כניסת חברים ותושבים

סוניה נטע
תאריך לידה:
20/2/1909
תאריך פטירה:
29/11/1998
תאריך פטירה עברי:
י"ב כסלו תשנ"ט

בסביום 1991



סוניה נפטרה שבעת ימים. וגם שבעת התנסויות. גם שבעת תלאות וסבל. גם שבעת מעשים וסיפוק. 

לכאורה, בעיני מי שצפה בהם, היו המעשים, התחום של מישה. אך זאת רק משום צניעותה של סוניה. בצילו של מישה אהובה, מבלי לדבר הרבה, עשתה גם עשתה רבות.

זה התחיל כבר באודיסה. בבית היהודי החם, שומר המסורת, בו גדלה, היתה היא הציונית היחידה. כבר בגיל עשר היתה חברה בתנועת נוער ציונית – תחילה במכבי, ואחר כך בשומר הצעיר. הדבר היה למורת רוחה של המשפחה, כי להיות ציוני היה מסוכן. 

ואמנם, כשסוניה הושמה לראשונה במאסר, היתה בת 13 שנים, ובגיל 16 כבר נשלחה לגירוש באירביט – עיירה שאמנם היו בה הרבה מגורשים – גולים, אך לה היו זרים - איש מהם לא היה מהשומר הצעיר. היא עבדה שם. היא קפאה שם מקור. היא חייתה במחסור קשה. ההורים, כשרק איפשרו להם השלטונות, היו שולחים חבילות, בהן מזון ובגדי חורף ומכתבים. במכתביהם שלה ושלהם, לשמות בני המשפחה, ולמילים אחרות, השתמשו בקודים, כי סוניה לא רצתה לסכן אותם. בעיקר לאחיה דאגה. פעמיים בשבוע היתה נערה זו מתייצבת במפקדת ה"N.K.W.D". כשהם נוכחו לדעת, שהיא מתמודדת היטב עם התנאים, ומסתדרת יפה עם האנשים- מיהרו להעבירה למקום אחר, שחלילה לא תהנה יותר מדי מן הגירוש. מזל גדול אחד היה לה: טיפלה בהם אשה נהדרת - פישקובה, שמה אישתו של גורקי. בעזרתה קיבלה חבילות מהבית, בעזרתה אף הצליחה לקבל הסכמה שאת הגירוש ימירו לה בנסיעה לארץ-ישראל, ובעזרתה השיגה עזרה במימון כרטיס גם למישה לעלייה ארצה. כי זאת לדעת - כבר בגיל 19 היו מישה וסוניה זוג מוכר. ואכן, כשהגיעה מן הגירוש לאודיסה, חיכו לה מישה עם הוריה. 

כל קטע בחייהם היה מחתרתי. סוניה זוכרת פסח אחרון בבית הוריה - הם השיגו מצה, אבל כדי לא להיראות אנטי סובייטי, הסתירוה, ועל השולחן הגדול ניצב ברוב חגיגיות הלחם. כדי להשיג פספורט היו חייבים להתחתן. הם נישאו גם בנישואים אזרחיים, וגם חופה העמידו - אך לחופה לא באו האח והאחיות - זה היה מסוכן.

בסוף 1929 באו ארצה, ואחרי מספר ימים בבית העולים, הצטרפו לאנשי הקיבוץ הרוסי, לימים אפיקים.

מה עשו אנשי אפיקים בראשית דרכם, מה היו תנאי חייהם, על אלה הזדמן לרבים מאיתנו לקרוא לאחרונה בעיתון "הארץ", בסאגה בת שלושת הפרקים בה כתב אסף ענברי. היה קשה. וסוניה מוסיפה: "והכנרת תמיד יפה".
באותה תקופה נולד אמנון, בנם הבכור. וסוניה, אפילו חופשת לידה ראויה לא היתה לה, גם להיניק לא הניקה - שבועיים אחרי הלידה חזרה לעבודה במלון שהקים מישהו בקרבת מקום. הבחורים, לעומת זאת, עבדו בנהריים, ומישה היה מגיע הביתה פעם בשבוע.

וכך מתחילה אצל משפחת נטע מסורת ארוכת שנים, של אבא הנמצא רחוק, אם בעבודה, או בפעילות, או בשליחות כלשהי, ובבית יש רק אמא המטפלת בילדיה, אך גם עובדת קשה בכל עבודה, אף בכל משמרת.
אחר כך חלה אמנון ואושפז בבית חולים בחיפה. שם התוודעה סוניה לאנשים מקיבוץ ג' השומר הצעיר, שישב אז בבת גלים. הם התייחסו אליה יפה מאוד ולא פחות חשוב - היו ביניהם דוברי רוסית. סוניה רצתה להישאר איתם, והשפיעה גם על מישה. כך, בהמשך, תגיע המשפחה לגבעת חיים. 

בחיפה עבדה סוניה במשק בית, והצליחה מאוד בעבודתה, אף ביחסיה עם מעבידיה. אך כאשר נולד למשפחת מעבידיה ילד, היא לא קיבלה על עצמה את הטיפול בו, היא מספרת. היא לא הייתה בטוחה כי היא מסוגלת - לא היה לה ניסיון, הרגישה. בבנה שלה, מן ההתחלה, טיפלה חברה אחרת. 
אבל, וזאת כולנו זוכרים, בהמשך סוניה תהיה למטפלת. מטפלת חולים. בשלב ראשון הייתה יד ימינן של אחיות קופת חולים בחדרה. שם קיבלה הדרכה ורכשה ניסיון. בהמשך עשתה זאת במרפאה של גבעת חיים (במאוחד). תמיד ליד אחות מקצועית ואחר כך בחדרי החולים, ודווקא באלה של ילדים! רבים מאיתנו, ילדים של אז או הוריהם, זוכרים את סוניה כ"המטפלת" בילדים חולים.

גם כשנולד יואב, שמונה שנים אחרי אמנון, מישה היה מחוץ לבית – פעיל בהגנה. אחר כך יצא מישה למספר חודשים לעין גב. כשמספר החודשים הפכו לשנה, שלחה אליו סוניה את אמנון לפרק זמן. לאחר מכן נסע מישה לאירן.

סוניה, מטפלת בילדים חולים במסירות ובאהבה, אך כשילד שלה היה חולה, ויואב היה חולה הרבה, לא כל כך התפנתה אליו. "איש לא הכריח אותי לעבוד בערבים, אך זה היה המשטר, העבודה קודמת לכל, גם לילדיך שלך".

וכשיואב היה בן שש שנים, נולד הבן השלישי. הוא ואמנון התווכחו ביניהם מה השם שיינתן לו. "מישה לא השתתף בוויכוח", אומרת סוניה. "הוא לא היה שם". מישה היה באיזה אי-שם, כשהגיעה הידיעה על הולדת הבן, כשעמדה סירה כלשהי להפליג ארצה רצו החברים לעשות ג'סטה ולקרוא לה ע"ש הרך הנולד, אך מישה לא ידע את השם, והם קראו לספינה "בן".

מישה עצמו מודה: "לי היה פיצוי  מהלחץ והקושי היומיומיים. הייתי מרוכז בעשייה. לסוניה היה קושי הרבה יותר גדול, ואני ידעתי את זה, אך לא הייתה לי לדרך לסייע לה. היא אדם חזק, סוניה. היא מילאה את כל החובות, בלי שום פקפוק לגביהן. העול שרבץ עליה היה גדול מן המשא שנשאתי אנוכי. אני מרגיש את עצמי בעל חוב לסוניה".

לא בלי זעזוע עבר על סוניה ומישה הפילוג, ולא בלי עגמת נפש. אך דרכם הייתה ברורה – לא מי שהכיר כמותם את המשטר הקומוניסטי יצטרפו אל מעריצי סטאלין והאידיאולוגיה שלו ושל המנהיגות הרוסית. 

סוניה מדברת על הילדים בערגה – על הקשיים שעברו עליהם בהיעדר אב, על בעיות בריאות חריפות, ועוד. ובהתרגשות היא מדברת על הכלות, על הנכדים והנינים. סוניה גם מספרת כמה יפה דאגו לה בימי מחלתה. על פסח אחד בו הגיע גיורא עם טוני אשתו למשך חודשיים כדי לטפל בה. "ואני לא רציתי שיביאו אותי לחדר האוכל בעגלה. הרגשתי מאד לא נוח שאנשים שמכירים אותי בעבודה מלאת חיים יראו אותי יושבת פתאום בעגלה. אז חגגנו סדר יפה ועליז בבית".

במחסן הבגדים



מישה הרגיש עצמו בעל חוב ולעת זקנה הקדיש עצמו לטיפול בסוניה. "רק מישה!", היא אומרת, "לא הייתי זקוקה לאף אחד נוסף". וגם תאונות פקדוה – שבר באגן (ו"אני מתביישת להודות שאפילו צעקתי..."). מספר פעמים בחייה בייתה במצבים רפואיים כה קשים שאיש לא האמין שתתגבר עליהם. אך לא מישה יוותר. ממש כהצל טובע מן המים משה אותה, לא נתן לה לשקוע. והנה, סוניה החזיקה מעמד שמונה שנים אחרי שמישה הלך לעולמו. הוא בוודאי לא היה מאמין.

כשסוניה מסכמת את חייה בקיבוץ היא אומרת: "בהתחלה, נכון, הייתי מיואשת. בגבעת חיים הייתי לא רק מרוצה, אלא גם מאושרת. טוב לי. והיה כלפיי יחס כל כך יפה. היה לי הרבה סיפוק בחיים". הרבה נחמה אפשר לשאוב מסיכום כזה. יהיו נא גם דבריה אלה ניחומים לבני המשפחה הענפה בצערם הרב. כל הציבור משתתף באבלכם.

אנו נפרדים היום מסוניה בצער וברגשי הערכה. נפרדים מאישה מדור המייסדים, ויודעים שמה שהיה כבר לא יהיה. כך לטוב וכך לפחות טוב. 
נוחי בשלום על משכבך, סוניה.

רשמה סימה שרי





אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור