כניסת חברים ותושבים

ישראל כץ
תאריך לידה:
20/4/1908
תאריך פטירה:
20/10/1999
תאריך פטירה עברי:
י' חשון תש"ס

על הקלנועית



ישראל כץ

 

האיש של התקופה, כך כיניתי את ישראל. האיש הנכון במקום הנכון.

לפני כשנה וחצי חגגנו לו את מלאות לו תשעים. לכבוד האירוע הוצאנו את הספר ״דרך חיים״, בו ישראל מספר את זיכרונותיו, הרבה סיפורים ואנקדוטות.

קטעים מתוך אותו הספר בחרתי להביא:

בעירנו רומן שברומניה זרם נהר גדול, המולדובה. בימי הקיץ הרביתי לשחות בו ובחורף, כשהמים היו קפואים, החלקתי על הקרח. שיחקתי גם כדורגל והייתי חבר בקבוצת העיר.

בגן למדתי בחדר אצל רבי, ואחר כך בבית-ספר יהודי, שבו למדתי גם עברית.

בגיל 16 נתפסתי לרעיון הציוני והצטרפתי לתנועת ״צעירי ציון", שהייתה התודה של ״הפועל הצעיר" בארץ.

כעבור שנה, בגיל 17 , נסעתי לעיר קישינוב שבסרביה, בה שכנה הנהלת תנועת ״החלוץ״, והצטרפתי להכשרה לקראת העלייה לארץ.

לאחר ארבע שנים בהכשרה, בגיל 21 , בינואר 1929, הייתי בין ראשוני העלייה החמישית. עליתי באוניה ״סיניה״. השמחה בארץ היתה גדולה מאד, וקיבלו אותנו בהתלהבות. בניגוד לעלייה הרביעית, שהיתה כולה בעלי עסקים וסוחרים, היתה העלייה החמישית כולה חלוצים. בערב הראשון הזמינו אותנו לכנס מיוחד בהשתתפות פעילי ההסתדרות: בן-גוריון, חיים ארלוזורוב וגולדה מאירסון. כשבאנו ארצה היו בה בסך הכל 60,000 יהודים בתוך אוכלוסיה ערבית עצומה. תל-אביב היתה עיירה קטנה, וכך גם חיפה וירושלים.

לאחר שבוע של חגיגות וקבלות-פנים בתל־אביב החלטנו, כמה חלוצים, שלא היינו קשורים עם תנועת ״השומר הצעיר" ולא עם ״גורדוניה״, להקים קיבוץ חדש במסגרת ״חבר הקבוצות״ דאז, וקראנו לעצמנו ״קבוצת בני ישראל׳.

כעבור שנתיים בערך, כשראינו שאין סיכויים לגדול, החלטנו להצטרף לקיבוץ אחר. אני, יחידי, הצטרפתי לקיבוץ ג׳ שהתמקם בחיפה, בבת-גלים, בקירבה למקום שאחר כך הקימו בו את בית החולים רמב״ם. מייסדי קיבוץ ג׳ היו ברובם יוצאי רומניה, והיו בו חברים שהייתי איתם בהכשרה ב׳׳החלוץ״.

הקיבוץ שלנו חיכה הרבה שנים, עד שקנו את אדמת עמק חפר שאנו יושבים עליה היום. כשנודע לנו, שמתנהל משא-ומתן עם בעלי הקרקעות בעמק־חפר, העברנו חלק מחברי הקיבוץ למושבת חדרה, לעבוד בפרדסים ולהיות קרובים לאדמה שעומדים לקנות אותה. בין הנשלחים לחדרה הייתי אני, עם מספר קטן של חברים וחברות, וכך יכולנו גם ללמוד את עבודות הפרדס,  שאמור היה להיות הענף העיקרי במשק. כאן, בחדרה, עבדנו בקטיף תפוזים ובעידור האדמה בטוריות ביחד עם פועלים ערבים. העבודה בטוריה הייתה מפרכת. בנוסף היינו צריכים ללכת ברגל מרחקים גדולים עד למקום העבודה וחזרה. שכר העבודה היה 20 גרוש ליום, ושמחנו על כל יום עבודה שיכולנו לקבל.

ברגע שנודע לנו שגמרו עם העסקה והקרן הקיימת לישראל רכשה את האדמה, שכרנו עגלון וזוג פרדות, העמסנו כמה אוהלים ומוקדם מאד בבוקר, לפני עלות השחר, נסענו בדרך עפר עד לגבעה אחת. הקמנו עליה את האוהלים ואמרנו: ״פה יהיה הקיבוץ שלנו". בחדרה הכרתי את חנה, בשנת 1932, השנה שבה הקיבוץ עלה להתיישבות על אדמות ואדי חווארת. פגשתי אותה בפעם הראשונה בעבודת האריזה והיא אז כבת 18, בת למשפחה ציונית מרוסיה.

בחודש ספטמבר 1935 נישאתי לחנה, ושתי הבנות שלנו, רביבה ונורית, נולדו במאוחד.

לפני הנישואין גרתי בחדר קטן בצריף עם עוד שני חברים. כשחנה עברה לגור איתי בצריף, לא היה לשני הרווקים לאן לעבור, והם המשיכו לגור איתנו זמן רב לאחר ירח הדבש.


סיפור חייו של ישראל רצוף בעשייה, והייתה לו, כפי שהוא עצמו אמר בגאווה, "זכות ראשונים" בתחומים רבים, והוא מונה אותם אחד לאחד:


הייתי בן ראשון בעירי שהלך להכשרה על-מנת לעלות לארץ.

עליתי באוניה הראשונה שהביאה עולים לארץ בעלייה החמישית.

השתייכתי לראשוני העולים על הקרקע בוואדי-חווארת.

יזמתי, ארגנתי והקמתי את הארגון הראשון לפועלי האריזה בחדרה.

הייתי גם החבר בראשון שעלה על אדמת האיחוד, להכשיר אותה להקמת המבנים הראשונים בקיבוץ החדש.

גם על תפקידים רבים שלקח ישראל על עצמו הוא מספר:

היה אחד משומרי השדות הראשונים, שימש כמוכתר הראשון, בריכוז עבודה (שבשנים הראשונות היה יותר "סידור" מאשר ריכוז), רכז בניין, וגם בארגון חגים שלח ידו, ורחוקה הרשימה מלהסתיים.




את חייו העשירים מילאו גם הרבה יוזמות והמצאות, על כולם אפשר וכדאי לקרוא בספר. לא נותרו רבים שיכולים לספר עדות ממקור ראשון על ישראל, אך זה גורלם של מאריכי ימים, וישראל, אפשר לומר בפה מלא, מת שבע ימים ושבע מעשים, מוקף במשפחה אוהבת וחמה, ובידידים קרובים אוהבים אף הם.

את ישראל לא נוכל שלא לזכור – במעשיו דיבר, והם אלו שילוו אותנו עוד שנים רבות.

                                                                                                                                           חנוש

 


ישראל היה דודי.

אני זוכר אותו מאז נשא לאשה את אחות אמי, חנה לבית מדורסקי. אני זוכר אותו גבוה ותמיר, רוכב על סוס, מגבעת-חיים לחדרה, דרך החולות הנודדים. תמיד מחייך. עיניו שוחקות בשובבות ושופעות חום ואהבה.

כך היה גם במותו. זקוף. גופו לא שח.

ישראל נמנה עם דור הנפילים, אשר עקר עצמו מן הגולה, ובא לגאול את העם ואת המולדת משממה ושאיה. יחד עם אבות ההתחדשות, הם חיזרו אחרי האדמה הבתולה והנטושה, והפכוה לארץ של ירק והדר.

בכל מעשיו ובכל התעסקויותיו היה ישראל חוצב. הוא וחבריו חצבו בסלע אש, והעניקו לנו את האור.

השקט שלו, השלווה הפנימית שלו, שכה התאימו לאלה של חנה ז"ל העידו על אדם מלא סיפוק והנאת יצירה. גם עם מחלתו הממושכת התמודד באומץ וכמעט בשוויון נפש, למרות סבלו וכאביו.

ישראל היה אמן. בכל מעשיו. הוא היה יסודי מאד ואהב לחקור כל דבר עד לפרטי פרטים. כך היה בבנייה, כך בעבודות הקשורות בפרי ההדר, וכך היה ביצירת הברכה היפהפייה ליד ביתו. לו היה מתחיל את חייו בדור ההיי-טק, ללא ספק היה מוחו החד פועל גדולות ונצורות. ישראל, שהתוכן היה חשוב לו, מעולם לא זילזל בצורה. ומה שהותיר אחריו מעיד על כך, מכל פינה ופינה.

בשנים האחרונות היינו, אשתי רבקה ואני, קרובים אליו עד למאד. לעיתים קרובות ביקרנו אותו וזכינו להשראת אישיותו. אהבנו אותו כאילו היה לנו אב, מחנך ומורה-דרך.

ישראל היקר, אנו נלך, יחד עם רבים ממוקיריך, בדרכך, ונזכור אותך תמיד כחלוץ צנוע, רב פעלים, איש מעמיק ויוצר. ונתבשם כולנו מן המורשת שלך, בכל אשר נלך.

משה פלג


משפחת כץ


ישראל ובנותיו 


מכתב אחד מתוך הספר המלא והגדוש, דרך חייםשהופיע לכבוד יום הולדתו ה-90 של ישראל כץ, וחולק לבאי מסיבת יום ההולדת שהתקיימה בחדר-האוכל במוצאי השבת האחרונה.


בשנת 1947 יצא ישראל לשליחות בקפריסין, שם ישבו יהודים רבים להם לא הירשו הבריטים לעלות ארצה. אחרי שובו מן השליחות כתב לחברי נוח״ם (נוער חלוצי מאוחד) כדברים האלה (עמ' 120-121 בספר):

"אני בטוח שאינכם יכולים להבין מה הסיבה שלא כתבתי לכם מכתב מיד עם בואי ארצה. גם אני במקומכם לא הייתי מבין זאת, וקשה להבין. רק מי שנמצא כאן, בארץ, יכול להבין כי כאן הכל אחרת. כל החיים הם אחרים. בקפריסין, על אף ההסגר, החיים שקטים, לא שונה יום מיומו, הכל מתנהל לפי סדר קבוע ומקובל, יום יום אותו הדבר. כאן בארץ החיים תוססים, ישנה ערות, יום יום וחדשותיו, אין דומה היום לזה של אתמול. הכל בתנועה, וכשאתה בא ארצה מיד הנך נתפס לתוך המעגל החי הזה ואתה בעולם אחר לגמרי.

בקפריסין חייתי בשאלות אחרות לגמרי וכאן כשרק ירדתי מן האוניה, התייצבו לפני שאלות משאלות שונות בעלי אופי וענין אחרים מאלה שבמחנה. הכל חי כאן, ערות בכל מקום, ענין לכל אחד בחיים שהוא חי, ובענין הכללי של האומה. כל אחד שותף לענין הכללי ששמו "מדינה", וחרד לגורלה שהוא גורלו.

האנשים נענים לכל צו ודרישה מצד האומה. כל אחד לפי יכולתו, מי בכסף ומי בגוף. הצעירים מתגייסים בהמוניהם לשורות המגן. יוצאים לאימונים ולפעולות. אין משתמטים ואין כאלה שמחפשים תירוצים. כולם חדורי הכרה כי השעה הזאת היא שעה גורלית ומכרעת בחיי העם היהודי. הכל מסתובב סביב ענין המדינה. השאלות הן רבות ומורכבות. הצרכים והדרישות עצומות, הקשיים וההפרעות ללא גבול ובצד כל אלה, הערבים והאנגלים ביחד."


 ישראל כץ – יהושוע שרון

ישראל היה בין הראשונים שעלו על הקרקע ואהב להיזכר ולספר על הימים ההם. בחורף האזור כולו היה מוצף - אפשר היה להגיע לחוף נתניה בסירה. ביצות חדרה התפשטו מנחל חדרה עד נחל אלכסנדר ומעבר לו. 

למתיישבים היה סוס וישראל נהג לרכוב עליו לכפרים מזרחה מהנקודה, למשא ומתן עם האפנדים המקומיים.  

רק ב-1936 ושוב ב-1939 היו בעיות עם הערבים אבל על פי רוב הסתדרו. מאהל בדווי היה קרוב לגדר הקיבוץ והתקינו ברז מים לבדווים. ילדי הקיבוץ שיחקו עם הילדים הערבים על יד הברז.

כאשר הגעתי לקיבוץ ב-1966 ישראל היה מרכז הבניין - גבוה, אציל במראהו. בכל עניין טכני הייתה המילה שלו הקובעת, ובלתי מתפשרת. הכרתי אותו דרך אברמל'ה ורביבה שאימצו אותי, תלמיד האולפן לעברית. ישראל אהב לשוחח איתי. הייתי מספר לו על ארצות הברית, והוא סיפר על הקיבוץ.  

יותר מאוחר כאשר עבדתי עם זיגי הייתה לנו בעיה. הם שניהם לא הסתדרו. 

זיגי היה קטן ומשכיל, ישראל גבוה ועקשן.  

כאשר החליטו לבנות בית אימון להודיה בדיוק ליד הבית מלאכה של זיגי, הוא לא היה יכול שלא לשים לב. כמו חייל טוב הוא חפר קו מים לאתר. היה צריך להרים את שטח הבינוי יותר ממטר. ישראל השגיח היטב על שפיכת טונות של עפר, ולבסוף חיה חייב לפלס את השטח. 

זיגי היה מודד מנוסה עם כל הכלים הדרושים. לישראל היה הניסיון, הוא אמר להציף את השטח, לראות איפה עומדים המים. 

זיגי ראה ורתח. למחרת ישראל חזר על הפעולה. לזיגי הייתה התקפת אסטמה. כעבור כמה ימים לא עמדו המים, ובנו את בית האימון.  

אחרי שאורי דייג החליף את ישראל, הוא הקים בית מלאכה קטן בצריף ליד המכבסה מול הבאר. שם הוא היה מתחזק את מכונות התפירה, ותנורי נפט של חברים. הייתי מביא לו שרשראות מסורים מוטוריים לחדד אותם.  

לאחר שהוא עבר לנווה נועם, באתי אליו פעם בשבוע ליהנות משיחה עם האיש האגדתי.


  

 

ישראל כץ בטקס אבן הפינה של הקיבוץ, 1952



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור