כניסת חברים ותושבים

יונה אופיר
תאריך לידה:
7/3/1915
תאריך פטירה:
31/12/2007
תאריך פטירה עברי:
כ"ב טבת תשס"ח



שמעון אופיר מספר את קורות חייה של יונה:

אנסה לספר לכם את סיפור חייה של אמא, שנמשך לאורך 93 שנים.

אמא נולדה ב- 7 במרץ 1915 במושבת הבארון הירש "קולוניה דורה", במחוז סנטיאגו דל אסטרו שבארגנטינה. השישית בשורה של 4 בנים ו- 3 בנות שנולדו לסבא נחום עלי ולסבתא אתל ברגובוי.

הזוג הצעיר ברגובוי שהגיע מאוקראינה התיישב בחלקתו בקולוניה דורה בשנת 1910 עם שלושת ילדיו הראשונים: בן ושתי בנות, ושם נולדו ארבעה ילדים נוספים: שלושה בנים ובת, אמא שלנו.

אמא למדה בבית הספר של המושבה, בו נשמעו שלוש שפות: יידיש, ספרדית וקיטשואה, שפת האינדיאנים, התושבים המקוריים של מרחבי אמריקה הדרומית.

היא צמחה מאדמתה הקשה של קולוניה דורה וספגה מיומה הראשון את ריחות השדה וניחוחיו, את צריבת השמש החמה ביום ואת קולות הלילה תחת השמיים זרועי הכוכבים במרחבים האין סופיים של מרכז ארגנטינה.

שלושה שמות נשאה אמא במשך חייה: נולדה בשם טרסה וחברים בני גילה קראו לה תמיד טרסיטה, כי קטנה וצנומה הייתה. שמה ביידיש היה טייבל וכך קרא לה אבא בבית: טייבל או טייבלה. בבואה לישראל קיבלה את השם יונה.

בשנים האחרונות אהבתי לקרוא לה טרסיטה, אם משום שהתפתחו בינינו יחסים של חברים למשחק ולסיפור והן משום שראיתיה הולכת ומתכנסת בהדרגה אל תוך ילדותה.

לאחר 20 שנות עבודה קשה במושבה, החליט סבא נחום עלי לעבור לעיר טוקומן.

שם, בחוג הדרמטי של הקהילה היהודית, פגשה טרסיטה את שאול לייפר, בחור מתולתל וכחול עיניים, רווק מבוקש בקהילה, ובת הכפר הקטנה והצנומה שזה עתה הגיעה, שבתה את ליבו כהרף עין.

בראשית שנת 1932 התחתנו ובסוף השנה נולדה בתם הראשונה שרוקה. אחריה, במרווחים של ארבע שנים, נולדנו יוסף ואנוכי ולאחר הפסקה של 7 שנים באה לעולם אחותנו הקטנה שולה.

הזוג לייפר הקים בית שהיה מוסד בעיר טוקומן, בית ועד לכוחות הצעירים של הקהילה, מקום מפגש וסיעור מוחות: מה לעשות למען התרבות, החינוך, תנועת הנוער ומעל לכל הקשר ליישוב היהודי והמדינה שעומדת לקום בארץ ישראל.

מבלי שנאמר אי פעם במפורש, המסר היה תמיד ברור וחזק: בית טוב לא עוסק רק בדאגה לעצמו, בית טוב תורם לזולת, לקהילה ולאומה.

 

בשנת 1954, כשמצבם הכלכלי איתן ומעמדם בקהילה בשיאו, אורז הזוג לייפר את רשימת הציוד המומלצת על ידי השליחים בשני ארגזי עץ ועולה לישראל. שני ארגזי עץ, גדולים ככל שיהיו, לא הספיקו כדי להכיל את ההערכה והאהבה שחשו כלפיהם יהודי טוקומן, מקונדו קטנה ונידחת שבצפון מערב ארגנטינה, אך בשבילנו - מרכזו של העולם.

אמא הייתה זו שעמדה בתוקף על הליכה לחיים בקיבוץ, אל מול ספקותיו של אבא שחשש משינוי כה קיצוני באורח החיים. רצתה להשתחרר מה"עבדות"- כפי שהיא קראה לה - לחובות הבית ולמטבח. ובגבעת חיים נכנסה לעבוד במטבח, אבל הפעם מתוך בחירה חופשית, כעבודה, כמקצוע.

הפליאה בעוגותיה ומי שלא טעם עוגת שמרים של יונה שיצאה בימי חמישי חמה מהתנור, לא טעם טעם גן עדן מימיו.

המעשה הנועז של אמא ואבא בבואם בשנות הארבעים לחייהם לישראל, משול בעיני להקרבת המלכה תמורת השגת ניצחון במשחק השח. הם ראו במשפחה את הנכס היקר ביותר, שעל אחדותו ושלמותו יש לשמור מכל משמר.

אין באוצר מילותיי ביטויים מספיק טובים להביע את הערכתי והערצתי למעשה שעשו. הגיבורים של חיי.

הם זכו לראות בהתגשמות חלומם זה, צמיחתה של משפחה גדולה, ממש שבט, בנים, נכדים, נינים ובני נינים שנושאים בקרבם את המורשת שהם הנחילו לנו באהבה ובדוגמה אישית.

 

בחמש השנים האחרונות זכתה אימא לליווי המסור של ליטה, מלאך מהפיליפינים שבמעופו נחת בישראל. רק מלאך מסוגל להעניק מידה כזו של אהבה, בהתמדה, בסבלנות ובמסירות אין קץ.

ליטה, אנחנו אסירי תודה על שהענקת לאימא עוד כמה שנים של חיים בכבוד.

אחותנו את, כי דאגת לשלומה כדאוג בת לאמה.

 

אמא הייתה העוגן שלנו לקרקע, למציאות, כשאבא ריחף על גגות העיירה כמו דמויות ציוריו של שאגאל.

היא העניקה לנו את ריחות הבצק הנאפה ואת ניחוחות הלפתן, את עדינות התחרה ואת יפי הרקמה. באצבעותיה הדקות והעדינות הקפידה על דיוק הביצוע להשגת השלמות: במלאכת היד, בתבשיל ובמאפה, בגזירה ובתפירה. לעולם ננסה לפענח את סודה של האמפנדה האגדתית של אמא, שככל שנתאמץ לא נצליח לחקותה.

היא שיתפה אותנו בחוויות ילדותה, שנראו תמיד כנעות בין מציאות לדמיון.

מעל לכל אהבה ילדים. משך שנים רבות כל תינוק שנולד בקיבוץ זכה בזוג נעלי צמר סרוגות, מעשה ידיה: תכלת לבנים, ורוד לבנות.

66 שנים חיו אמא ואבא ביחד, 10 שנים בדיוק עברו מאז אבא השאיר אותה לבד והיא, כמונו, התגעגעה אליו בכל יום. עכשיו הם חוזרים להיות ביחד, זו לצד זה, לנצח נצחים.

אמא יקרה, תנוחי בשלום על משכבך.

 

פרידה מסבתא יונה

ריח עוגות שמרים וצימוקים מתוקים,

אהבה וכישרון נדיר לאפייה מתערבבים בבצק התופח.

אישה קטנה עם לב רחב עומדת וטורחת

והריח מתפשט באוויר הנקי ומטריף את החושים.

 

סבתא שלנו גרה בבית קטן בלב הקיבוץ,

עם סבא יקר והרבה אהבה,

ועץ פיטנגו ירוק ועגול, שפירותיו האדומים

בהתחלה חמוצים ואחר כך מתוקים ועסיסיים, עד שנופלים.

 

כל יום בדרך הביתה מבית הילדים מחכה לנו שקית של במבה,

ריץ' רץ' בטלוויזיה, והמון תשומת לב.

למדנו לרקום ולסרוג ולאפות עוגיות ולספר סיפורים מצחיקים,

ולאכול קרמבו בלי שייפלו פירורים על הספה.

 

זה היה כל כך מזמן, אבל הזיכרון עדיין טרי ממש.

 

תודה על שהיית חלק כה נפלא וחשוב מילדותנו,

על שעשית הכל ללא ציפייה לתמורה,

על שקיבלת גם את הדברים הקשים בלי להתלונן

ועל שזכית לחיות חיים מלאי אהבה ושמחה.

 

                                                                                    ענת 



שמעון אופיר כתב לאימו בת ה-90

 

לאימא בת ה- 90

 

שלום חבריה, כמה טוב שבאתם!

מקווה שנהניתם ושבעתם.

אז בואו כעת, תוך כדי שתיית קפה,

תוך לגימה של מאטה...

נרווה יחדיו קורטוב של נחת

כי..."הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

 

לקחתי על עצמי משימה מן הקשות:

לסכם תשעים שנות, בחרוזים ותוך דקות.

היכן אמצא את המילים,כיצד אשלים את החרוז?

ואצלי עט המשורר מזה עשרים שנה ארוז?

אבל, כפי שאמר לנו בטירונות רב- סמל אפללו,

כשכל הפלוגה עומדת דום ומקשיבה לו:

" חייל! אימא יש רק אחת! זוז עכשיו!"

ולא תאמינו אבל, כל הפלוגה כאיש אחד

התיישבה מייד לכתוב לאימה גלויה או מכתב.

 

ובכן,אם נפליג בדמיון

תשעים שנים אחורה

ננחת בארגנטינה,בלב הישימון,

בכפר קטן,נידח ושמו "קולוניה דורה".

שם נולדה בערב סתיו

(...אני זוכר זאת כאילו קרה זה עכשיו...)

ילדה קטנה וצנומת גב

אבל ידיה,זאת ראו מייד,ידיים של זהב!

 

קראו לה טרסיטה או, טייבלה בלע"ז

שם אחד לחיבה, שם שני לכעס.

ויש הגורסים ששמות ניתנו לה שניים:

האחד לבוקר והשני:לאחר הצהריים.

 

ב"קולוניה דורה" התמונה סוריאליסטית,

מתאימה אולי לציור נוסח סלבדור דאלי.

כיתה בה לומדים יידיש ועברית

ולידה ממש, מאהל של אינדיאנים!

זה לצד זה: אלה שאת שפת הכמרים ואת תורת ישו לא הבינו

ואלה שלומדים את ספר הספרים ואת מסעות אברהם אבינו.

   

כך,באמצע הישימון,בארץ הנידחת

אינדיאנים ויהודים ישבו להם יחד.

אינדיאנים ויהודים קרעו שם את התחת,

כולם עבדו שם קשה והתוצאה: קדחת!

אך..."מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד"

 

כך ישבו להם סבתא אתל וסבא נחום- עלי

בערבות סנטיאגו דל אסטרו כעשרים שנים, נדמה לי.

הברון הירש יהודים רבים רצה שם לאסוף,

כי האמין שבארגנטינה כסף מן העצים ניתן לקטוף.

כל אלה שהאמינו באו ו...אכלו אותה עד הסוף!

כעשרים שנים ישב הבן אדם

עמל בפרך וקצר...כפן!

עד שיום אחד קם,דפק על השולחן

ואמר: "די! יותר איני מוכן!"

לקח את הפקלאות ועבר לטוקומאן.

 

ובטוקומאן יושב לו עלם חמד ויפה עיניים,

כל עלמת חן פנויה, רוצה לשים עליו ידיים.

אז מה אם טרסיטה באה זה עתה מהכפר,מ"קולוניה דורה"

בגלל זה היא צריכה להישאר אחורה?

בימים ההם הכל הלך עם גינונים וטכס,

עם הרבה הקדמות והרבה אפס...

אך טרסיטה באה מן הכפר                                                                 והכול אצלה הולך פשוט,ישר.

וכך,על הבחור הסימפטי

היא מתלבשת, בלי בעיות, בחזרות החוג הדרמטי.

 

ומן הזיווג הזה, הנחמד, המוצלח

יצאתי אני וגם אתם, אחות ואח

וכמעט כל מי שיושב כאן, שנדע ובל נשכח,

את עינינו נפקח והיטב נזכורה

שמשהו קטן בנו נולד,כבר שם ב"קולוניה דורה".

 

טרסיטה הפכה לטייבל,סלבדור הפך לשייל

והשניים האלה, כצמד, התקדמו ועשו חייל.

שייל סוחר בבדים ובבגד

וטייבל היא אשפית הקציצה ומלכת התרד.

  

ובל נשכח, עם קצת עזרה של אירמה

הבית שלנו הפך לשם דבר, ממש לפירמה.

שאול עסוק בישיבות של התנועה הציונית

וטייבל במטבח, מכינה סלט צנונית.

חולמת על אמנציפציה, על שחרור, על מרד.

אך בינתיים...אין ברירה אלא להמשיך... בפשטידת התרד.

 

אך בבוא היום הנכסף, הגדול

עולים לארץ, מחסלים את הכל!

קמה טייבל הקטנה ואמרה לשייל ללא מצמוץ:

" אתה יכול לקפוץ לי, אנחנו הולכים לקיבוץ!"

(...ותאמינו לי שבזה הרגע כמעט שהיה פיצוץ)

" לא עוד מטבח מבוקר עד ערב,

  לא עוד כל יום כרובית, חסה ותרד,

  מעכשיו, סגנון חדש וצורת חיים אחרת!

  ואני משוחררת!"

 

אך, ראו הפלא ופלא

כמו שקורה הרבה בחיים הטרופים האלה

רק הגיעו לישראל והסדרן אותה שואל:

" ואת יונה, מה יודעת את לעשות?"

ועונה היא לו: "עוגות!"

ומאז, בלי לאות, ללא וויתור

היא צמודה אל התנור.

העוגות זורמות ברצף:

יש עם קרם ויש עם קצף

אך, עבור המהדרין

היא אופה...עוגות שמרים!

ואין תלונות ואין קיטור

כי זה נעשה מתוך שחרור!

 

יום חמישי בכל שבוע

מתקיים ריטואל קבוע:

יניב עושה מעשה חמור:מתפלח מהשיעור

אץ- רץ במהירות תותח, הישר הישר אל המטבח.

כי אין אחד כמותו יודע מה הריח המשגע

שמציף את הקיבוץ.

לידיו כפפות לוקח, התנור מיד פותח

את הרשת הוא מרים והרי...עוגות שמרים!

כך עברו סודות כמוסים על בצק וצימוקים

על תמציות, על תבלינים, על איכויות ותזמונים

של עוגיות ושל רולדה ובעיקר:                                                             סודה הכמוס של ה- EMPANADA

 

ובזה היום נדע כולנו

שנמצאת פה עימנו

סבתא יונה זו שלנו, שלא פרשה לגימלאות!

בכל יום לאחר שקמה

פעמיה ל "סביום" שמה

לעסוק במלאכות.

לא חובשת משקפיים,היא רואה די טוב בינתיים...

והתברכה בזוג ידיים יציבות וחזקות.

לעשות חיים החליטה,ועושה זאת טוב עם ליטה

הנאווה שבבנות.

בכל ערב,תאמינו, יש לה אוכל PHILIPINO

ללקק את האצבעות!

השלווה שורה עליה לאחר תירגול עם לאה

מי ייתן ירבו שנותיה ושיהיו שנים טובות.

 

זה היה ניסיון צנוע

של פייטן קטן, גרוע

לספר את הידוע

לו על אימא בת 90.

תסלחו לי אם הגזמתי

קצת "פברקתי" או "גזמתי"

ואולי... בעוונותיי שמתי

קצת יותר מדי...שמרים?

 

בכל אופן, התכוונתי לספר לכל אחינו

את קיצור תולדות אימנו הקטנה אך הגדולה!

סיפורים אשר כאלו שהם קרקע שורשנו

ומקור לגאווה.

 

מזל טוב לך טרסיטה,

מזל טוב לך טייבל, יונה!

כי אצלי את ה- CAMPEONA

והיום את בת 90!

 

 

                                                                   שמעון  מרץ 1984

                                                                   עודכן ושופץ: מרץ 2004

 



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור