כניסת חברים ותושבים

אדית רט
תאריך לידה:
2/2/1911
תאריך פטירה:
27/10/2007
תאריך פטירה עברי:
ט"ו חשוון תשס"ח


סיפור חייה של אדית מתחיל לפני למעלה ממאה שנים כאשר בעיירת המחוז ביליץ, אשר בשלזיה, במסעדת הסטודנטים, לבית קראנץ נפגש אוטו פלדמן, סטודנט לכימיה באותם ימים, עם אלזה הבת המגישה לו אוכל חמים וטעים.

התקופה תחילת המאה ה 20.

נפשו נקשרת בנפשה ומכאן אחת היא דרכם של השניים

בשנת 1909 נישאים בני הזוג ועוברים להתגורר בעיר ברסלאו שם נולדו להם שתי בנות: ליזה הבת הבכורה, וכשנה לאחר מכן ב 2.2.1911, נולדת אדית.

במלאת לאדית שלוש שנים, פורצת מלחמת העולם הראשונה.

אביה מגויס לצבא הגרמני, נופל בשבי הרוסים, ונשלח לסיביר לתקופה של כשבע שנים. אלזה, המטופלת בשתי בנות, ונמצאת בחודשי הריונה השלישי, חוזרת להתגורר בבית הוריה בביליץ שם גם נולד קורט, האח הצעיר.

הימים, ימי מלחמה מלווים בזיכרונות קשים. המשפחה חיה בצפיפות ובתנאי מחיה מצומצמים. הדאגה והגעגועים לאבא, שעדיין אינו יודע על בנו הצעיר שנולד, רבים.

בשנת 1922, מתקבלת הודעה על שחרור האב מהשבי. המשפחה יוצאת לכיוון הגבול הגרמני שם מתקיימת פגישה נרגשת לאחר כל אותן שנות ניתוק.

ושוב נדודים. בני משפחת פלדמן עוברים לטְרופַאוּ, שבצ'כיה, עיר הולדתו של אוטו.

עם שחרורו מהשבי, חוזר אביה להתעסק מחדש באותם עניינים רעיוניים, וגם את ילדיו מתחיל למשוך ברעיונותיו הציוניים. אדית נשלחת לביתו של הרב, לאחר שעות הלימודים, כדי להרחיב ידיעותיה בערכים יהודיים נוספים.

במלאות לאדית 15 שנים היא מצטרפת ל"תכלת לבן". תקופת הפעילות התנועתית היא תקופה של פריחה. הייתה זו תקופה של התרוממות רוח כבירה, של תקוות ללא גבול, של אידיאלים ואמונה.

עם תום תקופת ההכשרה, מחכים החברים לאישורי העלייה. אדית עומדת על דעתה לעלות ארצה בזכות עצמה, בשנת 1933 היא מקבלת את הסרטיפיקט המיוחל. על גבי סיפונה של האנייה "אנדריאה", עם עוד כשלושה חברים (ביניהם גרי ברשלום), הם מפליגים לארץ. ובערב שמחת תורה (אוקטובר 1933) החלום מתגשם!

על גבו של החמור "בראשית" אדית מגיעה לגבעת חיים. המקום וחצר הקיבוץ מוכרים מסיפורים שסיפרו השליחים עוד בחו"ל.

אדית פוגשת גם כמה ידידים מוכרים. מסביב אוהלים וצריפים ראשונים. יש גם ביצה, יתושים, פשפשים, בלילות תנים מייללים ונשארו עוד כמה קוצים וישנם הרבה חברים מאוד חרוצים. אמנם היא חשה אי אלו עקצוצים, אבל אלה לא ירתיעו הרי הם חלוצים!!!

תקופת הקליטה בגבעת חיים מלווה בזיכרונות ריח הפריחה המשכר של הפרדסים, ובעזרתם הלבבית של חברי הקבוצה הווינאית.

כאן פגשה אדית את רדיוס, ובשנת 1934 הם מקימים בית בקיבוץ. הם מגינים באומץ על ביתם ועל זכותו של כל יהודי לעליה חופשית ורוחם לא נשברת.


משפחת רט למעלה איה ורדיוס, למטה משמאל אדית ובאמצע צפרא, צילם עמרם נבו, 1953

 

בספטמבר 1939, עם עליית הנאצים לשלטון והפרעות המתקרבות, הוריה, אלזה ואוטו, עולים לארץ וניצלים מן התופת. קורט, האח הצעיר, הנמצא עם חברים בקבוצת הכשרה, נשלח איתם לאנגליה, וכך גם חייו שלו ניצלים. אבל ליזה, האחות ובני משפחתה, אינם מצליחים להימלט והם נלקחים למחנה ההשמדה בירקנאו, ושם מוצאים את מותם.

 


ברבות השנים לאדית ולרדיוס יש כבר שתי בנות!

אחר 22 שנים של חיים משותפים בגבעת חיים, הם עוברים להקים ישוב חדש. את הנקודה החדשה בחרו להקים על גבעת מנשייה מֵעֵבֶר לכביש. ואכן, יצירה נפלאה יצרו, ויכלו להתברך כי "מֵעַז יצא מתוק!"

ב"נקודה" החדשה, על הגבעה, הולכת ונבנית שכונה מופלאה שכונה א' בה נרקמים יחסי שכנות כל-כך מיוחדים, הרבה מעבר לסתם יחסים בין ידידים.

השנים הבאות הן שנים של ימים טובים. בתפקיד מטפלת בכיתות ההמשך, אדית רואה אתגר של ממש. העברת אידיאלים לדור הצעיר הגדל בקיבוץ היא ערך עליון ותפקיד כה נחוץ, ואילו לאותם ילדים הבאים מהחוץ הלא הם "ילדי החוץ" אדית משתדלת מאוד לשמש בית חם בקיבוץ.

אדית מתבקשת למלא את תפקיד מחסנאית הילדים, הדאגה לספק לילדים בגדים היא הכרחית, והסיפוק רב עוד יותר כאשר אפשר להתפיר מהחצאיות של הבנות הגדולות חצאיות לבנות הקטנות. אדית מוצאת את מקומה במחסן הבגדים.

בחייה של אדית המשפחה היא ערך עליון. מקפידים על קשר הדוק ועל מפגשים יומיומיים. היחסים מושתתים על מסירות והרבה אהבה, וכל תאריך הוא סיבה למסיבה

נדמה כי מי שצופה מן הצד, מיד נשבה בקסם הזה.

ואז, באמצע הטוב והיפה הזה, חל מפנה בחיי המשפחה.

רדיוס, האיש הכל-כך אהוב, חלה ובגופו התפשטה המחלה הנוראה

עוּבְדוֹת החיים מתחילות להכתיב לאדית מציאות חדשה, ומעתה תהיה זו היא ש"מושכת את העגלה".

ושוב, כמו בכל שלב אותו בחיים אדית מקבלת כמובן מאליו את הדברים, וממשיכה "לסחוב" הלאה, בלי הרבה דיבורים.

המחלה מתקדמת ורדיוס נחלש, כולם נרתמים לעזרתו, ומנסים עד כמה שאפשר להקל על הכאב הנורא שהוא חש. ב 5.7.76 הוא נפטר, כשהוא כבר לגמרי מותש.

ואדית, לומדת לחיות לבדה.

הקו המנחה הוא ש: "צריך לדעת לחיות עם מה שיש", עוזר לה להתאושש מהאסון.

ויש לה לאדית הרבה חברים, כל מיני עיסוקים ולקראת כל פעילות חברתית או מפגש

תמיד צריך גם זמן להתארגן ולהתכונן אז אין זמן להתלונן

אדית ממשיכה לשאת בעול המשפחה היא סבתא במשרה כמעט מלאה.

טיולים הם סוג הבילוי האהוב עליה. טיולי ותיקים בארץ, טיולים קצרים וגם קצת יותר ארוכים. גם עם הילדים, והנכדים, אדית מבלה הרבה "על גלגלים". היא סבתא "גזעית" לכל אחד משבעת הנכדים ועשרת הנינים. בית פתוח ואוזן קשבת. אל אדית לחדר נכנסים בחופשיות, ואם למישהו נחוצה קצת פרטיות: עם סבתא אפשר לדבר על הכל, אפילו אם זה רק על שטות.

אדית היא סמל של צְנִיעוּת וּפַשְׁטוּת!!!

ואף פעם היא לא מתקוממת!!!

תמיד אסירת תודה.

אם צריך לבקש עזרה היא כמעט אבודה.

תמיד יש לה כל מה שנחוץ.

פעם, בשיחה אישית, דיברה אדית על דרך חייה, עד כמה הייתה שלמה עם בחירתה:

"יש לי הכל" כך אמרה, "יש לי בית יפה, הרבה ירק בחוץ ועצים.

יש לי ילדים ונכדים, ונוספו בינתיים גם נינים, שמקיפים אותי בהרבה אהבה.

ויש גם ידידים והרבה חברים נפלאים ויש יש הקיבוץ אותו בכל נשמתי שמחתי להקים".

 

דברים שהמשפחה כתבה:

איך נפרדים ממך בכמה מילים...?

גדלנו כולנו: בנות, נכדים ונינים בבית בו המשפחה היא ערך עליון. בית כל-כך צנוע וחם ונעים. בית שיישאר תמיד בליבנו כעולם מופלא של זיכרונות חיים.

ואת, בחיים של כולנו, של כל בני המשפחה המצומצמת וגם המורחבת. ידעת לשמור על הבית הזה כציר מרכזי עד רגעי חייך האחרונים...

גדולתך וייחודך – צניעות ופשטות. לא! לא הרבה דיבורים. כל כך מופנמת כמעט נחבאת אל הכלים, אבל בתוך תוכך - שלימות מוחלטת עם דרך החיים בה בחרת והכרת תודה לכל הסובבים.

ונדמה כי כאן טמון סוד אריכות הימים בו זכית, לא הרדיפה לחומר, לא הצורך לדחוף ולהידחף אלא הסתפקות במה שיש.

ייחודך בכך שידעת לקבל כל אחד כמות שהוא בלי לשפוט ובלי הצורך לשנותו.

יכולתך האדירה להתאים את עצמך לשינויים הבאים עם זרימת החיים, גם אם לפעמים יש קשיים...

הפחד הגדול שלך היה להכביד ולהיות לנטל, תמיד אהבת להיות עצמאית, ובזמן האחרון כאשר כוחך הלך ונחלש ונזקקת לסיוע מהסובבים אותך, החלטת שהגיע הסוף ולאט לאט התחלת את מסע הפרידה, כשסופו היה אתמול - כשהתאספנו כולנו מסביבך, מחזיקים את ידך, ונמצאים איתך עד נשימתך האחרונה.

נפרדת מאיתנו בצורה כל כך אצילית, שלווה ורגועה כמו שחיית את חייך.

עם לכתך מסתיים פרק בתולדות המשפחה, את חוזרת לסביבתו של היקר באדם רדיוס שלנו, ואנו נשארים כאן עם געגוע שלעולם לא יעבור.

אנחנו כל כך אוהבים אותך, וכרגע עצוב לנו... כל כך עצוב.


אנושקה משמאל, אדית רט, רדיוס


 

דברים שיסמין כתבה:

סבתי שלי המופלאה –

לא הייתה כמוך וגם לא תהיה בכל הגבעה.

כל כך שלווה, כל כך צנועה,

פשוט אישה מופלאה.

וכך באותה הדרך שבה ניהלת את חייך,

כך גם נפרדת מאיתנו אתמול, כשכולנו מקיפים אותך מלאים באהבה,

ואת כל כך שלווה וכל כך שלמה,

מאפשרת לכולנו להיפרד, להתייחד ולהגיד את כל מה שבלב.

לפני כשבוע חגגת איתנו יום הולדת 50 לשאולי, אז כבר ידענו שעשית מאמצים כבירים כדי להיות שם... אבל לאחר מכן התחיל תהליך הפרידה...

אמנם בשלב מסוים עוד ניקרה אצלי התקווה שעוד תספיקי לראות את הנין הבא שלך, שכל כך שמחת לשמוע עליו, אבל בשבועיים האחרונים התחלתי להשלים והבנתי שמעכשיו עלי להתרגל לשגרת חיים חדשה...

הרי כל יום בארבע היינו נפגשים, היית מחכה לנו תמיד באותו מקום עד שהיינו מגיעים, בהתחלה מהפעוטון, אחר כך מהגנון והשנה מגן רימון – הרי זו הייתה השיגרה שלנו בשנתיים האחרונות... ועכשיו, אני צריכה להשלים עם העובדה שסבתא אדית שלנו איננה עוד, ולספר על כך ליהל שכל כך אהב לבוא אלייך...

איך מספרים דבר כזה? איך מתרגלים למציאות שכזאת?

סבתי שלי, היית אישה מיוחדת במינה, תמיד מאושרת ואת כולם אוהבת.

תמיד היית דואגת לי שאני מעמיסה על עצמי יותר מדי, אבל אף פעם לא היית שופטת וכל דרך בה בחרנו היית מקבלת.

סבתי שלי, נוחי בשלום, אנחנו אוהבים אותך ומודים על כל יום שזכינו להיות איתך.


לאדית רט, ליום הולדת שמונים, 2.2.91


לאדית,

לו לא הדהדו מילות הסיסמה,

בגלי האתר מזמן,

היה צריך להצמיד אותם,

לאדית שלנו כאן.

באוזני כל נשמעות הסיסמאות:

"מה לעשות?"

לא יכלה להיות לאדית סיסמה,

יותר מתאימה,

אמירה מצוינת,

שאת אישיותה בהחלט מאפיינת.

כזאת היא הגבתה של אדית,

בכל מצב,

כי מובן מאליו,

לא הרבה מדברת,

אלא מיד יוזמת.

העשייה אצלה זורמת,

במקרים שאולי על אחרים עובר זעזוע,

היא אינה שואלת למה ומדוע.

פשוט נמצאת,

והעבודה הנחוצה נעשית.

קושי. עליו צריך לגבור,

לדעת איך ואיפה לעזור.

בשקט שוקלת כל דבר,

מבדילה בין טפל ועיקר.

נהנה מאלה כל מי שבסביבתה,

וכמובן מקום מכובד למשפחתה.

לבת ולילדים היא כעין מלאך

שעליהם נוחתת.

כל קריאת עזרה קולטת,

אם צריך, לבעלת בית מועילה הופכת.

פשוט שייכת, מוכנה תמיד,

לכל תפקיד.

אך, מעניין לציין  -

גם כלפי דרישות הבית אינה אדישה,

גם כאן היא עושה,

מתמידה בעבודה.

רואים אותה, לצד המעגילה,

פריט לתוכה לגלגל,

ומכאן למכונת התפירה עוברת בנקל.

כן, היא בכמה תחומים פועלת,

ואת כולם, למען הזקוקים לה מנצלת.

וכל אלה בצניעות,

תכונה שגם היא אותה מאפיינת.

חברים, אסיים כאן בעוד סיסמה,

שלה מאד מתאימה:

מה סך הכל צריך בן – אדם  - 

טוב לב, חריצות, ואהבה כל הזמן...

לחיים!


עדה שולמן



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור