כניסת חברים ותושבים

עדה שולמן, שלמון
תאריך לידה:
19/12/1910
תאריך פטירה:
28/2/2007
תאריך פטירה עברי:
י' אדר תשס"ז





עדהל'ה

עדהל'ה אני נפרדת ממך מזה זמן. גייסתי את כל התורות הרוחניות לשם כך-את היהדות, הבודהיזם, את קונפוציוס ואותך. רציתי להיפרד ממך נכון.

המוות שזור בחיים, החיים במוות. את זאת למדנו מזמן וגם למדנו לראות את הכאב ואת היופי בכך. להיפרד נכון זה לסגור מעגלים - להיפרד נכון זה לא להשאיר דברים לא פתורים, זה לדבר הרבה ועל הכל, על המוות, על החיים, עליך, עלי, לא לפחד - ואיתך לא פחדתי - איפשרת.

ואתמול ליד מיטתך כשנשמת נשימה אחרונה, אמרתי לך, עדהל'ה אני

משחררת אותך, תעלי, תעלי ותקריני עלינו מלמעלה. אני יודעת שבזה רצית, אני יודעת שהכל נאמר - ואהבה גדולה הייתה שם.

כן, חיינו שזורים זו בזו, במבט עין אחד נעשה החיבור - עינייך בעיניי, עיניי בעינייך לא מתוך הרחם, חיבור חוץ גופי - ראינו, הבטנו, בחרנו, את אותי, אני אותך. וכנגד כל הסיכויים- היית שם ומאז תמיד את שם. זו לא הייתה הגרלה זו בחירה.

ובך עדהל'ה יש משהו אין סופי, בריא, תומך ומפרגן. לא שבעת אותנו - את המשפחה, הנכדות,הנינים אליה ומיכאל.

לא רוצה סביום, לא רוצה נווה נועם, לא רוצה שום מקום בו יש זיקנה - כי זה מדבק. לא עזר שאמרנו: עדהל'ה עברת את הגיל את כבר לא תדבקי – פיספסת.

כשכבר לא כל כך שמעת וכבר הרגליים לא נשאו אותך כפי שרצית, אמרת: "אני מאוד חולה". לא עדהל'ה לא היית מאוד חולה, רק קצת יותר זקנה בנשמה של ילדה המסרבת להתבגר. חיית את חייך מלא ושלם - עברת כמעט מאה בצורה שרק את ידעת. מלחמות, פרידה מחברים טובים, פילוג שלא היה קיים בשבילך - ברור שהולכים עם שולמן לאיחוד, אבל מה לזה ולפילוג, מה לזה ולחברות רבת שנים ויופי. ועדהל'ה מכתתת רגליה מפה לשם (למאוחד) שנים רבות. המסר החשוב שגדלנו עליו לצידך עדהל'ה, היה שהצד האנושי קודם לכל, ובהיבט האנושי אף אחד מאיתנו לא טועה, הלב של כולנו במקום הנכון. בזה הביטחון שלנו - דרכך.



לא הסכמתי שתאושפזי בבית חולים. לא קלה הייתה ההחלטה, אבל זו הייתה בקשתך וידעתי שעלי למלאה מהמקום הכי אוהב שיכולתי לתת לך, וכשכולנו – אני והבנות, ועליזה שלך, עם הידיים שלנו על ליבך, נשמת נשימה אחרונה, שקטה שלווה ויפה. תודה טסה שהסכמת. תודה למקום הזה שגידל לנו מן עדהל'ה שכזו.

                                                                                                                           עמליה, בתך



על דודתי עדה שולמן

דור בן 106 שנים בא אל סופו אתמול בצהריים. האחרונה מבין שלוש הבנות והבן של אמליה ויוסף המרמן סיימה את חייה בזקנה מופלגת, בתום חיים שאפשר היום להגדירם כמאושרים. חייו הארוכים של דור זה משקפים כמה נתיבות שהעם היהודי עבר בהם במשך תקופה ארוכה זו, בעיקר בהעתקת החיים ממזרח אירופה מערבה, ומשם לישראל, ובהשתלבות במגמות מודרניות ששינו את פני החברה היהודית. המשפחה סיימה את המאה התשע-עשרה בעיר דרוהוביץ' שבגליציה, ועברה לבירת המחוז האוסטרו-הונגרי לעמבערג, היא לבוב. אך ביום פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914, נטלו ארבעת האחים לבית המרמן את מטלטליהם, נטשו את כל רכושם מאחריהם ועברו לווינה, שבה גדלו בנות ובן המשפחה ומשם עלו לארץ. חלק מהמשפחה נשאר בעיר, עם הפסקה משמעותית אחת, עד שנת 2000. בני המשפחה נטו אחרי המגמות החדשניות של המחצית הראשונה של המאה העשרים בפוליטיקה, במעמד האישה, בחינוך ובציונות. הבת הראשונה, הלה, ילידת 1900, הייתה אחת משתי הנשים הראשונות, שתיהן יהודיות, שסיימו פוליטכניון בווינה, ובחרה לה כמקצוע להיות מהנדסת בניין וגשרים. וכשנשאלה על ידי עיתונאי שראיין אותה, עם קבלת ההסמכה, מה היא מתכוונת לעשות בעתיד, ענתה שכמובן היא הולכת לפלשתינה לבנות את הארץ. הבת השנייה, אמי, מתמטיקאית מצטיינת, נאלצה להפסיק את לימודיה בווינה, כי הפרופסור לא רצה תלמידים יהודים. השלישי, מוניה, פנה אחר האלטרנטיבה שעמדה על הפרק בפני מתקני עולם, והתמסר לפעילות במפלגה הקומוניסטית. עדה חזרה וציטטה את משפט הפרידה שלו ממנה, בשעה שעלתה בווינה על הרכבת שתוביל אותה בדרך לארץ ישראל, שהקומוניזם יפתור את הבעיה היהודית ולא הציונות. עדה, הצעירה בחבורה, הלכה בעקבות אחיותיה והבית הציוני, וכבוגרת תנועת הנוער 'בלאו וייס' של וינה, הלכה בדרך החידוש החברתי הרדיקאלי, שבזמנו היה 'אנטי-בורגני', והצטרפה למייסדי קיבוץ חדש, וחיה למעשה את חיי השיתוף והשוויון גם בתחום עבודת נשים, כשעבדה בבנייה בתור טייחת. לארץ היא הביאה עמה הכשרה בחינוך ילדים על פי התפישה המודרנית ביותר שפותחה אז במחשבה החינוכית – 'שיטת מונטסורי'.

יחד עם חברותיה, אשת אחיה, ומחנכות אחרות בירושלים, בתל-אביב, בקיבוצים ובמקומות אחרים שהגיעו מגרמניה, מאוסטריה וממקומות אחרים, השרישו בארץ גישות ושיטות חינוך וטיפול בילדים, ששינו את אופייה החברתי המסורתי של החברה החלוצית והמתקדמת בארץ. את פירות כישרונה החינוכי והחברתי של עדה, וגם את המשכם הפעיל, יכול כל אחד לראות בבתה עמליה ובשתי נכדותיה, נילי ולירי.

שנים אחדות חייתה יחד עם שולמן בשוויץ ובצרפת, בתקופת פעילותו החשאית ברכש עבור מדינת ישראל. בתקופת פריז היה ביתם פתוח לצעירים יהודים רבים, שאחדים מהם זכו בעתיד לעלות ולבלוט בתחומי התרבות והאומנות.

בפריז היא הייתה מעורבת בחיי האומנות, שהיו אהובים עליה גם לאחר ששבה לארץ.

כשחזרה לארץ הייתה לה הזדמנות לטפח במעט את חיי האומנות, כששיכנעה את הצייר לשעבר ופקיד הבנק בהווה, מרסל יאנקו, לבוא ללמד ציור בסמינר הקיבוצים, וסייעה שם גם בטיפוח הוראת ריקוד מודרני, על ידי הבאתה של גרטרוד קראוס.

כשחזרה ארצה באה ברכוש גדול - רדיו-פטיפון עם תקליטים של אדית פיאף, ושני כינורות לימוד עבור אחי דני ועבורי. לאנשים אלה חסרה כנראה התאווה האנושית להתעשר בקלות, ממסחר בלתי חוקי בנשק – ואכן, היו מי שעשו זאת -- והקדישו את כל תאוותם למדינה. כאן, ליד קברו של שולמן ראוי להזכיר, שלאחר שפרש מניהול ענייני הכספים של איחוד הקיבוצים והקבוצות ירשו את תפקידו שלושה אנשים, ואלה תוך כשנתיים מצאו את עצמם יושבים בבית הסוהר.

את המחצית השנייה של חייה הקדישה לגידול המשפחה, וראתה פירות נפלאים, שמצידם החזירו לה אהבה והנאה שאפשר לקנא בה. בדומה לאחיותיה ואחיה, המשיכה במסלול החיים שבחרה בו בצעירותה, כשהמגמות שהעסיקו את החברה במחצית הראשונה של המאה העשרים קרסו או התחלפו באחרות. הסוציאליזם איבד את קסמו, האנטי-בורגנות חלפה מהעולם, חיי השותפות לא משכו עוד את הדורות החדשים, והקיבוץ כבר לא קיבוץ אלא רק 'משחק קיבוץ'. היא התבוננה ובחנה את השינויים שעוברת החברה הישראלית, עכשיו יותר כמתבוננת מהצד, אך בלי התמרמרות, אולם בו בזמן רצתה שיזכרו את הזמנים הקודמים, והיא דאגה לספר עליהם "כמו שהם היו באמת", בשירים שכתבה ובשיחות.

אחד המשפטים שאני זוכר הוא, שהחיים בקיבוץ בראשיתם לא היו קלים ולא אידיאליים, "כל היום עבדנו, בערב האזנו לנאומים, שרנו ורקדנו, ובלילה בכינו שרוצים לחזור הביתה".

כשמתבוננים ממרום הדורות, מימי הדור הקודם, בן המאה ה-19, חיי הדור שהסתיים אתמול הם הרפתקה שלא יכלו לחלום עליה. התהפוכות ההיסטוריות, ועמן היוזמות של העם היהודי שהתגשמו במידה רבה מאוד, יצרו מציאות חדשה, והרבה יותר טובה.

חייהם של עדה ושולמן השיגו דבר שאינו מובן מאליו בתולדותינו, שארבעה דורות חיים ביחד, חיים טובים ומלאים. עדה ראתה טוב בחייה, ולפני מותה גם ראתה שיש להם המשך ראוי. ברגע זה מותה של עדה משרה עלינו עצב רב, אבל לעתיד הוא ישאיר בנו זיכרונות ארוכים, טובים ונעימים.

                                                                                                                אמיתי שפיצר, ירושלים

 


עם שמעון פרס



ברכה שכתבו נילי ולירי לעדה, והוקראה ביום הולדתה ה- 95 :

 

סבתא שלנו אמיצה, או במילים אחרות –

קליברית בלי רסן, אשת מאפיה מגובה או תמימה!

במילים אחרות – אחת שיש לה לעולם כזאת אהבה.

זה באמת מעורר מחשבה,

אחרת לא נוכל להסביר את התופעה.

 

איזה עוד סבתא בלי לחשוב פעמיים תתפוס טרמפ עם נהג משאית לירושלים?

ואיזה עוד סבתא – בלי אלוהים, בלי פחד, בלי גז מדמיע

שוב תפזז לה לכיוון הצומת לתפוס טרמפים,

הפעם לכיוון רעננה – כדי לאסוף אותי הישר מבית הספר לבורגר ראנץ',

כי מי אמר שחווית שיעורי הבית לא צריכה להיות גם חוויה קולינרית?

אז היינו פותחות את ספר החשבון, וכאשר סבתא לא ידעה בראש את הפתרון,

הייתה ניגשת למוכרת שתעשה את החישוב בקופה.

וכך בין ביס בהמבורגר לביס בצ'יפס – הייתה נפתרת חוברת שלמה.

 

ואיזה עוד סבתא הייתה משתמשת באלה הדרכים רק בשביל אותי להרדים.

לאחר שהייתה מדברת עם זבוב בחדר שעות,

הייתה עוברת לשיר שירים ב – 7 שפות שונות. וכשכלום לא עזר –

היה לה טריק, פשוט רעיון מבריק.

פצחה היא בשיר מהפכה איטלקי. וקבוע כשהייתה מגיעה לשורה:

"אלביבו סוציאליזם אלה ליברטה", אני הייתי נרדמת בשנייה. סבתא ידעה את המלאכה.

בינינו – מי לא אחרי שורה שכזאת ישקע בשינה עמוקה.

אבל אם תשאלו אותי היום – הייתה סיבה למה השתמשה בסם המרדים הזה אחרון,

כי אוהבת היא לשחק כמו ילדה ולא רצתה שאני אלך לישון.

זאת הסבתא שלנו!

הכל ביחד – אמיצה, תמימה, משמרת בצורה ראויה להערצה אהבת אדם, טבע ועולם.

ויותר מכל – אותנו!
סקרנית כילדה ורוצה תמיד ללמוד עוד.

אנחנו זכינו בך ולא יכולנו לבקש יותר מזה!

הביטחון והחום המורעפים בלי סוף.

את עסקת חבילה מדהימה!

 

תמשיכי לספק לנו עוד חוויות מקסימות ומצחיקות איתך.

וסבתא, אם צריך לחדד את הסוגיה הזאת גם השנה,

אז מקוות שהיום ברור לך יותר מתמיד –

שאם לחנות סבתות היינו נכנסות, בלי לתאם גרסאות –

רק אותך היינו בוחרות!

 




עדהל'ה

פנים מאירות, סקרניות, חיוך רחב וזורח כשליפסטיק אדום מרוח מעבר לקו השפתיים. שיער שיבה תכלכל, חולצה צבעונית, שרשרת או סיכה תואמת מ"מולהלול", ציפורנים מטופחות, כל כולה נושאת מבט קדימה, גבוה לעבר הבא לקראתה, ילד, אישה או נערה. בסקרנות, בעניין ובשפע אהבה.

כבת רביעית, "מזיניק" במשפחה, התרגלה להיות מוקפת בחברת אנשים וזה הפך לצורך שילווה אותה כל ימי חייה. לדבריה: אחיה ואחיותיה היו חכמים, יפים, נדיבים וצודקים ולה נשאר מעט מאוד כדי להיות מישהי.

די במקרה ובלא כוונה הגיעה לארץ ולקיבוץ. "זה היה סתם טיול", אמרה. אך, נכבשה למעשה החלוצי והציוני בגלל החברה, החברות הטובות וכמה גברים מקסימים.

הפילוג שבר את ליבה כאשר הלכה עם שולמן ל'איחוד' והשאירה את החברות הטובות לינה ואסתר ז"ל במאוחד. במשך שנים הייתה יורדת ערב ערב למאוחד להיפגש איתן, וכשהן חלו הייתה חוצה בוקר בוקר את הצומת הסואן כדי לטפל בהן עד יומן האחרון בדאגה ומסירות שאין דומה לה.

בכלל, מסירות ודאגנות היו שמה האמצעי. למשפחה בירושלים, לקרובים רחוקים ולקרובים קרובים, לילדים של ולחברות של, תוך הזדהות עמוקה עם כל סבל ומצוקה.

מסירות אמרנו - עדהל'ה האדירה את מושג האמהות והסבתאוּת לשיאים בלתי נכבשים ויעידו על כך בהמשך - עמליה, נילי ולירי.

התקיימו בה אוסף של תכונות מגוונות ומנוגדות, שהבולטת בהן הייתה קבלה אין סופית של כל אדם באשר הוא ללא שיפוט וביקורת.

בחייה הבוגרים הסתערה על תחום הלימודים שהחמיצה בנעוריה. השתתפה בכיתות לימוד במעגן מיכאל, מדרשת רופין ועין החורש. הייתה חוזרת מכל מפגש בעיניים נוצצות וסיפורים על המרצים, התלמידים וכמה מחזרים.

עדהל'ה לא אהבה סיפורים עם סופים עצובים וכשהזדקנה ונזקקה לעזרתה של כריסטינה הטובה, טענה שהיא מאד חולה, לא זקנה, (96 שנים היו קטנות עליה). וכשנשאלה לשלומה ענתה: "אני אומ-ל-לה". מי היה מאמין שכך הם הדברים, שהמצב באמת רציני כשהיא בעצמה לא מתייחסת לעצמה ברצינות.

וכך עברה לה מן העולם אישה מצחיקה, תמימה, אופטימית ללא תקנה, מלאת חן וקסם, המשאירה אחריה שובל של אור ואהבה לכולנו.

נוחי בשלום על משכבך חברה יקרה ואהובה.

                                                                                                                                   בלהה בן אהרון

 

במחסן הבגדים - דבורה צנגן, מלכה קורנשטיין, מטה לב ועדה שולמן



על עדהל'ה

כשפגשתי את המשפחה בפעם הראשונה הרגשתי שזו המשפחה שאני רוצה להיות שייכת אליה.

עדהל'ה אף פעם לא הייתה זקנה ובעיקר עדהל'ה לא אהבה שקט וככול שהשיחה הייתה עם יותר פרטים כך היה יותר טוב. המון פרטים, כל כך הרבה פרטים שנגמרו לי המילים בעברית ובאנגלית ועברתי לשפתי – "טגאלוג".

כל בוקר כשקמנו מיד עדה רצתה לרוץ לסיבוב קניות, סיבוב הקניות התחיל בערב קודם – "מחר כריסטינה נקנה עציץ לגן של מיכאל ומשהו לפעוטון של פוצ'יקה וגם משהו לנילי וללירי ולזאן וטס וגם יש עוד יום הולדת ל...."

כל החנויות הכירו אותנו ושמרו לנו דברים כי ידעו שנגיע גם למחרת... עד שהנהלת חשבונות אמרה לעדה שצריך קצת להתאפק. וזה היה "יום אֵבל" כי עדהל'ה אהבה לשמח את כולם ו"כסף זה לא הדבר הכי חשוב"...

בוקר אחד כשקמנו חשבתי שעדהל'ה שכחה את המילה "כואב", אבל כשהגענו כמעט עד המקלחת עדהל'ה היתה נאמנה ואמרה – "כריסטינה כואב".

ואם קרה שיצאנו מהבית ועדה שכחה לשים ליפסטיק חזרנו ועדהל'ה מרחה כמו שצריך ולפעמים מעבר לגבולות השפתיים, אבל עדהל'ה הייתה והרגישה הכי יפה בעולם.

לעדהל'ה היה סדר יום קבוע לאחה"צ - ביקורי חברים, ביקורי חולים ואת עמליה כמובן, ועליזה החברה הטובה, שוב עמליה, החברות בנווה נועם, ואז שוב לעמליה. כי את עמליה צריך לראות פעמיים ביום לפחות.

עדה לא רצתה להפסיד דבר - שיעורי תנ"ך, לאה שחר וברטה, שהשיחות איתה "מעניין אבל לא עזרו לכאבים ברגליים".

עדהל'ה השביעה אותי שאחרי שהיא תמות לא אשאר כאן לעבוד אצל מישהו אחר, אלא אחזור לפיליפינים לארוסי ואבנה איתו חיים. עדהל'ה לא הבינה ולא הסכימה שהחיים יחד יהיו במרחק כזה.

זו הייתה הצוואה שהשאירה לי, וכך אעשה.

                                                                                                 כריסטינה, המטפלת של עדה בשנים האחרונות



1993, קוראת שיר ביום הותיק



עדה שולמן כתבה בעלון בתוכנו:


נקודה או נקודתיים

עלינו במבט זקנתנו

טבעי, בגילי, לערוך כעין חשבון נפש בתוכי.

האם להסתכל אחורה בזעם?

או, פן, מתגעגעת אני לימים של פעם?

האם להתגאות באופן חיינו?

או להודות בטעויות, איחורים, ושגיאות בדרכנו.

יש אומרים, שכתבנו דף בתולדות עמנו.

האם יש, אולי, שורה זעירה

שהוספתי גם אני בספר שכתב דורנו.

חברים, שואפת אני לסיפור

שלא נוטף ממנו יתר חשיבות או התפארות

אולי נוסטלגיה, אך לא געגועים -

לזמנים שהיו בהם גם סבל ועצבות.

אביא לפניכם סיפור פשוט,

של מי שבא מארץ, שהדביקה קלון לעצם היהדות.

עזבנו ובאנו לשנות ולבנות,

אך ללא קדושה של דת

אף לא של לאום

היה במעשה המהפכני, ההומני, האתיאיסטי הזה מעין חלום.

ואם ברגעי הרהורים אלה, לא פעם מכרסם הספק

אם המעשה שלנו היה צודק,

גרמו לכך רק אובדן של חיים צעירים, שנפלו קרבנות.

האם מותר? אולי כיוון אחר היה אפשר?

איפה טעינו, שגינו?

ואם היש של היום

הוא עדות חיובית, של מה שהכתיב לנו אז הרעיון?

אין בפי, כמובן, תשובה

ייתן אותה ההסטוריון, חוקר התקופה.

רצוני רק לשתף אתכם בכמה רמזים

על השאלות והבעיות של אותם הימים.

נפתח בכותרת מסוימת של ה-TV ״עובדה״.

בינינו לבין עין החורש היתה ביצה. ואם השטח היום יבש ופורח

על כל הגדל בו והצומח,

ידנו היתה בכך. והמפתח -

הקדושה היחידה שהאמנו בה – קדושת העבודה.

למרות כל קושי, חולי ומאמץ גדול,

יצרנו פרח ופרי, גידולי שדה, מבוץ ומחול.

בנקודת חיוב זו, דיינו

אך, נציין גם קווים אחרים שלפנינו:

איך לא לתאר את האווירה שבינינו שררה -

מלה כוללת, שאת המתרחש מסבירה.

קולקטיביות רעיונית. מלה שנשמעת תמימה, שוויונית,

אך, הפירוש האמיתי והקר

על כולם לחשוב אותו הדבר!

מחשבה רוויית מתח, ולא פעם – שנאה תהומית (הפילוג!)

התוצאה – התנהגות פאנאטית

דנו ככפירה כל מחשבה עצמאית.

בו בזמן. שכמה מאתנו באו ממקום, שממנו תקום

הפילוסופיה של ערך האינדיווידום (פרויד ואחרים).

דחקנו את אלה עמוק בתוכנו

להצדיק ,אולי להשלים, עם אופן חיינו.

וכאן, שוב נעצור. ונדלג על תקופה ארוכה

)אולי להשאיר חומר לעוד שיר)

קטונתי מלציין, מה שאת הזמן מאפיין.

המהפכה הטכנולוגית, על הגילויים, השינויים האדירים.

לא נותר, אלא לעמוד נדהם

מול הישג עצום של מחשבה ומוח אדם

הרי כבר נאמר: זהו הדבר, שאותנו מהחיה מבדיל

ואם לשקול את כובד הסיכוי, מול הסיכון המבהיל,

אז, כדאי להזכיר גשר, שמוביל מעל התהום,

גשר שמוביל לפיוס ולשלום.

ועליו עובר כל מי שדוגל בסובלנות ובאהבה,

מלות הקסם של כל הצלחה.

 



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור