כניסת חברים ותושבים

אלישבע קראוס
תאריך לידה:
9/12/1915
תאריך פטירה:
2/10/2007
תאריך פטירה עברי:
כ' תשרי תשס"ח

משפחת קראוס - אלישבע, יהודה ויונה Album1960-1980_053



אמא אלישבע

                              

אמא שלי הלכה, או כמו שיגידו התלמידים שלה, המורה אלישבע איננה.

אמא נולדה בפרנקפורט 9/12/1915 . בעוד חודשיים היינו אמורים לחגוג  92 .

אמא הייתה בת זקונים אחרי ארבעה בנים. מגיל צעיר היה לה שילוב של מפונקות ומרדנות.

בגיל צעיר (17) החליטה לעזוב את הבית החם, לעבוד וללמוד חקלאות בהולנד. ואחרי כשנתיים עלתה לארץ.

אמא לא תיכננה את חייה, אבל הייתה לה עצמאות ותמיד ידעה מה היא רוצה, וכשקיבלה החלטה  - עשתה.

כשסירבו בכפר סולד לאשר לה לצאת ללמוד בסמינר מורים, עזבה את הקיבוץ.

אחרי שסיימה ללמוד הגיעה לגבעת חיים בתור מורה, ונישאה ליהודה בהתאם לעצתם של חבריו הרבים. ב – 1952 עברה עם כל החברים להקים את גבעת חיים איחוד. ושוב פגשה את החברים מכפר סולד.

אמא לימדה דור שלם של תלמידים חשבון וטבע. היו לה שיטות מעניינות להגיע לתלמידים המתקשים, ולהביא אותם ללמוד. אמא לימדה בגבעת חיים בני משק וחברת נוער. בהמשך עברה ללמד בבית ספר ייכון, וחזרה ללמד בקיבוץ במשג"ב, בעיקר תלמידים המתקשים בחשבון.

לאחר שסיימה ללמד עברה לעבוד בבוטניה בגת, ובהמשך בגיהוץ במחסן בבגדים.

אמא למדה כל הזמן. בגיל 75 סיימה תואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה.

אמא אהבה ללמוד ולטייל בארץ ובכל העולם. גם בילוי עם הנכדים היה תמיד בטיולים וחקירת הטבע. בילדותנו טיילנו יחד בכל שבת לנחל אלכסנדר לדוג או לחפש פטריות בכל מקום או לאן שתפסנו טרמפ.

בהמשך טיילה אמא בטיולים "קטנים" לסיני, מצריים, ירדן, מרוקו, קניה, ואירופה. וטיולים  "גדולים" לאמריקה, דרום אפריקה, קמבודיה, וייטנאם, תאילנד ואינדונזיה. החלום שלה היה למות בטיול על הר האברסט.

בגיל 86 כשהתוכנית הבאה לנסוע לאלסקה השתבשה בגלל בעיות בריאות, שמחה לקבל מטפלת  פיליפינית "כי שם עוד לא הייתה".

אחרי יום הולדת 91, כאשר הבינה שהחיים הולכים ומתקשים, היא החליטה להתכונן "לטיול לעולם שכולו טוב", כך אמרה.

בימים האחרונים רק חיכתה להיפרד מיונה שהייתה בחופשה בארצות הברית. ביום שני בשש בערב הגיעה יונה, ומיד באותו הלילה אחרי הפרידה מיונה, יצאה....

אוהב אותך אמא ומתגעגע.  למרות לכתך את נשארת ספוגה עמוק בתוכי.

אלכס

 

 


אמא

חזרתי מארה"ב ומאד רציתי לבקר אותך, קיוויתי שרק תחזיקי עוד קצת כדי שאוכל להיפרד ממך בכבוד. תפילתי הייתה שאזכה לראותך.

וכך היה. חיכית לי שאגיע, שתוכלי לשמוע את קולי. מיד הרמת את ראשך. ישבתי איתך וביקשתי שתפקחי את עינייך, שאוכל לראותך ושאת תראי אותי. ואכן, פקחת עיניים, הסתכלת בי וכאילו אמרת משהו. כך נפרדנו בחיבוק ובנשיקה, ואת שחררת את עצמך לאחר פגישתנו. זו הייתה פרידה מכובדת, ועל כך אני מאד מודה לך.

בשלוש לפנות בוקר הלכת לעולם שכולו טוב.

אמא –

הייתה בך אהבת החיים, אהבת טיולים, אהבת את הארץ, את האדמה. אהבת את החינוך בעליית הנוער, את עבודת החקלאות, ומעל הכל את הטיולים ברחבי הארץ.

תמיד שמחת לעוד טיולים עם ה'חברה להגנת הטבע', ששנים הייתה חברה בה.

היית מחנכת ומורה ביישובי הסביבה, והיית מאד מסורה לעבודתך זו.

בהיותנו ילדים יצאנו בשבתות לטיולים בסביבה. המקום האהוב עלייך ועל אבא היה נחל אלכסנדר. בחורף תמיד יצאנו לפרדסים לאסוף פטריות, ובערב עלה מהבית ריח של פטריות מתבשלות, המאכל האהוב עלינו.

שנים לאחר מכן, כשעוד אבא היה איתנו, נולד לכם הנכד הבכור, ארז. הייתם מאד גאים, וכמובן לקחתם אותו למקומות האהובים. תמיד ידעת לשחק עם הנכדים, בדרכך החינוכית המיוחדת. כשנולדה יערה – נוצר ביניכם חיבור מיוחד במינו. אחר כך נוסף אמיר, ואת תמיד הבאת את אהבתך – חינוך וטיולים, כשהעסקת אותם.

כאשר נולדה צאלה, לאבא היה כבר קצת קשה, אבל את לא הרפית, ידעת לתת לכל אחד את שלו, ולשחק במשחקי הלוטו המתאימים.

בשנים האחרונות, כאשר כבר היה לך קשה לטייל לבד, הזמנת את יערה לטיול בקמבודיה וויטנאם, והיית מאד גאה. זה סיכם את כל הטיולים שלך שהספקת לעשות בחו"ל. הרגשת שהספקת כמעט הכל.

ביום הולדתך, כאשר שאלנו אותך מה היית רוצה, תמיד הייתה בקשתך לעשות איזה טיול. זכור לי טיול למערת התאומים ולירושלים,  ביחד עם כל הנכדים ועם המטפלת המסורה שלך, ועוד טיול – לצפון, ירדנו בתוך יער, וכאשר ראית מסביב את הירוק של הטבע – היית פשוט בעננים. ראינו אותך מאושרת ממש עם הנכדים, ואפילו הספקת להיות עם הנינה אלה באותו טיול.

המזכרת האחרונה ממך הייתה ממסיבת הברית של הנין שלך – ירדן, את כבר היית חלשה ועייפה, הגעת לגיל מופלג, הלוואי על כולנו.

                              תנוחי בשלום.

                                             אוהבים אותך -  יונה וחזי,

                                             הילדים: ארז, יערה, אמיר, צאלה, מירב

                                             והנינים – אלה וירדן.

 

קטיף תפוחים 1965, שושנה בן יהודה, אלישבע קראוס

 



סבתא,

 

במשך כל ילדותנו היינו אני ויתר הנכדים בביתך כמעט בכל חופש ובכל הזדמנות. היו אלו ימים מאושרים, שמחים ומרתקים. את, ללא ספק, אינך סבתא שגרתית, אפילו לא בפעילויות הרגילות: אם רואים טלוויזיה – רואים תוכניות טבע; ואם יוצאים לטיול – יוצאים עם חומרים כדי לבדוק את סוג הסלעים, או מביאים הביתה צמחים על מנת לבדוק במגדיר. אפילו משחקי השולחן היו משחקי חשבון. לנו נראו דברים אלו שגרתיים לחלוטין, ורק בגיל מבוגר יותר הבנתי את ייחודם של חוויות ילדות אלו.

אני זוכר במיוחד טיול שלנו לחוף הים לאחר שכתבת סיפור לירחון הילדים "פשוש". רצית לצרף תמונה של ילד על סלעים, לכן נסענו מצוידים במצלמה, ולאחר שתי תמונות על רכס הכורכר, על מנת לצאת ידי חובה, התחלנו לבדוק את כל האבנים שמצאנו: לחרוץ בפטיש ולבדוק עם תמיסות. אני לא יודע אם היית מודעת לכך אז, אבל כל מה שעשינו וכל מידע שסיפקת – נקלט אז בסקרנות.

בכלל, טיולים היו אחת מהנאות חייך ועשית אותם בדרך מיוחדת לך, אשר לך נראתה רגילה, למשל: טיול עם הנכדה לוויטנאם וקמבודיה, כשמסביבך כל המשתתפים האחרים הם אנשים שצעירים ממך, לפחות חצי ממניין שנותייך.

את היית 'סופר סבתא', שיודעת הכל ויכולה לעשות הכל, גם אם לא תמיד הכל מצליח, כמו העוגות והעוגיות הניסיוניות אשר לא תמיד הצליחו כמו שהתכוונת, אבל בדרך כלל היו טעימות.

סבתא, את נתת לנו המון והשפעת עלינו מאד. לראייה, יש לך נכדה אחת אשר עושה תואר שני בארכיאולוגיה, ונכד אחר אשר עושה דוקטורט בביוכימיה, ועוד שניים אשר מתחילים עכשיו את לימודיהם באוניברסיטה.

עכשיו, אחרי שעברת למקום חדש, אני משוכנע ששוב תמצאי עניין בכל הסובב אותך, אחרי הכל זו סביבה חדשה, ואותך – דברים חדשים תמיד סיקרנו...

עכשיו אני רק מקווה שגם אני אוכל להקנות לילדיי את אותה סקרנות וידע שאת הקנית לי.

                                                            היי שלום סבתא, ארז

 

משהו צנוע על סבתא:

 

האישה שראתה יותר מכולנו,

היא האישה ששמעה יותר מכולנו,

היא זו שהריחה וטעמה יותר מכולנו.

 

ראתה בעיניה שחור ולבן,

ואת החילוף לצבעים,

שמעה תריסר שפות מרבבות של אנשים.

הריחה נינוחות משכרים

מאינספור תבשילים שטעמה.

אין ספק, האישה – לחיות אהבה.

 

ולא ביקשה למות,

ולו ברגעים שכבר מותר לבקש,

רק לטייל לעולם שכולו טוב,

כדי לחיות עם מה שיש.

 

                                                                           הראל קראוס

 


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור