כניסת חברים ותושבים

ברטל ויקטור
תאריך לידה:
23/11/1909
תאריך פטירה:
26/1/2008
תאריך פטירה עברי:
י"ט שבט, תשס"ח


על קברה של ברטל

מתוך קורות חייה, כפי שסיפרה אותם בראיון לארכיון הקיבוץ בשנת 1988

 

נולדתי בנירנברג, גרמניה, בשנת 1909. הבית שלנו היה בית מתבולל, אך למרות זאת לא חשבנו שאנחנו רק גרמנים, אלא קודם כול יהודים.

אני היחידה מהמשפחה שעליתי לארץ. זה היה בשנת 1935, באוניה מולדת. איתי עלו עדי נחמני וגם גיטה שרובר וג'ורג' פפה.

לא מיד הגעתי לגדרה, לשער הנגב. לפני כן, עדי ואני טיילנו שישה שבועות בארץ, ביקרנו חברים, ועשינו הכרה עם רכבת העמק...

בשער הנגב מימשתי את חלומי להיות אחות. כבר בגרמניה רציתי ללמוד אחות, אך ההורים התנגדו. פה נשלחתי ללמוד בקופת חולים, למדתי עבודה מעשית בלבד.

בגדרה התחתנתי עם חיים ונולדה מרים.

כשראשוני חברינו עלו לגליל, בשנת 1942, נשלחתי לשם כחובשת. מרים, שהייתה אז בת שלוש, נשארה עם חיים. שלושה חודשים לא נתנו לי לבקר בבית, אפילו כאשר היא חלתה בשעלת, לא יכולתי לעזוב את כפר-סאלד כדי לראות אותה.

בשנת 1944 עלינו להתיישבות בגליל. היינו לגמרי מבודדים. לכפר-סאלד לא הייתה תחבורה - מדן ומדפנה היינו הולכים ברגל שעה, ובדרך חוצים ברגל את הבניאס. אלו היו חיים מאוד קשים, אך לא היינו מפונקים.

בינואר 1948 התחילה מלחמת השחרור, בהתקפה הגדולה על כפר-סאלד.

במרץ פונו הילדים לעין-חרוד, ואני נשארתי ביחד עם הורים רבים אחרים בכפר-סאלד, בלי הילדים. ביקרנו אצלם רק אחרי שישה שבועות.

כשבשנת 1951 – 52' התחילו להחריף הבעיות הפוליטיות בקיבוץ, שבסופו של דבר הובילו לפילוג, אנחנו היינו בצד של מפא"י, אבל היחסים שלי עם כולם היו טובים - לגביי, לא היה הבדל למי אני נותנת טיפול.

בפילוג עברנו לגבעת-חיים.

בגבעת-חיים עבדתי כאחות בחדרי חולים ובמרפאה. כל פעילויותיי היו בתחום הבריאות, כולל ועדת הבריאות של התק"ם, שם הקמתי את האגף לעבודה סוציאלית, ובזה אני רואה מפעל חיים.

היום (1988, כאמור), אני עובדת במחסן בגדים, ובזמני הפנוי אני עוסקת בעבודות יד.

אחרי שהפסקתי בחדרי- החולים, העמדתי לעצמי מטרה, להיות פנויה לילדים ולנכדים, אחרי שעשרות שנים הזנחתי אותם, כי העבודה קדמה למשפחה, והייתה לי הרגשת-אשמה כל הזמן.

 

ברטל השאירה אחריה את שלוש הבנות והחתנים, אחד-עשר נכדים ותשעה נינים.

 

יהי זכרה ברוך.

 

אמא יקרה שלנו

אנו עומדות לידך, עינייך עצומות, הידיים כבר רפות והנשימה קשה. את בביתך, במיטה שלך, עטופה בכסת, בסדינים ובציפות היפים והצחים כשלג שהבאת מבית אמא בגרמניה.

סביבך אנחנו הבנות האוהבות והמשפחות שלנו, ודלי המופלאה שהרעיפה עלייך אהבה עדינה ומסורה עד אין קץ.

טוב לנו שכך סיימת את חייך.

אנחנו זוכרות אותך אישה חזקה, פעלתנית, אך גם חסרת שקט ולעתים רוגזת, מדברת במבטא היקי המצחיק שלך, תופפת בצעדייך במהירות שאיש אינו יכול להשיג, עד גיל 85 דוהרת על אופניים ברחבי הקיבוץ. ידייך תמיד מלאות עבודה ויצירה - אורגת שטיחים, רוקמת רקמות מסובכות, סורגת, מנגרת ואופה. אשת חייל ממש!

היית אמא בעלת קומנסנס נדיר, אישה חכמה, על אף החינוך המשותף ידעת לטעת בנו את ההרגשה שאת עומדת מאחורינו. מסורה ועוזרת, דואגת, מטפלת, שולחת עוגות, מטפלת בנכדים, נענית לכל קריאה, אף פעם לא מסרבת, מעולם לא מתלוננת שקשה לך.

גם כשכעסנו עליך לא כעסת חזרה - הכלת בשקט.

היית אישה צנועה, ממעטת בדיבור.

מעטים נותרו לזכור מסירותך ללא גבול לחולים שבטיפולך, לגופם וגם לנפשם. הם היו מתדפקים על דלתנו לקבל אוזן קשבת, לב תומך, וטיפול מושלם עד נשימת אפם האחרונה.

בילדותנו הקדשת את מיטב כוחך לעבודה ולחולים. כאשר נולדו הנכדים אמרת שתתני להם מה שהחסרת מאתנו. נתת להם את כל-כולך והם החזירו לך אהבה.

יצרת עם אבא משפחה שאנו אוהבות לחיות בה ולהשתייך אליה. תודה לך אמא על-כך.

בזיקנתך ראינו בנפש כלה כיצד את שוקעת למחשכי הדמנציה ובתוך זה נתגלתה אמא אחרת, שקטה, רכה, מתרפקת.

עבורנו, מרים ורוחמה, הפרידה מאמא היא גם פרידה מגבעת חיים. אנו נפרדות בגעגועים מבית גבעת חיים.

הרוח הטובה, העניין והאכפתיות שגילו חברים כה רבים כלפי הורינו וכלפינו הם מתת יקרה מפז שננצור בליבנו, הם משקפים משהו מאוד מיוחד שיש במקום הזה ובאנשיו.

אנו מבקשות להודות לצוות המטפל כולו ולחברות שליוו את אמא כל השנים במסירות רבה

תודה גדולה לכולם!

שלום לך אמא ונוחי בשלום על משכבך ליד אבא.

                                                                                                   מאתנו הבנות


חיים וברטל בביתם




סבתא יקרה

 

ניתן לטעון, ובמידה רבה של צדק, כי הפרידה בינינו התרחשה כבר לפני שנים רבות כאשר שעון הזמן החל אט אט לשטות בזיכרונך למגינת לבם של כולנו. אולם, עתה, כאשר הפרידה ממך הופכת למוחשית, הזיכרונות פורצים את הסכר וממלאים את ליבי חום וגעגועים.

 

'יש לך סבתא שנוסעת על אופנים!', אמרו לי ילדי הכתה מגבעת חיים כאשר ביליתי כאן את חופשת הקיץ בגיל צעיר. חופשה בה כמעט והכפלתי את משקלי עקב הפינוקים שלך. אני למד היום כי לא היית אישה מאירת פנים ולא נהגת להביע חיבת יתר ברבים, אולם עליי הרעפת אהבה קולינארית בטרחנות אין קץ שכללה מאכלים ייחודיים כגון: 'חביתה קשקוש' עם גבינה צהובה, 'אבוקדה' וסוכריות מקליפות תפוז.

 

השפה העברית מעולם לא החליקה על לשונך בטבעיות. הגרמנית והעברית נמזגו יחדיו ויצרו בליל מיוחד של שפה. המבטא היקי הכבד ושיבושי הלשון היו לא פעם מתכון להלצות בינינו. הגרמנית שימשה לך שפת סתרים שבה דיברת עם סבא, או ליתר דיוק חילקת לו הוראות פעולה.

 

המרחק בין נחל עוז שבנגב וגבעת חיים שבשרון לא היה קטן. זכור לי כי בכל יום שישי אחר הצהריים המתנו ליד הטלפון הציבורי בשעה קבועה בכדי לשוחח אתך ואכן הטלפון צלצל בדייקנות מושלמת בשעה היעודה. בכל פעם שהגעת לבקרנו בנחל עוז היית מגיעה עמוסת סלים לעייפה ותוך זמן קצר כבר לבשת את הסינר בבית והתחלת לארגן ולסדר הכל. לא היססת לצאת לחצר וללמד אותנו להחליק על סקטים או לבנות עפיפון. הרגשנו גאים שיש לנו סבתא גזעית.

 

לא הרביתי לבקרך בשנים האחרונות. ניסיתי לתרץ זאת בעובדה כי כבר לא זיהית את מבקרייך. אולם הולך ומתבהר לי כי הקושי לחזות במצבך ההולך ומדרדר הדיר אותי מביתך. במיוחד קשה לי המחשבה כי בכל השנים הללו, כאשר אני ממשיך במסלול חיי המקביל, לא רבו הפעמים בהן עצרתי את שעון חיי בכדי לחשוב לרגע על שעון חייך המקבילים: היכן את נמצאת כעת, מה את עושה, מי מטפל בך. אבל כעת, אולי הנחמה היא כי מותך מאפשר שוב לכל המשפחה והנכדים שלך להיפגש ולראות כי בגרנו, הקמנו משפחות, הולדנו לך נינים ותחת כנפייך התרחבה לה משפחה גדולה ויפה.

 

סיפור חייך הוא לא פעם חידה עבורי. אמא צעירה המותירה את בתה מאחור למשך חודשים רבים ועולה צפונה להתיישבות. ואז, לא חולפות שנים רבות ושוב את נאלצת להיפרד מילדייך בעת המלחמה. איך התמודדת עם הגעגועים? האם האמונה בדרך ריככה את הפרידה מהיקר לך מכל?

 

מותך הוא אולי גם סופו של דור. דור מארץ רחוקה שהאידיאולוגיה רוח בגבו, התמימות מסנוורת את עיניו והאמונה לא פעם משבשת את האינסטינקטים הבסיסיים שלו כאדם. דור שגם רגביה הקשוחים של הארץ ואדמתה הבוגדנית לא יכלו לו. דור אשר הביט נוכחה כיצד חזונו משתנה לנגד עיניו ובניו ונכדיו הולכים בדרך חדשה. לא אשכח כיצד אמרת לי, בשנות צלילותך האחרונות, כי מוטב ואצא לדרך עצמאית מחוץ לקיבוץ כי הקיבוץ 'פשט את הרגל'.

 

זה הזמן להיפרד ממך וגם להזכיר את סבא חיים שהיה כל השנים לצדך (וספג לא פעם את מנת חלקך) . מי ידע מה חלף בראשך לפני כמעט שמונה שנים, כאשר ארונו של סבא הורד אל תחתית הבור ולפתע דמעה שקופה של צלילות דעת זלגה מעיניך. הלוואי והיה ניתן לחבר בין הראש הצלול של סבא והגוף הבריא שלך ולהאריך כך ימים רבים.

 

                                    אנו זוכרים אותך ואוהבים אותך תמיד,

                                                                                                                             אריאל

 

ברטל ויקטור
ברכות לאמא ליום ההולדת 87 
לאמא היקרה
צרור ברכות ואהבה
שמן הסתם לא נאמרה.
היו כנראה צריכות לעבור הרבה שנים,
ושגם אנחנו נהיה להורים.
שנלמד אותך להעריך ולאהוב.
על כן שתמיד היית
להגן ולשמור ולדאוג
ותמיד ספגת
שהטחנו והאשמנו
או סתם רגזנו,
ומעולם לא כעסת,
לא נטרת ושמרת,
אלא הכל נשאר כפי שאת 
בדאגה האינסופית
האמיתית.

את תמיד רואה ויודעת
אבל לעולם לא מתערבת.
גם אם טעינו
ואת, בחושייך הטובים,
יודעת ששגינו,
לא תאמרי מילה
לא ביקורתית, לא פגיעה.


תמיד לעזור באת,
כשהילדים היו חולים,
קמת ונסעת מייד,
בגשם ובחום,
שלושה אוטובוסים לכל מקום
ולעולם לא התלוננת.
ואנו, עוד הרבה זמן שמענו,
כשסבתא מטפלת
הכל נראה אחרת.
הצורך לסוע, כבר לא עולה
אבל כמו תמיד את זוכרת מי חולה,
מי נוסע ומתי חוזר,
אפילו את הנסיעות
של דלומי האינסופיות,
את תמיד זוכרת ומתעניינת
וכמובן את כולנו מעדכנת.

הדאגה אצל אמא, כידוע, לא בטלפון נגמרת.
למרים נוסעים עם ארגזים,
חבילה לאריאל, לבנות שבחוץ,
מעטפה קטנה עם כסף למי שנחוץ,
פיצ'פקעס לנכדים,
פיצוחים (שפג תוקפם),
אבוקדו וקפואים
תמיד יוצאים עם חבילות,
לפי רשימות מדוקדקות.
השנים עוברות, והקומה,
שאף פעם לא היתה מי יודע מה,
עוד שחה
ובכל זאת את ממשיכה לעבוד,
לטרוח, לנקות ולאפות.
אמנם על אופניים ויתרת,
רק אחרי שכמה פעמים נפלת
ולקבל עוזרת הסכמת,
אך את העבודה הקשה לעצמך את משאירה
ואת השטיחים הכבדים עדיין מרימה,
כי צריך לעוזרת לעזור וכך את רגילה
וכלום בעצם לא השתנה.

גם את והקומנסנס שלך
נשארו כפי שהיה.
אנו יכולים להיעזר בך
לבוא ולשאול בעצתך.
למשל, כשאנו מתלבטים
האם שני הבנים התאומים
ללמוד בכיתה אחת יכולים,
נשאל את אמא, אנו אומרים,
על החושים שלה אנו הכי סומכים,
ואכן- הם לא טועים.

אמנם שקטה ומצטנעת,
כמעט נחבאת את הכלים,
ואנו כ"כ יודעים
להגיד דברים טובים,
אבל נאמר זאת הפעם
את אמא נהדרה
וסבתא מופלאה.

מה נאמר 
ומה נדבר,
אמנם קטנה
אבל תודו- גדולה!

ולאבא ואמא
נראה שכמו יין טוב,
שניכם רק משתבחים עם השנים
אנו מאחלים לכם כל טוב,
או כמו שנאמר אצלנו "הכל טופ"
שנוכל ליהנות יחד עוד הרבה שנים
ושתמשיכו להיות כמו שאתם נהדרים.
מזל טוב לכם ועד מאה ועשרים.

(ואם לא בא לכם
אז נסתפק בעד מאה
כמו שמונים ושבע}.

                                                       רוחמה בשם הבנות. 

 


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור