כניסת חברים ותושבים

חיה פלושניק
תאריך לידה:
17/12/1920
תאריך פטירה:
29/4/2001
תאריך פטירה עברי:
ו' אייר תשס"א


אמא!

בבואי להעלות זיכרונות מאמי על הקבר הטרי, המחשבות הראשונות העולות במוחי - אמא חיה, אשה ואם, טובת לב שכל הזמן רוצה לתת ולעזור, מבלי לקבל, מבלי להרעיש, הכל בשקט, בצנעה, עם מבטה טוב הלב.

 

אמא נולדה בדצמבר 1920, בעיירה כפרית, למשפחה דתית, מרובת ילדים. היא הייתה מבין הילדים הבוגרים, ולכן נטלה חלק בפרנסת המשפחה. אמא עברה את השואה במחנה עבודה/ריכוז. כמעט כל משפחתה נספתה, אבל אמא, שעבדה לפרנסת המשפחה, והייתה מורגלת בעבודה קשה, עם חוכמת החיים שלה, שרדה. ישנם סיפורים רבים המדגימים את חוכמת הישרדותה - כמו אותו מקרה, שבו הייתה במקרה בחנות, ושנכנסו הגרמנים לחנות, היא החלה לנקות אותה, והגרמנים חשבו שהיא עובדת שם, ועזבו אותה לנפשה.

 

אמא ידעה לעזור, ולטפל באנשים/ילדים באינטואיציה שלה, בלי להתגאות, בלי להרעיש. ושוב, ישנם סיפורים ששמעתי מאנשים, ולא ממנה. אמא עברה את השואה ועלתה לישראל באוניית ״אקסודוס״ המפורסמת, עם כל התלאות בדרך. באותה תקופה הכירה את אבי יונה. כשהגיעה לבסוף לגבעת חיים מאוחד, הביאה את אבי שהיה בקבוצה אחרת בקיבוץ ״אושה״. הם התחתנו והקימו בית בישראל.

 

הקיבוץ היה בית חם להורי לאחר כל שנות הסבל. הם, אמנם, עברו תקופת הסתגלות לא קלה. אך, שוב, בזכות יכולת ההסתגלות של אמא לדברים, לחוויות לא מוכרות לה, והכל בהרבה הרבה אהבה, הסתגלה לחייה החדשים. וגבעת־חיים היה להוריי בית חם, אחרי כל שנות הסבל, בו הקימו משפחה וילדים. אמא הייתה אדם אופטימי. והיא נתנה מעצמה הכל במאת האחוזים והכל בטוב לב. ובעיקר לילדים.

 

אינני זוכר, ולו פעם אחת, שאמא כעסה או צעקה עלינו הילדים, או על מישהו אחר. תמיד ידעה בשקט שלה, בסבלנות אין קץ, לפתור בעיות.

 

הבישול - הבישול היה ממש דרך חיים שלה, והיא יכלה להאכיל בטוב טעם גם ממצרכים/פרודוקטים בודדים. ולא אשכח את המאכלים הטעימים שעד היום עולים במחשבותיי. כך, לאורך חיינו, הייתה מכינה ומבשלת ומאכילה כל אחד.

 

הלימוד - אמא. משום שהייתה צריכה לעזור בפרנסת ביתה, ו אחר כך, תקופת השואה, הספיקה ללמוד רק שנים בודדות. אבל, היה בה הרצון והמוטיבציה ללמוד בעצמה, ולשנן דברים חדשים בהרבה הומור ושמחה.

 

כך גם החל פרק הפסלים, שפיסלה. כמו ללוש בצק ולהכין עוגות.

 

חיה ויונה בפורים



הדת/המסורת, אמא. למרות כל מה שעברה, המשיכה לדבוק בדת ולהאמין. ולמרות שחיה בקיבוץ חילוני, ידעה לשמור על המסורת והערכים שרכשה בביתה, ולהוריש אותם למשפחתה. וגם זאת, בצנעה ובשקט בלי כפייה.

אמא הייתה המרכז, התומך, המכוון, הנותן בביתנו לכולנו, וכן לאנשים סביבה, בקיבוץ ומחוץ לו.

 

בשנים האחרונות, בגלל בעיות בריאות, נכנסה אמא לנווה נועם, ומצבה הגופני הדרדר בהדרגה, והדבר השפיע על מצבה הנפשי: פתאום, חיה - הנותנת ועוזרת - לא יכולה לעזור לאחרים, ולא לעצמה. מצבה זה שבר את ליבה, והיא לא מצאה לה מנוחה ונחמה. אך, למרות כל הקושי והסבל, ידעה לחייך. והיתה יותר חכמה. מי שהכיר אותה ידע זאת - ממה שהקרינה כלפי חוץ.

 

בבואי לסיים - אזכור את אמא תמיד כאדם, כחיה, כאם טובת הלב, עם החיוך, בלי טענות, הנותנת עם כל הלב, בלי לבקש.

 

אמא! אנחנו נפרדים ממך היום, אבל רק במובן הפיזי. רוחך וחוכמתך, טוב לבך  ימשיך ללוות אותנו לעד.

 

יהיה זכרך ברוך! תנוחי בשלום על משכבך ובגן עדן. אוהבים אותך כולנו!

                                                                        חיים (הבן)

 

הפסלים שיצרה חיה בהשראת העיירה. נמצאים בגינתה של בלהה בתה (צילם יובל נקר)


 

חיה פלושניק , מתוך סיפור חייה של חיה , כפי שרשמה מפיה לאה הישראלי, 28 ביולי 1990.

 

נולדתי ב 17- בדצמבר 1920, בעיירה כפרית קטנה, ז׳ולינה, בגליציה המזרחית, להוריי, פרידה וחיים רוזנבאום. היינו 9 ילדים במשפחה.

אבא התפרנס מזגגות. היה עושה מסגרות וזכוכיות לתמונות והיה מתקן חלונות שבורים. בחודשי הקיץ עבר בכפרים ותיקן לאיכרים חלונות.

אמא עזרה גם היא בפרנסת המשפחה. בוקר, בוקר, בעוד חושך, הייתה הולכת לכפר הולדתה, למכור לאיכרות מטפחות ראש, לבני נשים, שאריות בד לתפירה ביתית, כפתורים, חוטים ועוד. האיכרות הכירו אותה והיו מחכות לבואה.

למדנו בבית ספר של הגויים. למדו בו בבוקר ואחר הצהרים. זה היה טוב בשבילנו:

הבנות שלמדו בבוקר, חזרנו אחה"צ להשגיח על הקטנים בבית, ואלה שלמדו אחר הצהרים, נשארו בבוקר לטפל בקטנים, ולעשות את כל הסידורים - קניות, ניקיון ובישול.

 

בגיל 13 עזבתי את הבית ונסעתי לעיר אושווינצ׳ים (אושוויץ). קיבלתי שם עבודה אצל משפחה יהודית עשירה, בעלת חנות. עזרתי להם בחנות מבוקר עד ערב. כל חודש, קיבלתי תמורת עבודתי משכורת, ושלחתי אותה ישר הביתה, כדי לעזור בפרנסת משפחתנו הגדולה.

בסתיו 1939, סמוך לראש השנה, פלשו הגרמנים לעיר ואספו את כל היהודים לבית הכנסת ושרפו... אני רק במקרה ניצלתי מהשריפה - פשוט לא הייתי שם.

ב־1941, לקחו אותי למחנה עבודה. שם עבדנו בבית חרושת לאריזת אבקת פיח.

כל בוקר, היו מוציאים אותנו לעבודה תחת שמירה, ובערב, שחורות מפיח, החזירו אותנו למחנה. בבית החרושת, היינו סוחבות שקים של 25 ק״ג על הגב, במשך 12 שעות. הייתי בחורה מאוד חזקה. ולמזלי, במשך שנותיי במחנה, לא נשלחתי לגזים. המתח, היה נורא... 

אחרי ארבע שנים, כשהרוסים התקרבו לאושוויץ, הוליכו אותנו הגרמנים ברגל, בשלג של חודש ינואר, עד העיר קטוביץ. שם העלו אותנו על קרונות משא, במטרה להביא אותנו למקום עבודה חדש, בגבול צ'כיה גרמניה. בדרך, כשהרכבת קצת האטה, טיפסתי והפלתי את עצמי מהקרון החוצה!

השומרים שישבו בקרון האחורי, ראו אותי וירו עלי מהרכבת, ופצעו אותי ברגל!

ליקקתי את השלג הלבן והיה לי טוב. אח״כ התחלתי לזחול דרך היער. מרחוק ראיתי אור. היה לילה, התקרבתי לבית ולקראתי יצאה אישה. היא הסבירה לי שהיא פוחדת להחזיק אותי בביתה, והיא מוכרחה להזמין משטרה שיביאו אותי

לרופא. באו שוטרים ולקחו אותי לגסטאפו...

אחרי חקירות, הובילו אותי שני גסטאפו צ׳כיים לרכבת שנסעה למבצר טרזינשטט.

בכלא טרזינשטט הייתי מינואר עד ה־5 במאי. בבוקר אחד התעוררתי, הדלת נפתחה, בפתח עמדו חיילים רוסיים. הם נכנסו, הם ראו אותנו הבנות ונבהלו. היינו רזות כמו שלדים.

יותר מאוחר יצאנו, הצעירים הבוגרים, להכשרה חקלאית בכפר ליד נירנברג. הייתה שם איזו חווה חקלאית, ושם, עבדנו ולמדנו על הארץ ועל הקיבוץ. בערך שנה היינו בהכשרה. בקבוצה שלנו, היו גם שאול בר-לב, ציפורה ברגר, בלנקה, חיים הכט ועוד רבים אחרים.

בקיץ 1947, נסענו לצרפת. אחרי תקופת שהות קצרה שם, עלינו על האנייה ״אקסודוס״. על האנייה הזו, העלו בעיקר חברי הכשרות שאורגנו ע״י שליחי עלייה ב׳. מצרפת הפלגנו לארץ ישראל. חודשיים ארכה ההפלגה. גורשנו מחופי הארץ

בארבע משחתות בריטיות, שהחזירו אותנו לגרמניה, להמבורג. כי באנו בדרך בלתי לגאלית. ב״אקסודוס״ הכרנו חברי הכשרות נוספות. ביניהם היה גם יונה, יותר מאוחר נפגשנו שוב בארץ.

אני זוכרת שהגענו לגבעת חיים בצהרים. בימים הראשונים, הכניסו אותנו לגור בחדרים של הוותיקים. בהמשך, קיבלנו אוהלים. בתקופה הראשונה, סידרו אותנו לעבוד בבית החרושת גת. ביררנו זיתים, מילאנו פחיות במלפפונים, פלחי אשכוליות, ועבדנו בסחיטה. רק יותר מאוחר, הכניסו אותי לעבוד במטבח.

יונה הגיע עם קבוצתו לקיבוץ אושה. נשארנו בקשר מכתבים. בקיץ 1948, החלטנו להתחתן. חברי ההכשרה של יונה מאושה, וחברים שלנו בקיבוץ, הכינו לנו מסיבה בגבעת חיים. אני זוכרת, איך סידרו ב״עיגול ארלוזורוב״ בחורשה, חגיגה יפה לכבודנו. הייתי מאושרת. יונה עבר לגור בגבעת חיים. עבד כמה שנים בבית החרושת. כאשר עברנו ל״איחוד״, ביקשו אותו לעבוד כחייט גברים וילדים במתפרת הקיבוץ. יונה היה חייט עוד מהבית. תפר מעילים ומכנסיים.

ב 1951 נולדה בתנו הבכורה בלהה. היינו מאושרים. 

בסתיו 1953, נולד בננו חיים.

כל כך התרגשנו מהולדת הילדים כאן, בארץ ישראל, המדינה שלנו, אחרי כל מה שעבר עלינו, עד שזכינו להם!

בינואר 1977, בגיל 63, נפטר יונה מהתקפת לב פתאומית. יונה, היה אדם טוב לב ועדין. היו לנו חיים יפים ביחד. הוא לא זכה לראות את חיים מסיים לימודי רפואה בהצלחה. גם לא זכה לראות את חיים נישא ומקים משפחה.

בימים אלה, קיבלנו את דפנה, ובלהה ואני מאושרות מהבת והנכדה שלנו.

אני מספרת לך על החיים שלי, שהיו חיים עם הרבה כאב וקושי בתקופת המלחמה, עד עלייתי ארצה ובואי לקיבוץ. פה התחיל החלק הטוב והמאושר של חיי, עם הקמת המשפחה, לידת הילדים והידיעה שהגעתי לארץ שלי. עד כאן מתוך סיפורה של חיה.

 

היית בעינינו, חיה, דמות אישה יהודייה-פולניה טיפוסית, שופעת טוב לב, שרוצה לתת ולתת. ואשה, שהביאה לנו את ניחוח היידישקייט מהעיירה היהודית - את עוגת השמרים והחלות הביתיות, את הגפילטע-פיש המתקתק, הקניידלך והבורשט. ונזכור אותך, חיה, כמי שפיסלה בגעגועים ובחימר את הדמויות הציוריות של העיירה. הן יישארו עמנו כמזכרת-תמיד מהעיירה וממך.

                                                                                                     יהי זכרך ברוך!






אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

כבוד למעפילי אקסודוס

יעקב וימן | 8/2/2018

בזכות הסיפור - הוספתי את הפרטים לפנקס מעפילי אקסודוס.

העתקת קישור