהפרידה בין הנוסעים המגיעים למקבלי הפנים, וחשכו עיני, הוא היה שדוף, רזה, גדעון אמר לי שהוא משתולל ובגלל זה ירד במשקל. הלכנו למרפאה, כשהגיעו תוצרת הבדיקות, הבהילו אותנו לבילינסון, חובר לאינפוזיה, כל שעה קיבל זריקה - מה שילווה אותו.
מהרגע שהבנתי שלילד שלי יש סכרת-נעורים נחרדתי לגורל הצפוי לו. "פחד מוות" נעשה ממשי עבורי. בתחילה גדעון לקח עליו את מתן הזריקות, אני לא יכולתי לעמוד בסבל שלו, אחר כך התפקיד עבר עלי, ויותר מאוחד אלדד למד להזריק לעצמו בגבורה. 
המשבר השני היה כאשר גדעון עזב את הבית. הוא הרגיש כואב ומתוסכל, ואז החל להתמרד ולהוציא קוצים. למזלו הרב מצא פורקן לתסכולו בטיפול בסוסים. באהבתם ובטיפולם, וביפתח דמות אב, חבר ומגן. יפתח עיצב את דמותו של אלדד, הבין אותו, נתן לו ביטחון, גונן עליו ואלדד אהב את יפתח אהבה גדולה. חייו הפכו למין משולש – חתולים, כלבים, סוסים – יפתח. לא פעם כעסתי על יפתח, שהוא נותן לו לישון על שק שינה באורווה בזמן המלטה. יסלח לי יפתח על הוויכוחים שניהלנו אי פעם, יפתח נהג באלדד כבריא ודרש ממנו אותו דבר, אני ידעתי שהוא לא ילד ככל הילדים ופחדתי. 
הייתה באלדד תכונה מופלאה לקבץ סביבו חברים, היו לו חברים בנפש, חזרתי ושאלתי איך הוא עושה את זה, חברים נקבצו ובאו, בחדר הקטן של שרון ואלדד ישנו, תמיד למרגלותם, בשקי שינה עוד ילדים שבאו לבקר סבא וסבתא, ומצאו את עצמם עם אלדד. 
המרדנות שלו התבטאה בלבוש קרוע ועגיל באוזן. היה אדם נקי, אך הלך בלוי, כאשר הערתי לו, תמיד ענה לי: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו". הוא הצליח להרגיז אנשים, להתחצף. היה קשה לא פעם לאהוב את הדוגריות שלו, הבוטה ולפעמים מעליבה, 
הוא לא הלך בתלם, והיה קשה לאנשים לקבל את זה. הוא זיהה צביעות ולא סבל אותה. הוא האמין שאם אתה מטיף למשהו עליך לקיים זאת. זו הייתה עיקר תפיסת עולמו, וכשראה שאין הדבר כך, לא ציית ונכנס לקונפליקט עם הממסד. הוא ראה את האמת שלו ואחרים ראו את האמת שלהם, כך נוצר קצר. אותי הוא ראה כשייכת לממסד, כי תמיד הטפתי לו מסר. הוא פיתח חוש הומור על הממסד, והיו לו אמרת כנף רוויות הומור ששכבת הצעירים אימצה אותן.
איתי היה לו חשבון נפשי מיוחד, תמיד זוכר ביום האם להביא זר פרחים, מגישו אלי בביישנות אופיינית, מקבל בהכנעה נשיקה. כל עזרה שבקשתי, הושיט במסירות, עזר לי מאד בתקופות קשות, היה מנחם אותי. מסור שאין כדוגמתו, מי שהבין אותו קנה את ליבו ואת נפשו בלא פשרות. הייתה בו חברות נפש, עמוקה ללא חשבונות. הייתה לו רגישות אל המדוכאים, החריגים. כל חייו הקצרים היו ממלחמת הישרדות, היה לו קשה, אבל עם זאת היה בו הרבה אושר – עם יפתח, עם הסוסים, עם סבא גרי, ואחרים במשפחה שאהבו אותו מאד.
אי גיוס לצה"ל היה משבר גדול מאד, הצבא סירב לגייסו בגלל הסוכרת. בתגובה, לבש מעילי צבא קרועים, זה היה ביטוי לאכזבה הקשה.
השיפור החל כאשר החברים שלו חזרו מן הצבא והוא הכיר את נילי. הוריד את העגיל, התלבש אחרת, התנהג אחרת. עבד בעבודות שאהב, הרגיש אהבה סביבו. בתקופה זו הוא פרח.
כאשר הייתה הרגשה של שלמות, של הגעה אל הנחלה, הפרח הזה נקטף! היום ההוא, ייקחנו העופל, יום שלא ישכח לעולם.
הבשורה המרה הגיעה. כל החיים חרדתי מהרגע הזה,. היה לי רגש מקדים שזה מגיע. שני לילות לפני כן לא יכולתי לישון. הסתכלתי בשמים והתפללתי לאלוהים שאלדד יחזור בשלום. 
לא אשכח את הרגע שגדעון דפק בדלת ובישר לי את הבשורה המרה. לא האמנתי, עדיין איני מאמינה, נדמה לי שבכל רגע הוא יכנס, יוריד את התרמיל ויגיד, אימא, אל תאמיני, חזרתי.
ראיתי אותו נוסע, שופע ביטחון, בריא בנפש, ואני עדיין מחכה שיחזור, השכל ממאן לקבל את מותו. 
אלוהים לא נטה לו חסד, הרי כולם זקוקים לחסד. 
אני נשארתי עם הכאב, הגעגועים והשאלה הקשה – למה? למה?
אימא שוש

פעוטון - מימין ורד נחמני, מאחור גלי שפע, מקדימה באמצע רונית שנהר, משמאל שרון ברשלום

פעוטון - מימין ורד נחמני, מאחור גלי שפע, מקדימה באמצע רונית שנהר, משמאל שרון ברשלום



כתבה האחות עינת
דדו שלנו אח יקר
דדו שלנו אח יקר 
לבנו דואב, כואב ומר
אנו בוכים על עצמנו
שהשארת אותנו והלכת מקרבנו.

אם ולמה כבר לא יעזור
אתה אלינו כבר לא תחזור
אך תמיד בלבנו תישאר
ובצער הפרידה תמיד נישאר.

תמיד תהיה לנו אח 
ואותך לעולם לא נשכח
יחיד ומיוחד, פרח נפלא
ניצח אותך יתוש, סיבוך המחלה.

רצית לטייל, להיות חופשי, לראות עולם
רצית להיות אחד כמו כולם.
אומרים שאתה במקום יותר טוב
אמרים שאתה ללא גבול, ללא סוף.

אך לנו חסר החיוך התמים העיניים היפות, החיבוק, לפעמים
מתגעגעים לשמוע את קולך, עם בגדים קרועים לראותך
דדו שלנו, אח יקר. להיפרד ממך פשוט אי אפשר. 
אחותך עינת 

כותב האח שרון
עברה כבר שנה. נראה שהזמן עמד מלכת, מאז שעזבת אותי, אותנו.
אני מביט בסרט הוידאו, באלבומים, או סתם כשאני מסתובב בקיבוץ, עדיין איני מאמין שזה קרה לי, שזה קרה לכולנו.
עדיין ישנו הדחף לצלצל אליך לפני שעולים לחדר האוכל או לפני איזה אירוע משפחתי.
אך רגע לפני שאני מרים את הטלפון או שואל איפה אלדד? אני נזכר שלא! שאי אפשר, שלא ניתן לקשור איתו קשר.
אתה צריך לראות אותי כאשר איזה משהו, אפילו קטן מזכיר לי אותך וזורק לי את המציאות בפנים. משהו קטן כמו שיר או תמונה או אפילו משהו שמישהו אמר על אישיותך, אני ישר מסתגר עמוק בפנים ומנסה להתקרב אליך כמה שאני יכול, וזה כל-כך כואב מה שאני מרגיש שם בפנים. 
הגעגוע הזה אליך, הקרבה שחסרה לי וכל מה שנותר לי לכתוב זאת בשורה של פזמון ידוע:
"לנצח אחי, אזכור אותך תמיד, ונפגש בסוף, אתה יודע".
שורה שכל –כך מציאותית בשבילי, בחיי היום-יום.
אוהב, ואוהב אותך תמיד 
אחיך הקטן שרון

כתב סבא גרי
חלום אלדד
על צוק הסלע על פני הים ישב נער והביט בשחפים שרחפו וזינקו מעל הים. חלם הנער שגם הוא יעוף ירחף כמותם, כמו השחפים שגם הוא אחד מהם יעוף וירחף, יעלה גבוה-גבוה ועד השמש יגיע. 
וכאשר חבריו השתעשעו, ישב הוא חולם על הצוק עד לצאת הכוכבים. לבסוף הוא אסף עוז ופנה אל אביו וביקש שיוכל לעוף, ואז הוא יהיה כאחד הציפורים ויעוף גבוה גבוה, גבוה עד לשמש. 
האב חייך, ליטף את תלתלי בנו וכך אמר: "הכיצד תעוף ואין לך כנפיים? לאף אחד מבני האדם, אין לו כנפיים". אמר הנער:" עשה לי כנפיים". האב חיבק את בנו ואמר:" כאשר תגדל אבנה לך כנפיים".
עברו ימים ועברו שנים והנער גדל והיה לעלם יפהפה, אך את חלומו לא זנח ולכן פנה שנית אל אביו והזכיר לו את שהבטיח, שבבוא היום יבנה לו כנפיים. בנה האב לבנו כנפיים וחיבר להן שתי לולאות להיאחז בהן.
ויהי היום, יום שמש ללא עננים, יום שבו גם הים הגדול נוצץ בקרני השמש. ביום זה יצאו שניהם, האב והבן יחדיו, כאשר הם נושאים איתם את הכנפיים הנוצצות. בהגיעם לשפת הצוק, קשר האב לזרועות בנו את הכנפיים, קשר בחרדה, ובלא מעט קנאה, לבנו להגשים את החלום.
נשק לבנו וחיבק אותו בחזקה. בהגיעם לפי התהום, זינק הנער, פורס כנפיו החל לרחף כאחד הציפורים. " אני יכול לעוף!" הוא קרא, " אני עף כציפור!" החל להניע את זרועותיו, החל להמריא ועלה בכל משק כנפיו גבוה יותר. אביו שניצב על הסלע ראהו שנעשה יותר ויותר קטן:"שמש, שמש אני בא!" קרא הנער " אני מתקרב אליך!" וכאשר התעייף פרס את כנפיו כפי שראה אצל השחפים ריחף במעגלים, מעגלים וחזר לעוף אל השמש, אך ככל שהתקרב יותר ויותר, כך החלו קרני השמש לוהטים יותר, החום עלה והחל להמיס את כנפי השעווה בה היו נוצות הכנפיים מחוברות, נוצות החל לנשור... והנער צנח לים ונעלם במצולות וכבר לא נראה יותר.... אך בין רעיו אמרו:" הוא לא מת! בהגיעו לנכסף לו מכל, למיצוי חוויותיו - הוא נעלם לנצח!" 
 סבא גרי

לנילי
התבונני בירח אהובתי
יודעת שאני מתבונן בך,
ירח, וכשאורך קורן אליך
המרחקים בינינו מתקצרים.

כמו הירח ברקיע הכחול
אני לבד בחדרי.
כיביתי את אור המנורה ואני אומלל.
אני, אומלל משום שלא תדעי
לעולם כמה אני אוהב אותך. 
אלדד

כותבת נילי
הפשטות, היופי, התמימות
שנאת הזיוף והצביעות
השקפת העולם המיוחדת
 הפיקחות, ההומור המיוחד,
 האוטנטיות,
 הצורך להיות לבד
 ליצור מסגרות וחומות ועולם משלך
הנתינה הפשוטה והאמיתית
לתת בלי לרצות לקחת, 
בלי צורך ביותר מדי מילים,
כנות מופלאה,
האור הזה שהקרנת
אהבת הטבע והים,
הפשטות הכל-כך מיוחדת 
טוב הלב כל זה אתה! 
חבל שלא הרבה זכו להכירך 
את כל מה שהיה נתת לי 
ובגלל זה קשה להבין ולקבל שאינך. 
כי אתה כל-כך נמצא
כל-כך חלק ממני. 
אוהבת נילי 

	 בפורים - אלדד ברשלום ואורן זיו בפורים - אלדד ברשלום ואורן זיו

בפורים - אלדד ברשלום ואורן זיו בפורים - אלדד ברשלום ואורן זיו



כתב אורן זיו
אלדד

בחום השמש היוקדת, הוא המשיך ללכת
ומסביב מדבר וחול,
וצמאונו גדול
כמו חיה הנלחמת על חייה
התחדדו חושיו וחיפשו. הזמן חלף, והחום מעיק
לפתע רואות עיניו באופק הרחוק,
את כל אשר חיפש. 
הוא רץ כולו תקווה,
בכל כוחו הוא רץ 
שמחה ותקווה הציפו אותו.
שב אין בו כעס 
על החול והשמש, 
אוהב הוא את אימו, אביו וכל חבריו
וגם את עצמו אוהב. 
אך לרצונותיו ולטבע כוחות משלהם 
 הם הולכים ונעלמים 
מתחבאים ודועכים 
 הפסיק את ריצתו חסרת התוחלת 
ומבין שהייתה זו הזייה מדברית 
 נשכב לו על החול החם 
עצם את עיניו ונרדם!

אורן זיו 



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

רב תודות על הכתבה

שוש בר שלום סטריק | 27/8/2017

 תודה לך יובל על העבודה  הנפלאה והשקעה  בפרויקט המדהים. 

קראתי שוב ושוב, והכל החזיר אותי ליום הארור  ההוא. 
קראתי שוב מה החברים שלו. אין ספק שאלדד הקדים את זמנו.
הנה באים החגים והוא חסר מסביב השולחן עם פניני הלשון שלו. 
תודה לך ולבית גבעת חיים. 
אמא של אלדד

העתקת קישור