כניסת חברים ותושבים

דינה כרמי
תאריך לידה:
10/11/1928
תאריך פטירה:
17/4/2010
תאריך פטירה עברי:
ד' אייר תש"ע

דינה בעבודה בגת



סיפור חייה של דינה כפי שסיפרה לנכדיה

נולדתי ב-10 בנובמבר 1928 להוריי נלי ולאו (יקו) יעקובוביץ’. כשהייתי בת שמונה עלינו לארץ-ישראל. הוריי הבינו שלא יוכלו לחיות בגרמניה בביטחון אחרי שהיטלר עלה לשלטון. הוריי היו ציונים, ובצעירותם היו בתנועת נוער ציונית. 
הגענו לארץ בשנת 1936 וגרנו  בתל-אביב. בשנים הראשונות היה לי מאד קשה, ילדי הארץ לא ידעו לקלוט עלייה, ולא הייתה להם סבלנות למי שלא ידע היטב את השפה העברית. זה גרם לי לרצון רב ללמוד עברית ולהיות כמו כולם. הוריי לא ידעו עברית והם כונו  "יקים". הרצון להתערות היה חזק מהעלבונות ועובדה שהתגברנו.
הייתי בת יחידה, ולכן גם פינקו אותי מאד, אך גם הגבילו אותי בהרבה מובנים. כנערה השתייכתי לתנועת הנוער "מכבי הצעיר", ובניגוד לדעתם של הוריי הצטרפתי לגרעין שהלך להכשרה, והתגייס ולפלמ"ח. במסגרת זו הגעתי לגבעת-חיים. בקיבוץ הכרתי את אמנון קרול, והתחתנו עוד לפני פרוץ מלחמת השחרור, כשהייתי בת 18 שנים.

מימין לשמאל מניה קרול, יונה הורוויץ, דינה כרמי, ורדה לביא, גילה אייזנר, יהודית דוד, קטה וייל



דובי, בננו הראשון, נולד בשנת 1949 ונקרא על שם דב קרול שנהרג בגליל. חמש שנים אחריו נולדה אמירה. שניהם גדלו במסגרת החינוך המשותף, אך בעוד שבתקופה שבה גידלתי את דובי האמהות כמעט לא היו מעורבות בגידול ילדיהן, הרי שבתקופה שבה אמירה גדלה הגישה כבר הייתה יותר ליברלית.
במשך כל השנים, גם כשהילדים היו קטנים, מילאתי תפקידים חברתיים ומקצועיים בקיבוץ. הייתי סדרנית עבודה, מרכזת תרבות, מרכזת ועדת דירות, וגם ריכזתי את ענף הכותנה במשק.
לגלעד נישאתי זמן קצר אחרי שאמירה נולדה וחיינו באושר רב.

בגיל 35 עברתי לעבוד בבית-חרושת 'גת', שם המשכתי לעבוד עד צאתי לפנסיה. 
בגיל 50 נולדה לי נכדה ראשונה – עדי, והוריי זכו לנינה. אחרי שלוש שנים נולד יפתח, נכדי השני. אבי כבר לא זכה להכירו. כשאסף נולד אמי עוד הייתה בחיים, אך היא נפטרה כשהוא היה בן שנה. שני הוריי קבורים בבית הקברות של גבעת-חיים, ואני דואגת לבקרם בתאריכים מיוחדים.
אמירה התחתנה עם שלמה בשנת 1986 ויש להם שני ילדים מקסימים: בן ונעם.
אני גאה מאד להיות סבתא לחמישה נכדים ומקווה שכל אחד מהם ימצא את הדרך המתאימה לו בחיים. 

עד כאן מתוך דבריה של דינה.
לפני כארבע שנים נפטרה אמירה לאחר מחלה קשה. מאז כבו עיניה של דינה. יחד עם גלעד, אשר ליווה אותה באהבה רבה ובמסירות אין-סופית, ניסו להמשיך את שגרת חייהם, אך המחלות גברו וכוחה של דינה תש.
יהי זכרה ברוך!

סבתא,
קיבלת אותי ליום הולדת 50 שלך. והכרנו אחת את השנייה כמעט 32 שנה.
אני תמיד הייתי וכנראה ואשאר "הנכדה"... ממש כמו אז   שהייתי מבקרת במשרדים ב"פריגת" ובארוחות שבת.
את היית סבתא מקבלת, אף פעם לא לחצת עליי: "מה עם לימודים", "מתי תתחתני"? 
נתת לי להיות פשוט אני.
כל כך היה לי כיף להצליח להצחיק אותך ולגרום לך לחייך. אחת הסיבות לחיוכים שלך לאחרונה בכלל לא היו אני,  אלא יותם שלי. ומהרגע שהוא הגיע, קיבל מקום חשוב בלב שלך. 
לאחרונה, מאז שהגעת לנווה נעם אחרי הניתוח, היה לך ולי  מנהג קטן: אני באה אלייך ושמה לך לק בציפורניים, ואת מתנהגת כאילו זה הדבר הכי טוב שקרה לך באותו היום... כל כך  נהניתי מהרגעים האלו שלנו יחד שתמיד קיוויתי למצוא עוד ועוד אצבעות לעוד רגעים של יחד.
נשארו בי הרבה שאלות אלייך, אני אמשיך לשאול את תבחרי אם לענות לי...
כל שיחת טלפון שלנו הסתיימה בסבתא אני אוהבת אותך, אז כך גם תסתיים השיחה הזאת.
שמרי לנו על האמירה שלנו אי שם, תיפגשו ותבלו יחד כמו שכל כך רצית.
אני עכשיו ממש רגועה ששתיכן שומרות על המשפחה המקסימה שלנו .
תנוחי, מגיע לך! 
נכדתך, עדי 


18.04.10
לסבתא דינה

עכשיו שקט וטוב לך
בערבו של יום כשהשמש שקעה עצמת עינייך
ופתאם שלווה ורוגע
ואת עם עצמך ולבדך
מוקפת אור ומשפחה אוהבת

נפלאות דרכי העולם וגורל
מברלין הרחוקה רגע לפני שהונף הכורת
משפחת יעקובוביץ’ מגיעה ליפו
דינה – האב לאו רופא ואמא נלי פסנתרנית
חיים ביפו ובתל אביב ומשם לגבעת חיים
כאן מצאה את ביתה
כאן הקימה משפחה
וכאן מצאה מותה בסוף הדרך.

הכרתי אותך לפני למעלה מ -20 שנה
נשואה וחיה באושר
עובדת בגת ומוצאת את הדרך והזמן
לעבודה, לביתך ולמשפחה
וחיה בזוגיות מופלאה עם גלעד – אישך.
שני ילדים גדלת, דינה
דובי הבכור ואמירה, שאיננה, שלך ושלנו
ואיתם נכדים
ומסביב חברים שאספת לאורך הדרך 
ומשפחה מלוכדת  שאוהבת
ואושר על נכדים שגדלו ובגרו והתחתנו...!
אהבת בדרכך – מרחוק אך מקרוב
גם כשהיינו רחוק ונפגשים לעיתים רחוקות
היתה לך דרך מיוחדת
לאהוב, לזכור, להראות ולתת
וידעת להעניק ממך למשפחה כולה.

אני זוכר איך שמחת כשהקמנו משפחה
איך רצתם לבית החולים כשבן נולד.
איך שמחת עם נעם
ואיך הרגשת והיית גאה על הבית שלנו.
וכמה אהבת את הבית והאור
זוכר את המפגשים, הביקורים
והאהבה אין קץ שעטפה אותך.

כל זה התרסק לרסיסים
כשאמירה בתך, אשתי ואמא שלנו
נפטרה והלכה לדרכה.
לא יכולת לשאת את הכאב
הוא חתך בך בבשר החי.
לא רצית ולא האמנת שכך יהיה.
ומאז הכל השתנה לך- והחיים נראו אחרת.
המשכת עם הזכרון והגעגוע
והיה בך עצב גדול תמיד,גם ביום טוב.
אך ידעת בתוך כל אלו
להמשיך ולתת ולעניין
ולהוביל את חייך.
ואנחנו שאהבנו ואוהבים
המשכנו לבוא לבקר ולהיות אתך-אתכם
ואת ידעת להחזיר אהבה,
לי ולנעם, לבן ולמשפחה כולה.
ומאז כאילו הרגשת ורצית
והמשפחתיות שלנו התחזקה.
אנחנו כולנו ואת.
ואיך שמחת במפגשים על הדשא אצל דובי וגילי.

נזכור אותך תמיד סבתא דינה
את הבית והאוכל והיחד
את הדרך, האיפוק והנשיאה בעול
את הקשר המיוחד, את השיחות היומיומיות עם בן.
את הרחוק והקרוב והמון שתיקות.
את האוירה בבית שבנית עם גלעד
את הטיולים והנסיעות
את הידענות, את הספר והאסטטיקה
ואת השילוב המופלא
של ייקית קפדנית ומוסיקה שמיימית,
בדיוק כמו שהעניקו לך הורייך.

והיות שכבר תולים את הדגלים ליום העצמאות,
בתחילתו של קייץ,
אנו מלווים אותך כאן בגבעה,
נושקת לבתך שכל כך אהבת.
ועכשיו את שם למעלה
נפגשת מחדש עם אמירה שלך ושלנו.
ועכשיו שוב שקט ורגוע ואתן יחד
משלימות את שהחסרתן ושומרות עלינו מלמעלה.

לא כך רצינו דינה שזה ייגמר
לא חשבנו שמהר כל כך נפרד
לא האמנו שלא תתחזקי ותתגברי
ולא ידענו שמהר כל כך תפגשו למעלה.
ומהיום, ליום הזכרון הלאומי
נוסף גם יום הזכרון הפרטי שלנו.
ומהיום  ביום הזכרון נזכור ונתגעגע
ומהיום, דינה נמשיך ונחזק את היחד שלנו.
נשמור על הבית שגידלת, של כולנו
בית שינק ממך וחונך בדמותך.
הבית של אמירה שאיננה, שלי והילדים.
של דובי וגילי והילדים.
של גלעד אישך.
של כל אלו שאוהבים וזוכרים.

אוהבים וכבר מתגעגעים
כל המשפחה.


סבתא דינה 

סבתא, אני כל כך אוהב אותך ויאהב אותך תמיד. 
את תהיי חסרה לי בכל כך הרבה מובנים: 
חסרה במרק האיטריות ובשוקיות שהיית מביאה לי מחדר האוכל כשהייתי בא לביקור.
חסרה ב"קולה", "הבמבה" והקפואים שהיית מביאה מהמקרר במחסן, 
והכי חסרה לי, בשיחות היומיות שלנו ב- 00:8 בבוקר בדיוק. 

מקווה שעכשיו טוב לך שם למעלה ושפגשת את אמא,
מה שרצית לעשות כל כך הרבה זמן.
אני שמח שנפל בחלקי להיות הנכד שלך. 

אני אוהב אותך! וימשיך לאהוב! 

שלך לנצח בן, נכד מספר 4. 

בן אהרונישקי    17.4.10


דינה ואסף


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור