כניסת חברים ותושבים

אורי וולף
תאריך לידה:
28/9/1935
תאריך פטירה:
27/3/2008
תאריך פטירה עברי:
כ"א אדר ב' תשס"ח

 

אורי היקר שלי,

 

חיכינו לנס, אך הוא לא קרה.

למרות זאת הרווחנו עוד שנתיים. היו אלו שנתיים של מלחמת הישרדות.  

בהן השתדלנו למצות את הזמן ככל האפשר, לבילויים, פגישה עם המשפחה בחו"ל וכל מיני אירועים משמחים.

נלחמת במחלה בכוח עילאי, במחלה שאין לה מרפא.

שנינו ביחד חיזקנו ותמכנו אחד בשני לכל אורך הדרך.

השתתפת כמעט בכל מלחמות ישראל אבל זו הייתה המלחמה הקשה ביותר.

עברת סבל בל יתואר, טיפולים קשים למיניהם. הכל קיבלת בלי כעס,בלי להתאונן, בסבלנות אין קץ, בשקט ובאופטימיות הכל כך מיוחדת לך.

ידעת שבמלחמות אין מנצחים, ושלמלחמה הזו אין פיתרון, אבל בעזרת החוזק הפנימי והנפשי שלך ואהבת החיים, לא נכנעת. הצלחת לדחות את הסוף המר הכי רחוק שאפשר, עד שהמחלה הכריעה את גופך, אבל נפשך ניצחה גם במערכה הזאת.

בכל פעם כאשר כתבנו משהו, בכל נושא שהוא, אתה או אני, היינו מתייעצים בינינו, מעירים ומאירים אחד לשני. אבל דווקא עכשיו, כשאני כל כך צריכה אותך לידי, שתעזור לי ברגעים קשים אלו, תציע את הערותיך החכמות, אתה לא איתי. נשארתי לבד, מבלי התמיכה שלך, העידוד, והפרגון.

זכינו לילדים נהדרים, סיגל וירון, ולנכדים מקסימים, מעין, סער, אורן ועדי.

זכית למשפחה אוהבת ותומכת בארץ ובחו"ל, זכית בחברים וידידים רבים, החל מהילדות בשער-הנגב, כפר סאלד, וגבעת-חיים. ידידים נהדרים מתקופת השירות הצבאי והמילואים, ומתקופות של עבודה במקומות שונים, מחלקת התכנון של התק"ם, תרמוקיר, המועצה האזורית, ועוד ועוד.

זכית להערכה רבה והערצה מצד כל מי שהיה לך קשר איתו.

תמיד היית סבלני וסובלני, צמא לידע נוסף בכל תחום שהוא, ותמיד  מוכן ברצון להעביר את הידע הרב שצברת גם לאחרים. אתה אדם בעל שעור קומה משכמך ומעלה, חכם, בעל תבונה ושכל ישר. איש צנוע, איש של צדק ויושר, הגון, מציאותי, נאמן למטרה, שרשי, ואוהב את הארץ מלמעלה ומלמטה.




אוהב מוסיקה, ובעל ידי זהב.

אתה אבא וסבא למופת, בעל לב חם ואוהב. לא במקרה תקפה אותך המחלה דווקא בלבלב. לפני כארבע שנים עברת ניתוח מעקפים בלב, גם בזה היית צריך להיות מיוחד ויוצא דופן. שבעה מעקפים! התגברת על הניתוח בעזרת כוח הרצון החזק שלך. חזרת לשגרה בגדול: עבודה, כושר, חברים, טיולים – כל מה שתמיד אהבת לעשות.

לאחר שנתיים נפגעת שוב, בלבלב (פעמיים לב). ביחד נלחמנו יד ביד, יום אחר יום, שעה שעה. בעזרת כל בני המשפחה, החברים הנהדרים והצוות הרפואי בקיבוץ.

בשמך, בשמי ובשם כל המשפחה, אנו מודים לכולם על התמיכה הנפלאה והחום הרב שקיבלנו. זה נתן לנו שוב ושוב את ההרגשה של הכוח של האהבה, כוח החיים. ללא שום אינטרסים, פשוט אהבה ואכפתיות.

אני בטוחה שאתה רואה את כל החברים הרבים שבאו לכאן ללוות אותך היום. וגם את אלה שרצו לבוא אבל לא יכלו ואת המשפחה הגדולה והיקרה שלנו בארה"ב ובלונדון שאיתנו חזק בליבם. כל אחד ואחד  מסמל פרק או חלק מחייך. אני יודעת שאתה גאה בכל פועלך ומלא סיפוק -  ובצדק.  תרמת חלק נכבד לבניה ופיתוח של הקיבוץ והארץ.

כל פרוייקט שלקחת על עצמך דאגת שיבוצע הכי טוב שאפשר, חשבת על כל פרט ופרט, גם הצד האסתטי היה מאוד חשוב לך.

אורי יקר שלי,

אני מודה לאלוהים שנתן לי את הזכות הגדולה לחיות איתך, לידך ולצידך,

איש ענק שלי, בעל לב חם, אוהב, חבר, ידיד, מפרגן, מעודד, תומך ושותף מלא בחיי. אתה אבא וסבא שנותן הכל, אהבה תמיכה וחינוך. חינוך לאהבת הארץ והאדם, תמיד מוכן להעניק מכל האושר הפנימי שלך.

גם ברגעים הקשים ביותר השתמשת בהומור המיוחד שלך.

בחודש האחרון, גם כשהיית בערפול חושים, שמעת והקשבת לשיחות של המבקרים הרבים שבאו להיפרד ממך, ומדי פעם זרקת, השחלת מילה, או הערה חכמה במקום.

נאבקת בעקשנות בכל הכח עד הרגע האחרון, לא מוכן לוותר.

אורי שלי,

חיכינו לנס, אך הוא לא קרה.

ועכשיו אנחנו כאן, בליבנו כאב עמוק, מרכינים ראש, מורידים את הכובע, ומצדיעים לך.

לעולם, תמיד תישאר האיש הגיבור שלי, תישאר איתי, בליבי, בכל אשר אלך.

אוהבת אותך עד אין סוף. ביחד עם סיגל וירון.

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים!

 

                                                                              נורית

 

 

כתיבת סיפור חייו של אורי לא סופרה לי עד תום. דווקא אורי, שידע וזכר והחשיב סיפורים מן העבר - לא זכה לכך שסיפור חייו יושלם.

היו לנו שעות חסד מועטות שמתוכן דליתי את עיקר הסיפור.

....  תם ולא נשלם...

 

 קטעי זיכרונות – אורי וולף


נולדתי ב-28 בספטמבר, בשנת 1935. הייתי בן ראשון שנולד בקיבוץ אחרי ארבע בנות.

הקבוצה שגדלתי איתה ליוותה אותי כל השנים.

בגיל 6 ההורים שלי עזבו ועברו לתל-אביב. אחרי שלוש שנים בתל-אביב עברנו לנירה (על-יד בית-יצחק). ואחרי עוד שלוש שנים אמא שלי ואני חזרנו לכפר-סאלד. במשך כל השנים אני לחצתי לחזור לכפר-סאלד.

בשער-הנגב גרו ההורים שלי באוהל, אחר כך בצריף במבנה של ארבעה חדרים, ואחר כך היה להם צריפון קטן משלהם – הליפט. בתוך החדר עמדה מיטה והיה ארון עשוי ארגזים שאבא הכין. כאן כבר אימי גרה לבדה כי אבא יצא מהקיבוץ. קשה לי להגיד בדיוק ממתי אבא לא היה בבית, כי גם לפני כן הוא עבד בחוץ, בסדום או ששירת כגפיר. אמא גרה בצריפון הנחמד הזה (הליפט) לבדה, ואני כילד קטן, בערך כבן 5, עשיתי את הגינה מסביב.

אני זוכר את עצמי הולך לחדר האוכל כדי להביא אוכל. אני חושב שהייתי ילד טוב. לא הייתי שובב, לא הכיתי ילדים אחרים. בקיצור, ילד נוח.

 

בתל-אביב  היה אבא נהג מונית ולפעמים גם אני נסעתי איתו, פעם הוא לקח קצינים בריטיים ללוד, ושם הם הסבירו לי איך מטוס ממריא.

אני לא יכול להסביר איך הצלחתי לשרוד בתוך כל המסרים שחייתי בהם. כלומר, אבא היה תמיד שונה, הוא לא התאים לחיי הקיבוץ. אני לא יודע איך התמודדתי עם זה, כי אני תמיד אהבתי את הקיבוץ.

במשך כל השנים נשמר הקשר עם הילדים שעימם הייתי בקבוצה בשער-הנגב. הם באו לבקר אצלי בתל-אביב, ואני נסעתי בחופשים לבקר אותם.

כשחזרנו לכפר-סאלד הייתי בן 11 וחצי, עליתי לכיתה ו'. הילדים קיבלו אותי מצוין. היה לי קל מאד להתערות בחברה מחדש, הרגשתי כאילו תמיד הייתי שייך. גם הילדים הרגישו כאילו תמיד הייתי איתם.

הלימודים שלנו לא היו ממש רציניים. היה יותר חשוב לעבוד, למשל בעבודת הגינה. בכיתה ו' הלימודים הופרעו בגלל המלחמה והפינוי.

עדי היה המורה שלנו, הלכנו בהדרכתו  לטיולים רבים. ציפי, אמא של רחל, הייתה המטפלת שלנו, והטיולים הארוכים היו לה די קשים. אז עוד היה מקובל לקטוף פרחי בר בכמויות, ואנחנו חזרנו עם ידיים מלאי פרחים, ובעצם לא היה לנו מה לעשות עם הפרחים האלו אחרי שקטפנו אותם.

בגיל הזה התגבשה מאד הקבוצה שלנו – קבוצת "נץ".

התחלנו בפעולות אזוריות, עם ילדי הקיבוצים בסביבה, בעיקר מדפנה.

פעילות נוספת שאני זוכר היא בנייה משותפת של טיסנים בסופשבוע בכפר-גלעדי. מי שהמשיך בכך אחר כך היו – עוזי, גדעון ואני, הצלחנו גם להטיס את הטיסנים. שם התחיל הרומן שלי עם הטיס.

כשהגענו לגבעת-חיים היה אבא שלי עדיין מחוץ לקיבוץ. כשהתגייסתי לצבא אמא עברה שוב לגור עם אבא בבית-יצחק. כל זמן הצבא שלי הם היו בבית-יצחק.

ההתערות שלנו עם החבר'ה בגבעת חיים קרתה די מהר. היינו בסך הכל שנתיים ביחד, והצלחנו להתגבש לכיתה – למחזור, מחזור א'. מהר מאד נרקמו יחסים טובים בינינו.

בהתחלה כתבתי על המחברות שלי – גבעת חיים/כפר סאלד. ציירתי את המגדל של גבעת-חיים ואת הצוק של כפר-סאלד על הכריכות של המחברות.

בגבעת חיים הטילו עלינו די מהר אחריות בעבודה  על טרקטור. בכיתה י"א ירדנו לעבוד בעיבודי השדות בנגב. קצת לפני הצבא, אני זוכר שירדתי לנגב ביחד עם גדי גיל, בלי אף מבוגר, היינו שם כחודש ימים.

היה לנו סיפוק גדול מכך שהיינו שותפים בבניה, בעבודה וביצירת הקיבוץ החדש. גם כשכבר כשרצינו לטייל – היה לנו ברור שאנחנו צריכים לממן את הטיול בגיוסים שלנו.

תמיד תמיד, גם לפני הגיוס, וגם אחר כך, האהבה הגדולה שלי הייתה לעבודה בשדה.

זו הייתה עבודה מלאת סיפוק. אהבתי את עבודות החקלאות, ולא רק בגלל המכונות, אלא גם בגלל העיבודים. הישיבה על הטרקטור הייתה עבורי מרגשת, אהבתי את ריח האדמה החרושה, את האווירה המיוחדת מסביב, את הציפורים שרצות אחרי המחרשה. תמיד השתדלתי לשמור על קווים ישרים, שהאדמה תהיה ישרה, שהשטח יהיה ישר. כל הדברים הקטנים האלו נותנים אחר כך את התוצאות ביבולים.

בביקור שלנו בבית, אחרי  תקופה ארוכה של העבודה בנגב, בא לקראתי אלי ורפל ובידו מכתב מן הצבא. זה היה צו גיוס לצבא ליום ראשון של אותו סופשבוע. לא היה לי זמן להתארגנות, שלא לדבר על זמן לחופשה קצרה. הייתי מיועד לנח"ל. אך המשיכה שלי הייתה לחיל אוויר, כמו מגנט, וב-16 לספטמבר 56' קיבלתי כנפיים.

מיד אחרי הקורס התארגנה הטייסת לאימונים רציניים לקראת המשימות האמיתיות שהיו מיועדות לה – אימוני ניווט וכו'. נחיתות במקומות מיוחדים וכו'.

ביום רביעי יצאנו לחופש, וביום שישי הופיע כאן פייפר שזרק פתק שקרא לי לטייסת.

זה היה ערב מלחמת סיני.

המעבר מן הטירונות ישר למלחמה - היה חד.

ביום אחד הפכתי להיות מן המובילים בטייסת. בדרך כלל זה לוקח שנתיים עד שאתה הופך להיות טייס מן השורה, ואני, ביום אחד, הפכתי להיות בעל ניסיון. שכחו שאני בכלל צעיר וינוקא, גם היחס היה כמו לוותיק.

בזמן קצר הגעתי  למצב של שליטה במטוס, יכולתי לבצע כמעט כל דבר, כאילו הוא היה רכב פרטי. גם השליטה בנחיתה הייתה מלאה. הצלחתי לנחות באזור סנטה קתרינה במקום מאד קשה, שבו אפילו הטייסים האמריקאיים לא הסכימו לנחות בזמן הקרנת הסרט "עשרת הדברות". הם עשו זאת יותר מאוחר בעזרת הליקופטרים. היום – לא היינו עושים את מה שעשינו אז.

 

אחרי השחרור מוניתי לריכוז תרבות, אפילו לא ממש שאלו אותי, אבל, כנראה שאני טיפוס שלוקח על עצמו אחריות, אני זוכר שעוד בכפר-סאלד לקחתי ביחד עם נירה (נועם) אחריות על קבלות השבת, זו תחושה שמלווה אותי מאז ומתמיד.

זו הייתה תקופה שבה לא הייתה כל פעילות תרבותית בגבעת חיים, ואני אמרתי לעצמי שאם אני נשאר כאן אני מנסה להפוך את הקיבוץ ליותר טוב. אני לא מבין מאין היו לי הכוחות לעשות את כל מה שעשיתי – בבוקר עבדתי בתירס, ובערב – ריכוז התרבות.

 

 


אורי,

מינקות ועד שיבה דרכינו מצטלבות, נפגשות ונפרדות.

נולדנו בשער-הנגב, נפרדנו עוד לפני כיתה א'. כעבור שנים מספר חזרת וזה היה כבר בכפר-סאלד.

בסוף כיתה י' עבר עלינו הפילוג. אתה עברת עם משפחתך לגבעת-חיים, ושוב נפרדנו. אחר כך היה הצבא. הלכת לחיל אוויר, טייס רצית להיות, והגשמת כמובן.

הפגישה הבאה הייתה במלחמת קדש, כבר טייס וכבר נלחם ולא שוכח באחת מהגיחות לסיני לבוא לבקרני, הייתי אז באום-רשרש. כמו פטה מורגנה הופעת. איך התגאיתי בך – טייס ובמדים, ממחזור א' באצבע הגליל.

שוב פרידה. אתה בגבעת-חיים, אני – באשדות-יעקב. כאשר חשבנו לעבור לגבעת חיים, אורי היה במשלחת שבאה אלינו להתחיל לקלוט אותנו בקיבוצו.

ושוב נפגשים ביחד, מגדלים את ילדינו וכל אחד בענייניו. אתה תמיד

בתווך - בעבודה, בפעילות כזו או אחרת, תמיד בולט בעשייה, בגובה שלך, ועם הבלורית המכסיפה.

הלכנו דרך ארוכה יחד. ליוויתי אותך במהלך המחלה האכזרית. באחד מביקוריי האחרונים אצלך ישבתי לצידך והזדהיתי, אמרתי: שלום אורי, אני דבורה. ואתה אמרת: לא מכיר. התעקשתי ואמרתי: כן, אתה כן מכיר. אתה אמרת: משער-הנגב?

נכון, משער-הנגב, מכפר-סאלד, מגבעת-חיים – מכל החיים.

                                                                                                     ומעכשיו לבד.

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.


  

                                                                                                                                 דבורה עמלי


שנתיים למותו של אורי וולף

כ' באדר תש"ע, 5.03.10


מתוך סיפורים שסיפר על אירועים מיוחדים בצבא 


הייתי טייס חדש, שאך זה סיים קורס טיס, והיה עלי להביא שני מפקדים מאילת לחיפה. באמצע הדרך השמיים התכסו בעננים. יאיר חסון, שהיה המוביל, נעלם מעיניי. לא היה לנו מכשיר קשר. צללתי אל מתחת לעננים, היה חושך מצריים, הייתה האפלה בכל הארץ, הרי זו מלחמה. מדי פעם נראו פנסי מכוניות, כך הבנתי שאני לא מעל הים. ואז הבחנתי באור מהבהב, סימן שזהו שדה תעופה לוד. החלטתי לבצע נחיתה, ואז התברר שזוהי עקרון (תל נוף). נחתתי לאורם של ארבעה גוזניקים, אחריי הגיע יאיר, התברר שהוא התבלבל עוד יותר ממני.

הלכנו יחד למוצב הפיקוד, שם אני רואה מפה גדולה, ושני עיגולים, אחד מעל כל איזור חיפה ושני מעל תל-אביב, ביניהם קו מחבר וכתוב, "אזהרה -  אין לטוס במרחב זה – שטח מוגן באש נ"מ ללא אזהרה".


                                           --------------------------


באחת הטיסות הגעתי ל 'נחל' שבסיני, מקום שכוח אל, הבאתי לחיילים אספקה. הם צחקו ולגלגו על הפייפר הקטן,  'גיבור מלחמת סיני'. הם שאלו כיצד מניעים אותו, האם על-ידי דחיפה או על-ידי פרימוס?

החלטתי ללמד אותם לקח. כאשר עמדתי להמריא, ביקשתי מהם לדחוף את המטוס, כאשר מדי פעם אני לוחץ על הסטרטר, ללא חיבור מגנטי. הם התחילו להזיע ואני עשיתי פני מסכן, שהמטוס אינו מניע. הם דוחפים ומזיעים, עד שהמטוס מניע. הם מבסוטים, מנגבים את הזיעה, אני מודה להם וממריא.

לפני שאני ממשיך, אני עושה סיבוב נמוך מעליהם, משכיב אותם בכמה "בזים" על המסלול, ומנפנף להם לשלום.


                                    -----------------------------

באמצע הדרך על-יד 'נחל' נתקלתי בשני מטוסי מיג-15. הם רדפו אחריי, הצלחתי להתחמק מהם על-ידי טיסה נמוכה בזיגזגים ובניצול קפלי הקרקע של הוואדיות ובעיקר בעזרת הרבה מזל.

הייתי הטייס הראשון שהגיע ל'מיתלה'  וגם הצליח להמריא משם עם פצוע לאילת. כשהגעתי לאילת התברר שאני הטייס הראשון שחזר בשלום ויכול לדווח על מה שקורה בעומק השטח. אחר-כך הוטל עלי, הטייס הטירון, להוביל מבנה של חמישה מטוסים ל 'תמד' והצלחנו להוביל עוד פצועים לאילת בטיסה נמוכה, ונחיתה לאור גוזניקים.


                                  -----------------------------

באחת הטיסות בהן ליוויתי אוטובוס לאילת לקחתי סייר. כרגיל, בגובה אפס מעל הכביש, בעקיבה אחרי הפיתולים של הכביש. לפתע הופיעה להקת ציפורים. ניסיתי להתחמק מהן, אבל אחת הציפורים נתקלה בכנף.

כשחזרנו לבסיס הסייר, כולו מלא התלהבות מהתמרונים, סיפר לחבר'ה עם איזה טייס מעולה הוא טס, שרדף אחרי ציפור והצליח לפגוע בה...     

                 

                                   -----------------------------

עם סיום מבצע קדש החלטנו שיש לעשות מסיבה. היינו באל-עריש, שם הסתובבו להן כמה עיזים. החלטנו שזה הזמן להעביר כמה עיזים לרמלה. העמסנו שלוש עיזים על הפייפר, בטיסה מאוד לא שגרתית, כאשר יד אחת על הסטיק והיד השנייה מלטפת את העיזים המבוהלות. בעודי נוחת, מסיע את המטוס לעבר משאבת התדלוק , בא מכיוון בלתי צפוי ראש מחלקת אוויר, אל"מ שלמה להט. במבצע זריז, בעזרת המכונאים, הוצאנו את העיזים דרך החלון לחדר מפקד הטייסת.

וכאילו כלום לא קרה...

בהמשך, עלי לציין את שלמה להט אשר הציע לי טרמפ, לקח אותי לצהלה, ומשם שלח את נהגו להביאני הביתה. מבלי לדעת על העבירה שהתרחשה מתחת לאפו...


סיפורים כאלה ואחרים יש עוד הרבה...



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור