כניסת חברים ותושבים

דבורה רשב"ם
תאריך לידה:
16/8/1917
תאריך פטירה:
5/6/2001
תאריך פטירה עברי:
י"ד סיון תשס"א

איציק הספר מספר את דבורה רשב"ם

 

מתוך ראיון עם דינה ורטהיימר בשנת 1987

נולדתי בלטוויה, באוגוסט 1917, הצעירה מבין חמישה ילדים. התייתמתי מאבי בגיל שנה, כשהמשפחה הייתה במצב כלכלי קשה. אחי הגדול יצא לעבוד, ויחד עם אמא הם פתחו חנות לפירות, שבעצמם גידלו בשדה שרכשו. כולנו השתלבנו בעבודה בחנות בגיל צעיר, וכך מצבנו השתפר מאד.

כל השנים משפחתנו שמרה על קשר עם היהדות, במפגשים חברתיים ובבית הכנסת בשבתות ובחגים; בכך שהיידיש היתה שפתנו, ושאנחנו, הילדים, למדנו בבית-ספר יהודי.

בגיל צעיר הצטרפתי לתנועת הנוער השומר־הצעיר, הייתי מאד מעורבת בפעילות בתנועה, ואף הדרכתי ילדים. בשנת 1937 יצאתי להכשרה בריגה. שם הכרתי את דב, ונשארתי שם גם אחרי התקופה הקצובה.

אחרי כשנתיים הבנו שהמלחמה קרבה גם לריגה, וצריך לברוח. היות שהייתי רק שנתיים בהכשרה, לא זכיתי בסרטיפיקט, ולכן התארגנו לעלייה בלתי־ליגלית. סיפרתי לאימי, והיא קיבלה זאת בברכה. אחי, לעומתה, מאד נבהל והיה מודאג מעצם הרעיון.

ההכנות התנהלו בסתר, ואחרי דרך חתחתים עלינו, כ-1200 איש, לאוניית המשא ״טייגר היל״. ההפלגה היתה איטית והתנאים קשים, וכשהגענו קרוב לארץ לא יכולנו לרדת מייד לנמל, ונאלצנו להתגנב לחוף בעזרת אנשי ההגנה, שמייד פיזרו אותנו לכל עבר. אחרי חיפוש קדחתני מצאתי את אחותי. שאר בני המשפחה ניספו בשואה.

 

השתייכתי לקבוצה ה״אנגלו-בלטית״, שמאוחר יותר ייסדה את כפר-בלום. שם היה גם דב. מיד כשהגענו רצינו להתחתן, אך דב היה נשוי פיקטיבית ולא בקלות נמצא הרב שהסכים להתיר נישואים אלה.

החתונה שלבסוף התקיימה היתה מאד צנועה וללא בני משפחה, וזה העכיר את שמחתי. אבל, העיקר שעברנו לגור יחד.

 

הקבוצה התיישבה בבנימינה. החיים שם היו מאד קשים, בעיקר משום שלא היתה עבודה. לכן נשלחו אנשינו לעבוד בגליל, ועבדו בחלסה (היום קריית־שמונה) בבניית משטרה לבריטים. שם גם התכוונו לבנות קיבוץ.

מאוחר יותר, כשרצינו להרחיב את המשפחה, ביקשתי לרדת לבנימינה, אך לא בקלות שחררו את דב לביקורים.

כאשר המתנתי ללידת עמוס, ניסינו לעבור לקיבוץ בסביבת בנימינה, כדי להיות קרובים לחברינו שם.

 

התקבלנו לגבעת-חיים וכאן בנינו את ביתנו. לא היה לנו קל, ולקח זמן למצוא את מקומנו בעבודה ובחברה.

דב בחשמליה ואני במטבח, ויותר מאוחר במתפרה. בייחוד סבלנו מהגישה החינוכית הנוקשה, שננקטה בימים ההם. אך עברנו גם את זה.

 

בשנים האחרונות חלה אצלי מבחינה אישית התפתחות. התחלתי לפסל בקרמיקה ולצייר. אני לא אמנית, אך מאוד נהנית לעסוק ביצירה. זה נתן לי סיפוק רב.

 

חלפו 14 שנים מאז הראיון הזה. מי שידע כמה תחלואי גוף סבלה דבורה, יכול רק להעריך את כוח סבלה וכוח חייה. מאז מותו של דב, היה קשה לדבורה להתגבר על חסרונו ולהתמודד לבד עם חולייה. עם זאת, היא זכתה לנכדים ואף לנינים מקסימים, שהמשיכו לשמור על ביתה כציר המשפחה, וידעו להכניס גם נחת ושמחה

לחייה בשנותיה האחרונות.

עם מותה, הסתיים פרק בתולדות המשפחה. יהי זכרה ברוך.




סבתא יקרה,

איך נפרדים ממך בכמה מילים אחרי 30 שנה של זכרונות נפלאים, של ילדות ובגרות נהדרת לצידכם, סבתא וסבא.

 

היום נסגר פרק בחיי. יום שלא רציתי להאמין, שאצטרך להגיד לך שלום. והקשה מכל זה לא להיות, ולהגיד את הכל מרחוק, ולא להיפרד ממך ולחבק אותך ולנשק אותך בפעם האחרונה.

 

סלחי לי סבתא. אפילו שדיברנו על זה ואני יודעת שהבנת שהמצב לא מאפשר לי  להגיע בשלב זה. כשרגע האמת מגיע קשה נורא להתמודד מרחוק. ורק לשמוע אותך דועכת לאט-לאט, וכל שיחת טלפןן את נשמעת יותר ויותר חלשה. איבדת את ההכרה יום אחרי שדיברתי איתך, ולא רציתי להאמין שזו היתה הפעם האחרונה שדיברנו.

 

כששכבת בבית החולים מחוסרת הכרה ביקשתי מאמא שתשים את הטלפון באוזן שלך, אני מקווה ששמעת אותי. כל כך רציתי שתתעוררי כדי שאוכל להיפרד ממך.

את וסבא השארתם לי זכרונות משגעים של זמנים נהדרים במחיצתכם. ניחוחות של בישולים מיוחדים שמבשלים במיוחד לנכדים שמגיעים לביקור. קפה של אחה׳׳צ במרפסת עם טוסט ולקרדה (דג מלוח) וסבא עם הרדיו הקטן שלו משתיק את

כולם כשמתחילות החדשות, ומייד חוזר לספר התשבצים שלו.

 

נסיעות לחדרה לקנות דג מלוח בשוק שכל כך אהבת, טיול משגע לתורכיה, ועוד המון המון תמונות ורגעים מיוחדים ששמורים אצלי בפנים בפנים, וגעגוע מיוחד שלעולם לא יעבור.

 

ועכשיו מגיע הרגע הקשה מכל. הסיום.

אני נפרדת משניכם עם המון המון אהבה. שני אנשים שהיו יקרים לי כל כך.

ובחייכם ובמותכם לא אפסיק לחשוב ולחלום עליכם לעולם.

סבא וסבתא, זה שיר שכתב אהוד מנור שחי וגדל בבנימינה, מקום בו אתם שניכם

התחלתם את מסלול חייכם בארץ ישראל.

שיר שכל כך מקשר אותי אליכם.

תהיה נשמתכם עדן.

 

אי שם עמוק בתוך תוכנו

טמונים קולות וזיכרונות,

מראות רבים שכבר שכחנו,

ספרי פלאים ומנגינות.

כל זיכרונות ימים ימימה

החלומות הראשונים.


דבורה ודב


 

כל מילה של סבא סבתא

שנאמרה לפני שנים.

עולם מופלא של ילדותנו,

אדום בפנים בצל צלילים

אתנו הוא עד יום מותנו.

חבוי בתוך תלי מילים

לפעמים שריד של ריח,

או צליל מוכר, או קצה מילה.

 

משיב אליך גן פורח

מחזיר אל קו ההתחלה

ושוב אתה חולם כילד

ושוב אתה תמים כמו אז

אתה נזכר בכל התכלת

הכל נשמר. דבר לא זז

אי שם עמוק בתוך תוכנו

טמונים קולות וזכרונות

מראות רבים שכבר שכחנו

ספרי פלאים ומנגינות.

החלומות הראשונים.

                                                                       רותם (הנכדה).

           

 

דבורה ודב



אנחנו ־ הנכדים שגדלו ־ תמיד היה הבית הזה, עם החדרים, הרהיטים והריחות המוכרים, תמרור לזמן שנעצר. לאן שלא הלכנו, ומה שלא עשינו, הבית הזה נשאר על כל זיכרונותיו הברורים, כי אתם הייתם בתוכו. עם הטלוויזיה והרדיו בשעות קבועות, והעיתון שחיכה בערבי שישי, ההליכה המשותפת לחדר־האוכל.

אתם הייתם החיבור האחרון לכאן. ועכשיו, עם לכתך, סבתא, קולפה הקליפה האחרונה של ילדותנו. נשארנו בוגרים, כבר לא נכדים. והידיעה שהבית הזה כבר לא יהיה כאן, על חפציו המוכרים, העציצים והציורים - מבהילה. הלכתם לעולמכם.

 

אני שמחה עבורך על השנתיים האלו, העצמאיות, על היכולת שלך למצוא הנאה מסוימת בהיותך לבד, בפעם הראשונה בחייך. נהגת בקלנוע, העברת ערוצים, וקנית המון. היית אדון לעצמך, עד שמאסת גם בזה. ונחלשת.

 

אנחנו נשארים כאן לזכור אותך ואת סבא, עם המון צבעים בהירים של ילדות וקצת אפורים של בגרות חדשה, והרבה עצב על מה שהיה ולא יהיה עוד.

 

אתמול סיפרתי לנינים שלך על מותך. רועי שאל: מה, כבר לא נלך לבית שלה בקיבוץ ונקבל ממתקים? ואיתן אמר: רועי, זה לא יפה לדבר עכשיו על ממתקים.

 

                                                                   היי שלום  שרון (הנכדה)


ועוד של שרון מתוך התערוכה "אהבה כחולה":


היא נשארה בתוך עצמה. 

לבדה. 

שנים של חיים משותפים.

אחד בשביל השני. אחד נגד השני. אחד נגד השני.

אחד עם השני, אף פעם לא לבד.

כשרבו, כשהרגיזה אותו, היה עומד מול קיר חדר השינה,

בגבו אליה וממלמל, אגרופיו קפוצים: "אישה ארורה, אישה ארורה".

מתקדר. מתאדם. 

ואחר נרגע, פונה אליה, 

מפויס.

 

תמיד רצתה יותר. עוד. עוד. הוא רצה פחות. מעט. אחרת.

הספיקו לו חוברות התשבצים שלו, אותן היה פותר ואחר כך מוחק וחוזר חלילה.

והטרנזיסטור המאורך, הלבן, קולו הצווחני נישא מחדר המקלחת, המרפסת, הכורסא.

 היא רצתה לחיות. לטעום. לנגוס. לבצוע את החיים. 

בגדים מצויצים, שרשראות, נעליים, כותנות ובשמים. 

ואוכל.

 

נגרר אחריה, מבטו מורכן. הסכים כמו ילד, לרב בקשותיה.

וכי הייתה לו ברירה? 

ושנים רבות. ביחד. עוברות. לא שמים לב. הנה זקנה. 

ביחד ולבד. 


פתאום היא לבד. הוא לא בחדר השינה. לא ישוב בכורסא. לא מחכה לכוס הקפה בארבע וחצי.

חוברות תשבצים מיותמות, מחוקות, מחכות. טרנזיסטור אילם. כבוי. עוד יום ללא חדשות.

ניסתה לתפוס בשתי ידיה את העצמאות המאוחרת. יצאה ונכנסה, נכנסה ויצאה, נסעה לבדה על הקלנועית הלוך וחזור. ישובה במרכז הכיסא אבל קצת בצד. מרחה אודם על שפתיה. תנועותיה נמרצות, בוטחות, רועדות...יצאה מן הבית, גבה אל הדלת, כתפיה משוכות אחורה, מצפה. 


נסעה. אכלה. שחתה בבריכה. 

חזרה הביתה, שערה משוח לאחור, לבד.

 

ופתאום הריק שבבית. הבית הריק. הריק חי שם אתה במקומו.       לא מתווכח, לא מתרעם, עוטף אותה בשתיקתו. 

הלבד שלה היה כל-כך בודד...עד שלא מצאה עוד טעם.



"אהבה כחולה" ציירה שרון פרופ רשב"ם

אישה כחולה. פשוטה, שעלתה מריגה ומשפחתה נעלמה כמעט לגמרי בשואה. 
שמצאה לה את החלוץ המופנם, השתקן אתו החליטה לבנות את ביתה. שבמהרה הפכה לאם, וקישטה את ביתה ללא הרף, במפות, פרחים וכלי-כסף קטנים.
היא בישלה במטבח הילדים את הקציצות הכי טובות שיש, וגזר מבושל וכוסמת.
הסבתא שרבה עם כולם ושמרה טינה וכעסה, ובעיקר החמיצה לאיטה משנים מרוכזות של אכזבה, מבלי להכיר בה בכלל. 
הסבתא שהמשיכה וחיפשה את עצמה ולא ויתרה. בשמלות מצויצות, שרשראות-חרוזים ועגילי זכוכית "עתיקים". 
היא הייתה פסלת וציירת לעת זקנה, וקישטה את קירות הבית בציורים נאיביים, נטולי יומרה שאף אחד לא ראה: "ראיתם את הציור החדש שעשיתי בחוג? יפה? מוצא-חן שרונקי? אולי את רוצה אלייך?".
ובפסלי חמר מזרי אימה, שסבבו את הבית ושמרו על הגינה. 
היא קיוותה ורצתה, ולא איבדה תקווה. ספגה את כעסו השקט של סבא שלי, הדב הקטן השתקן.
סבתא שתמיד אהבה אותנו בכל ליבה, והתקינה את ארוחות הארבע הכי מתוקות, הכי רכות, ייחודיות רק לה. שחיכתה כל-כך לריגוש הבא, עד שאפילו "אלמנה" הפך לשיא שיש להמתין לו בציפייה דרוכה. 
וכשסוף סוף קיבלה לידיה את מפתחות הבית, את הקלנועית הזוגית, לגמרי שלה, היא דעכה לה לאיטה, עד שהאפירה והלכה לה לדרכה.
סבתא שלי. כמה אהבתי אותה.

במטבח - מימין - אדמונד לוי, רודה שחר, אדית מדיני, דבורה רשבם 




אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור