כניסת חברים ותושבים

מטה לב
תאריך לידה:
12/11/1909
תאריך פטירה:
25/7/2006
תאריך פטירה עברי:
כ"ט תמוז תשס"ו


אמא/שלומית

 אמא      היא מתנה יקרה בעולם

אמא       זהו צליל היפה מכולם

 

אמא       הייתה יד ענוגה מלטפת

             יד הושיטה ותמיד הייתה עוטפת.

 

אמא       דאגה ודמעה מַחֲתה

             מהלב הֵסירה דאגה ומועקה.

 

אמא       בַמעט שיכלה, עזרה ונתנה,

             בַצער תמיד המציאה נחמה.

 

אמא       הייתה מלאת אמונה וישרה כסרגל

             חרוצה ועיקשת ובַכל התעקשה לבד לטפל.

 

אמא       בצר ובסבל נשאה הכל בדממה,

             הייתה אישה עם הרבה נשמה.

 

אמא       הייתה נאמנה ומסורה

אמא       הייתה מושא להערצה.

 

אמא       הייתה חברה וידידה בעת שמחה וכאב

             עם צחוק מתגלגל וחיוך בהיר ואוהב.

 

אמא       זו מילה ראשונה שאומר התינוק

אמא      הוא צליל כה ענוג ומתוק.

                             

אמא, מה אומר מעתה,

אמא, לעולם אותך לא נשכח.


 

מתוך ראיון אישי עם מטה שנערך ב – 1980


"נולדתי בנובמבר 1909 בעיירה ליד המבורג. היינו שתי משפחות יהודיות, אנחנו ומשפחת דודי, מוקפות במשפחות צעירות נוצריות. מצד אבי היינו משפחה ענפה אך כולם היו מתבוללים והתרחקנו מכל הקשור ליהדות.

מאוחר יותר כשעברנו לגור בהמבורג הלכנו לבית ספר נוצרי. אני מאד סבלתי מגילוי האנטישמיות, בעיקר כשסיפרו בכיתה משהו על יהודים וכל הראשים היו מופנים אלי.

אחרי מלחמת העולם הראשונה אבא התחיל להתקרב יותר ליהדות.

היו לי שלוש אחיות: אחותי התאומה אנני, אחותי המבוגרת קטה ואחותי הצעירה טרודה. אבא נפטר ממחלה אחרי המלחמה ואמא נפטרה בגטו טרזין ב – 1944.

אני הלכתי להכשרה ב"החלוץ" בהמבורג, ומאוחר יותר הצטרפתי לקבוצת חברים שעברה לדנמרק. אחרי כמה חודשים הודיעו לי שיש כנס עליה. בגלל מיעוט הסרטיפיקטים היינו צריכים להתחתן ואני הוזמנתי להתחתן עם פריץ שמואל לב.

מטה מסיימת את הראיון בסיפור נישואיה לשמואל ואנחנו נוסיף שנולדו להם גאולה ושלומית, אותן מטה גידלה הרבה שנים לבדה, לאחר מותו של שמואל.

שלומית כותבת בשיר שהכינה ליום הולדתה של אמה (שלא התקיים כי מטה בדיוק חלתה אז), שמטה, מיום עלייתה ארצה, הספיקה לעסוק בגידול אפרוחים, פיטום פרות, לרקוח ריבות ולהיכן מיצים, לעבוד בגן-ילדים קצת, במטבח קצת, במחסן, גם עם עולים חדשים באולפן, ובסופו של דבר לחזור שוב אל פריגת.

אנחנו הצעירים יותר זוכרים אותה כאישה צנועה, חזקה, קיבוצניקית בכל רמ"ח אבריה, היורדת יום יום ברגל אל בית החרושת בדייקנות ובמסירות עד היום בו חלתה.

בשבע השנים האחרונות מטה גרה בנווה נועם, ואנחנו המשכנו לפגוש אותה מטילת עם שלומית וגאולה בין השבילים והפרחים שכל כך אהבה. הייתה מפתיעה בזיהוי האנשים בדרך, ברצון לחיות ולהיות מעורבת בכל מה שקורה סביבה.

                                                                                          יהי זכרה ברוך!

 

במחסן הבגדים - דבורה צנגן, מלכה קורנשטיין, מטה לב ועדה שולמן

 

אמא,

דרך ארוכה עשית עד הלום.

עברו עליך ימים קשים בסוף הדרך.

כוח הרצון החזק, השכל וההבנה שהיו לך לא עמדו עוד כפי שלחמת בעבר.

לאמא, אישה צנועה ועקשנית, לא היו חיים קלים, ועם זאת תמיד הייתה מלווה שובבות נעורים והומור. על ימי נעוריה סיפרה הרבה, על הטיולים במחוזות הילדות, על מסיבות ואירועים עם חברים מן העבר. כל פרט זכרה וציינה.

בארץ טיילה עם המשפחה ועם חברים מן העבר שאינם כבר אתנו, והשתתפה בטיולים לוותיקים שאורגנו בקיבוץ.

אמא הייתה חרוצה וקפדנית, דייקנית ונקייה בנפשה, "יקית" בנשמתה. אמא הייתה ביקורתית, ראתה הכל וזכרה היטב.

אמא עלתה לארץ ב – 1936, אחרי הכשרה בדנמרק כשברחה מאימת הנאצים. בהכשרה באורפלד היא הכירה את אבא ועמו הגיעה מלאת אידיאולוגיה לחיים החדשים בגבעת חיים.

בחייה נהנתה מעבודה ובילויים, כמו מוסיקה שמאד אהבה, תיאטרון וקריאה מרובה (חוויות על ספרים החליפה על אם הדרך עם דרורה), התנסתה בציור עם שושנה ולטש, ואחר כך הייתה פעילה כעשר שנים בחוג לקרמיקה. החוג היה בשבילה כמעט הכל, בעיקר בעזרתם המסורה של משה דייג ולאה רטר. בקרמיקה מצאה שוב דרך לבטא בנאיביות את האהבה לחיות ולבני אדם, שאותם יצרה מומר.

לעבודתה הייתה מסורה, ומעורבת בכל תחומי העשייה, גם כשעבדה בבית ילדים, בגת או עם בעלי חיים. ה"ביבי" שלה היו האפרוחים בבית האימון. בכל פעם שהיו הפסקות חשמל הייתה רצה לראות מה קורה לאפרוחיה, והייתה לוקחת עמה אותי ואת בני כיתתי "להשכיב" את הפרגיות בערב, דבר שליווה אותי במשך כל שנות ילדותי.

לאחר הפסקה בענפי החקלאות עברה לעבוד באולפן כאם בית, ובמטבח – בעבודת חוץ, ודאגה שהאוכל יגיע לעובדים בשדה.

ושוב, אחרי תקופה, חזרה ל"פריגת" לעוד שלושים שנים ויותר. את הדרך עשתה מדי בוקר ברגל, חוצה את הכביש הסואן השכם בבוקר, וכרגיל, באותה דייקנות ומסירות שאפיינו אותה, עד לגיל 90.

ליד הבית טיפחה גינה יפה ועבדה בה ללא לאות, עד לרגע בו נפגעה ולא יכלה להמשיך.

עצמאית, עקשנית וישרה כמו סרגל, נאמנה לעקרונותיה – עקרונות הקיבוץ, עד הרגע האחרון. עם מעט מעורבות ציבורית ובצנעה רבה, חייתה ונהנתה מן העשייה ומהשותפות, ללא פשרות.

אף פעם לא הטרידה, גם לא הכבידה, איש מן השכנים ותיקים כצעירים.

לנו, הבנות, העניקה בשקט מופלא חום ודאגה, בכל אשר יכלה ונלחמה עבורנו לא אחת. נולדו הנכדים, ילדיה של גאולה, שהיו עולמה הנוסף, להם עשתה כמיטב יכולתה בחום ובאיפוק האופייני לחינוכה האישי שספגה בגרמניה.

הימים בהם אירחה את הנכדים היו מלאי חוויות ויצירה. סיפרה וזכרה פרטים מן העבר הרחוק וירדה לפרטים, והם (כל אחד בתורו ובדורו), הקשיבו וספגו והתרשמו, גם מהסיפורים וגם מאישיותה החזקה (לפעמים אף נוקשה מעט). נוספו הנינים החביבים שאהבו לבקרה ולשחק בסביבתה במשחקים שיצרה עבורם במו ידיה, והם בחיבה גמלו לה. בין השאר הייתה מארחת גם חברים ומכרים שלנו, הבנות, ובמקרים אחדים אף נרקמו יחסי משפחה חמים.

קשר מיוחד היה לה אל בנות אחותה בגרמניה, שבאו לביקור לעיתים תכופות, ואף אירחו אותה אצלן, גומלות לה מכל הלב באהבה ובהרבה כבוד.

בשקט בשקט סיכמה את חייה, סיימה את מאבק הימים האחרונים, במקום שמעולם לא חשבה להגיע אליו, לנווה נועם, שם זכתה לטיפול מסור, דואג ומלטף עד הסוף.

אמא תישאר היטב בזיכרון – בכוחה, באמונתה, בצניעותה.

נזכור לכבד את הדרך, ותמיד תמיד לאהוב.

                                                                                          שלומית

 

                              








אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 2

מרגש!

היידי עפרון | 29/5/2014

הבנתי שכבר נפגשת עם שלומית. איזה יופי!

מטה

אורי שני | 18/5/2014

מטה היתה קרובת משפחה שלי, אבל רק היום, בשנת 2014, נודע לי על כך. יש לי בבית ספרי שירים של דודה-רבה פרידה, שמוקדש למטה. אני מאוד אשמח להכיר את המשפחה!
אורי שני, קרית טבעון

העתקת קישור