כניסת חברים ותושבים

אילזה ברונר
תאריך לידה:
27/2/1911
תאריך פטירה:
7/2/2006
תאריך פטירה עברי:
ט שבט תשס"ו


סבתא אילזה היקרה שלנו

עכשיו נשארו לנו רק המילים, באנו להיפרד.

את, שהחיים שיחקו בך משחק אכזרי ולא מובן, לא הפנית את גבך אליהם.

הענקת לנו, עם פרי שלך, משפחה חמה ואוהבת. בית מלא שמחה וחוויות, צידה רבה לחיינו המתהווים. הבית שלך ושל פרי, הפשוט והצנוע, היה פתוח לכל חפץ. את, ידעת תמיד לראות את האחר והשונה, הסובל והזקוק לעזרה, פתחת את דלתך וליבך בפניהם.

ביתך היה בית מלא בתרבות, מוסיקה ויופי אמנותי בפשטותו.

את לא היית סבתא של סנדביצ'ים ובגד חם, שעון וזמן לא היו סימני ההיכר שלך. אבל, שיר מיוחד, ציור מרמז, פרח, שירת הציפורים והטבע היפה מסביב האירו לנו את הימים בדרכך המיוחדת.

המכתבים וברכות יום ההולדת שלך מלווים תמיד בשגיאות כתיב, אך מעוטרים בציור מיוחד על גבי גלויה שנבחרה בקפידה, הם צידה לחיים לנפש האדם. כי את היית בן-אדם ותמיד ראית את האדם בקשייו.

אַת הסבתא המיוחדת שלנו – של משפחתך הקטנה, כל חיינו הכתבת לנו את סדר היום של החיים, הענקת לנו את המשמעות הטובה והנכונה שלהם. עכשיו החיים שיחררו אותך ודי. את חוזרת לפרי שלך, ולילדייך אילן ואיתמר, ואנו נפרדים  באהבה ועצב גדול.

אני רוצה לסיים בשורה של לאה גולדברג:

בכל דבר יש לפחות שמינית

של מוות, משקלו אינו גדול.

באיזה חן טמיר ושאנן

נישא אותו אל כל אשר נלך,

ביקיצות יפות, בטיולים.

בשיח אוהבים, בהיסח הדעת

נשכח בירכתי הווייתנו

תמיד אתנו, ואינו מכביד.

                                                                                                         נורית ברונר

 

 

 

 


אילזה, כמה מילות פרידה

 

אני זוכר כאילו זה היה היום, איך ירדתי מהאניה, ואת קבלת הפנים שלך כאשר הגעתי ארצה, כילד בן 14, אמצת אותי כבן נוסף במשפחה.

כמה טיפול וכמה מאמץ  השקעת על מנת שארגיש טוב, שאקבל את הטיפול האישי ואת הלימודים הכי טובים, בלימוד העברית, בשילוב עם הכיתה במשק.

את ארוחות ארבע העשירות שבהם דאגת שיהיה תמיד דבש בשבילי.

אני זוכר את הפעם הראשונה שהצגתי את בתיה בפנייך, ואת הקשר הנפלא שנוצר ביניכם, עד ליום הזה שנפרדת מאתנו.

אנחנו, בני המשפחה, הערכנו תמיד את אומץ ליבך ואת נחישותך להמשיך הלאה למרות הסבל והצער הנורא בנפול שני הבנים, כאב עמוק פנימי שהפנמת אותו בשקט, והסתרת אותו מאתנו. הערכנו תמיד את הפשטות שבך, את האהבה לטבע, לגינה שלך, ומעל הכל שאבנו ממך את האהבה לארץ ישראל, למפעל הציוני, לחזון הקיבוץ.

היום אנחנו נפרדים ממך לאחר שבשנים האחרונות ניסינו, ולו במעט, לטפל ולפנק אותך, כמו שאת טיפלת בנו.

                                             יהי זכרך ברוך, אשר ישראל

 

                    אילזה ברונר, דברים על הקבר

  

אילזה ופרי היו ההורים שלי כי אילן בנם היה האח שלי. כזה פשוט.

דבקתי בבנם המקסים כשהדרכנו יחד בתנועה בשנת השירות אחרי

התיכון, ומצאנו עצמנו חולקים את מסלול הטנקיסטים, מהטירונות ועד

שסיימנו קורס קצינים.

הפגישה האחרונה שלי איתו הייתה מעט חד-צדדית, הוא ביקר אותי

בבית-החולים ואני הייתי מונח שם ללא הכרה.

אחר-כך פרצה המלחמה, ואילן לא חזר, ובאתי להכיר את ההורים שלו.

אילזה נראתה לי כמי שפרצה את גבולות היכולת האנושית.

הדרך שלה להתעניין בי, להכיר בכל-כך הרבה עניין את אשתי ואת ילדי,

לעקוב אחר כל שקורה אותם ואותי, לא האמנתי שבן-אנוש יכול כך. להתגבר

על החרב הנוראה שבפנים, להניח אותה בצד כל זמן הביקור, ולהקדיש

עצמה אלינו הבאים לחדרה.

שאלות, צחוקים, רכילויות קטנות, חברים משותפים של אילן ושלי, הכל כאילו

אין לה שני בנים קרוב בין האורנים. זה היה אבסורד, אבל יצאתי מן הביקורים

אצלם אופטימי, מחייך כמו ללא סיבה.

כשלא באתי או לא התקשרתי יותר מכמה שבועות – היא היתה מתקשרת לשאול

לשלומנו, היתה עוברת אחד-אחת על כל הילדים וההורים אצלי בבית. 'ומה איתך,

 אילזה ?', אני שואל אותה, והיא עונה לי שמחליפים המון תקליטים, או שגלי רוכבת

נהדר על הסוסים שלה. זר שהיה מקשיב לה היה שומע אשה מלאת חיים נטולי דאגה.

לא פגשתי בן-אדם כמוה וכמו פרי, מעולם.

                                                                                                        צחקי שריג

 

כבר הכרתי אותם מהבן הראשון


כתבה שפורסמה בעיתון "הארץ" של העיתונאית איריס צילנר.


ביום ראשון 13 באוקטובר 1973, קיבלו אילזה ופרי ברונר את הידיעה על נפילת בנם, אילן. שמונה שנים קודם לכן מת בנם הבכור, איתמר, במהלך אימון צבאי. אחיו הצעיר, אילן ברונר, קצין בשריון, נפצע בבטנו ביום הראשון של המלחמה, ולמחרת מת על שולחן הניתוחים.

במאי 74, שודרה ברדיו המערב גרמני תכנית על בניה של אילזה ברונר. וכך תיארה את אותו בוקר ב-13 באוקטובר, "שמונה ימים אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים, כאשר אחרי שבוע, כשלא קיבלנו כל ידיעה... פרי, בעלי ישב פה כמו מאובן ואני הרגשתי, יש אסון. ולא רציתי להתגרות בגורל, בגלל המקרה עם בננו הבכור. הלכתי עוד בבוקר לדואר, שאלתי - אולי יש טלפון? לא. שום דבר. עבדתי במטבח, ופתאום קורא לי מישהו, שאבוא למזכירות, וחשבתי, אח! תודה לאל! עכשו יש טלפון. אני באה לשם, והנה, אני כבר הכרתי אותם מהבן הראשון. שלושה אנשים ...יי

בשבוע הראשון של המלחמה כתבה אילזה גלויה לבנה, אילן: ״אהובי לני, שלום רב. קשה מאוד בלי אף סימן חיים ממך. כואבת לי הבטן מרוב געגועים. טוב שעסוקים מאוד בלי הבחורים״. ועל מה שעברה כעבור ימים אחדים, כשנקראה למזכירות הקבוץ, היא כותבת בחוברת שיצאה לזכרו של אילן: "לא, לא, אנ י שומעת את עצמי זועקת: לא אילני, עומדים מבשרי המוות במדים: האחות. המזכיר, דוממים. ניצוץ בלב - כמו אז: מהר הביתה. מולי – פרי שטוף דמעות, יופי, אילן, יושבים צמודים, מאובנים, ובמרחק אותן הדמויות, שעוד לא תפשתי מה טיבן – מבשרים מות איתמר".

״ועכשו, אחרי שרצתי בתקווה, לשמוע קולו בטלפון – "חן חן, אל תדאגו׳ - נדם, לא אשמע עוד, לא יעירו אותי בלילה, לא יחזרו רגעי האושר, קולו - הכל בסדר, ותשלחו, חכו, אבוא - חן חן. איך נחיה בלי ציפייה? אין לחיות בלי זה?"


אילן היה מוסיקאי מוכשר. מגיל 12 ניגן בחליל. בחדרה הקטן בקיבוץ גבעת חיים איחוד, הקימה אילזה אמו ספריה מוסיקאלית לזכרו. מדפים עד התקרה, עמוסים תקליטים, תקליטורים, וקלטות. את רובם רכשה בעצמה – בכספי הגמלאות ממשרד הביטחון . דברים מיוחדים, למשל כמו מוסיקה הודית, שבאחרונה יש לה ביקוש כמוסיקת רקע למדיטציה, שולחים לה חברים וקרובים שנוסעים בעולם. בספרייה משתמשים בעיקר חברי קיבוצים. כשנחוץ, אילזה מעבירה את היצירה מתקליט לקלטת, באמצעות מכשיר ההקלטה הביתי שלה. באים לספרייה שלה חברי קבוצים שזקוקים למוסיקת רקע להצגות ולסרטים, באות מטפלות בתנועה שצריכות מוסיקה לעבודה הטיפולית, באים בני נוער שמחפשים משהו ששמעו באחרונה ברדיו . ג׳ז ורוק כבד זה עיקר מה שהולך עכשיו, אומרת אילזה. היא עצמה מעדיפה ג׳ז שחור ומוסיקה קלאסית.

בחדר פינת הנצחה קטנה: שני תצלומים נפרדים של הבנים, איתמר ואילן. בפינה אחרת קופסה גדולה של צעצועים. כשהורים מלווים בילדים באים לשאול קסטות, אומרת אילזה, הקטנים משחקים. הבית מתמלא קולות עליזים, שמחים.

בכיתה של אילן היו עוד נגנים, בצ׳לו, בכינור. באים להקליט מוסיקה בספרייה שלה, הם מספרים לאמו איך זה היה, לנגן יחד אתו. בחוברת לזכרו מספרת ידידה על אילן המוסיקאי, "היתה לך התפתחות קלסית בענייני טעם ומוסיקה. נפתחת לאט כמו פרח. בהתחלה אהבת רק את טלמן ווילדי. אחר כך גילית פתאום את הקונצרטים לכינור ואת הסימפוניות מן התקופה הרומנטית. באותה תקופה שמעת את אורל ניקולה מנגן חליל בגבעת חיים. הטעם שלך התעדן והתבגר מאז הקונצרט ההוא... מגירת התקליטים התחילה להתמלא ביצירות קלסיות ורומנטיות". "אחרי הביקור של פול טורלייה קיבלת דחיפה מוסיקלית נוספת והתחלת להעריץ צ׳לו. ׳תקשיבי! תקשיבי!׳ היית אומר בעצימת עיניים והרמת הראש כלפי מעלה, עם אצבע מצורפת לאגודל שהראה: "משהו דליקטס!".

בחופשתו האחרונה, בראש השנה, הקשיב אילן לאורטוריה ״בריאת העולם״ של היידן. אילזה תירגמה בשבילו את הטקסט הגרמני: ״הקשבנו יחד למוסיקה, ואני תרגמתי לו את האריות. הוא רצה לדעת בדיוק מתי בא ה"ויהי אור". המוסיקה נותנת לזה ביטוי חזק, והוא מוכרח לדעת מתי זה קורה, הוא אמר".

אחר כך, בערב האחרון בבית, השתכר בפעם הראשונה בחייו. חבריו השקו אותו ביין ובג'ין. למחרת איחר לקום. שכנה סיפרה להם שראתה אותו יוצא בבהילות מחדרו בקיבוץ לטרמפיאדה, בשעה שמונה במקום בחמש.

היתה המלצה שאילן יצטרף לתזמורת צה״ל. ההורים, שב-65, איבדו את בנם הבכור, העדיפו את האפשרות הזאת. הם התנגדו להליכתו לחיל קרבי, התחננו שלא יעשה להם את זה, התעקשו לא לחתום.

אילן היה בן 13 כשאחיו, איתמר, חייל בטירונות, התמוטט לילה אחד במהלך תרגיל. איתמר הספיק להגיע למרפאה, תוך שהוא ממלמל "איזו בושה... איזו בושה..."

ותוך דקות ספורות מת. אמרו שזה קרה כתוצאה מהתייבשות.

סברה אחרת היתה שכנראה לקה בווירוס, כנראה צהבת. חברים שלו מהקבוץ, שלפני הגיוס עבדו איתו בקטיף, חלו, וייתכן שנדבק.

ארבעה ילדים היו לאילזה ברונר: בת אחת ושלושה בנים. היא נולדה בנמסלאו, עיירה קטנה בקרבת ברסלאו שבגרמניה. את נעוריה בלתה בקלן, בחוגי הבוהמה, רחוקה לחלוטין מיהדות. אבל ב-33, בעת הפגנה אלימה כנגד יהודים, החליטה לעלות לארץ ישראל. היא הצטרפה לתנועת ״החלוץ״ והפליגה באניה הלגלית האחרונה שהגיעה לחופי הארץ. סרטיפיקט אחד אפשר לשני אנשים לעלות לארץ, בתנאי שהם זוג נשוי .

אילזה, כמו נשים יהודיות אחרות, התחתנה אפוא בנישואים פיקטיוויים.

היא חיה עם בעלה הראשון שלוש שנים בקבוץ ״שער הנגב״, שאליו הגיעה כחברת ה״חלוץ״. מאותם נישואים נולדה בתה הבכורה. התינוקת סבלה מפיגור מוחי, ועם אמהות אחרות הקימה אז אילזה בשער הנגב מוסד לטיפול בילדים פגועי מוח, שהיה, לדבריה, הראשון מסוגו בארץ. "אספנו מהקיבוצים את כל הילדים האלה ועבדנו אתם, אני ופסיכולוגית שניהלה את המוסד. אבל כעבור זמן קצר היינו מוכרחים לעזוב את המקום, כי לא היו מים לגידולים חקלאיים. את המוסד לא יכולנו להעביר אתנו. אנחנו עלינו לגליל, לכפר סאלד, והילדים הועברו להרצליה".

בתה של אילזה מתגוררת כיום במוסד לקשישים הסובלים מפיגור שכלי, ליד קבוץ געש. "טוב לה שם", אומרת אילזה, "ואני נוסעת לבקר אותה בקביעות״.

את בעלה השני, אפרים (פרי) ברונר, הכירה אחרי המעבר לכפר סאלד. פרי עלה לארץ ב-1940. הוא נולד וגדל בסלובקיה, ולמד באוניברסיטה מקצוע לא שגרתי בקרב היהודים באירופה - וטרינריה. זמן קצר אחרי שסיים את לימודיו פלשו הגרמנים לסלובקיה, ופרי הצליח להמלט ברגע האחרון, אחרי שאביו ואמו כבר נשלחו לאושוויץ.

ב-47, נולד בנם איתמר. "היו לו פחדים רבים, כילד״, סיפרה אילזה בתכנית הרדיו, שהכין הרדיו המערב גרמני. ״גם כשהיה כבר בבית ספר אמר פעם שאינו רוצה להיות חייל. זה היה אחד הפחדים שלו: ראשית שלא יצטרך להרוג, וגם שלא ייהרג. כשהגענו לגבעת חיים הוא בכה בלילות, פחד מהסופות והרעמים. וכאשר למד תנ״ך בבית הספר, הוא שאל אם אפשר שיבוא עוד מבול לעולם״.

כעבור שנה, בזמן מלחמת השחרור, נולד יוסף (יופי) וב-52, נולד אילן. כשאילן היה בן שנה, התרחש הפילוג, ומשפחת ברונר עברה לגבעת חיים איחוד. "אני בכלל לא הייתי מפלגתית״, משחזרת אילזה, "אבל היינו מוכרחים לעזוב. אני הייתי קשורה לנוף בגליל. עד היום יש לי געגועים". אבל באותה תכנית רדיו הוסיף פרי: "היו לנו כאן 18 שנים יפות. עד שפגעה בנו הפצצה".

בחוברת לזכרו של אילן, תצלום: על הדשא בקבוץ, שלושה ילדים על שמיכה מחייכים למצלמה: איתמר ויופי וחתול, ואילן הקטן מציץ ביניהם. פרי, באותה תכנית רדיו: "אני עוד לא תופס. שני בנים... אני מדבר עליהם כאילו הם עדיין חיים. הם עדיין חיים אתי".

מיד אחרי עלייתו ארצה, כשהחליט להצטרף לקבוץ, נשלח לעבוד בשפניה בגבעת השלושה. השפנים חלו והוא נדבק. מחלתו החמירה, ופגעה קשה בעצם רגלו. פרי נשאר נכה לצמיתות, וסבל כל השנים כאבים עזים. אבל הוא עבד כווטרינר עד יומו האחרון באוקטובר 88, בדיוק 15 שנה אחרי נפילת בנו אילן.

כשאיתמר, בנו של יופי, הקרוי על שם דודו, כתב עבודת שרשים לבית הספר, סיפר לו סבו פרי ברונר: "באותה תקופה הכרתי את אילזה, שהיתה חברת כפר סאלד, ואנחנו החלטנו להקים משפחה. עברנו לגור בכפר סאלד ושם נולדו שלושת בני. זה הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיי. בשנים שאני חי בגבעת חיים קרה לי אסון גדול – שני בני נפלו . איתמר במילוי תפקידו בגיל 18, ואחיו הקטן אילן, נפל ביום הראשון של מלחמת יום הכפורים. עכשיו, שאני זקן, אני מבקש שיהיה לי כח להמשיך לעבוד".


זר פרחים -  אילזה ברונר בת 90 


אילזה בת 90 

לא נכתוב מתי נולדה אילזה.

גם לא נספר מתי עלתה ארצה.

ולא נגלה מה השאירה  מאחוריה בגרמניה...

אבל כן נכתוב וכן נספר על הבית של אילזה,

אילזה ופרי הקימו בית בגבעת-חיים. בית שוקק חיים וילדים.

בחלוף השניים פקדו אותם אסונות קשים.

מותם של איתמר ואילן פער חור גדול וכואב בבית משפחת ברונר.

אך פרי ואילזה החליטו להיאחז בחיים,

ביתם וליבם, במקום להיסגר ולקמול- נפתח לכולם.

הם אימצו אל ליבם ואל ביתם ילדים רבים, והמשיכו להעניק חום ואהבה ככל יכולתם.

במקביל הוקמה "התקליטיה על שם אילן ברונר".

ואילזה הפכה את העניין למפעל-חיים,

אהבתה לאילן נמשכה באהבתה למוסיקה ולאמנות,

ולכל היפה והמיוחד שבחיים,

בזכות התקליטיה, ובזכות עוגה שתמיד מתחבאת במקרר, וכוס קפה שמייד מוגש 

(בייחוד בשעות אחר- הצהריים).

הצליחו יחד לשמור על מקום שמשך אליו אנשים ומכל הגילים ומכל הסוגים, ואפשר להם

לשמור על ביתם, על החיים.

אני זוכרת, כנכדה וכילדה, בית שתמיד מלא אנשים, 

תמיד פתוח ולבבי, ותומך.

ואני שמחה שכיום מצאה אילזה בנווה-נועם בית חם, מסור ואוהב

גלי

 

 בתוכנו גבעת-חיים איחוד , מס' 805     


התקליטיה 


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור