כניסת חברים ותושבים

אגון גרטנר
תאריך לידה:
5/9/1914
תאריך פטירה:
22/4/2010
תאריך פטירה עברי:
ח' באייר תש"ע

אגון ואסתר

אגון ואסתר גרטנר


סיפור חייו של אגון גרטנר, כפי שסיפר בשנת 1991 לסימה שרי

נולדתי ב-5.9.1914 בצ'כיה, בכפר ראדימר אשר על גבול בוהמיה-מורביה, אזור דובר גרמנית. זו גם הייתה שפת אמי. נולדתי ביום בו פרצה מלחמת העולם הראשונה. עד אז חיו הוריי בווינה, אך הם עברו לצ'כיה כדי להתרחק מסכנת המלחמה. הם חזרו לחיות בכפר הולדתה של אמי, בו חיו גם סבתי וחלק מבנותיה. המשפחה התפרנסה מפונדק וחנות מכולת, אך הייתה עוד פרנסה, פרנסה יהודית טיפוסית – סחר בסוסים.
בכפר זה חייתי עד גיל 12, אז עברנו לעיר התעשייה גבלונץ, בחבל הסודטים,  בניסיון לשפר את מצבנו הכלכלי.
עד שעברנו לגבלונץ לא ידעתי דבר על יהדות. משעברנו, לקח אותי רב הקהילה תחת חסותו, ולימד אותי יהדות. הוא הכין אותי לבר-מצווה. הכל היה חדש לי – טלית, ספרי קודש, האות העברית, הכל. להוריי לא הייתה כל זיקה ליהדות. הרב הצעיד אותי את צעדיי הראשונים ביהדות, ובבית הספר העירוני גילו אותי מי שיהיו חבריי לעתיד – הם לקחו אותי לתנועת 'תכלת לבן'. וכך גם התקרבתי לרעיון הציוני.
כבר אז חשבנו שמחובתנו ללמוד מקצועות שיתאימו לחיינו בארץ. בשנת 1933 נשלחתי על-ידי התנועה להיות פעיל בסניף של העיר טרוטנוב, שם היה גם בית ספר חקלאי, ואני כרכתי את ההדרכה עם הכשרה חקלאית.
בעיר זו היו כבר חברים אחדים לפניי שקיבלו את הכשרתם החקלאית – אוטו גיל, שלמה גל.  ראש הקהילה היהודית בטרוטנוב הצליח לארגן בעיר מקום הכשרה לצעירים שרצו לעלות לארץ. באותן שנים היו צעירים רבים שחיפשו דרכים לעלות לארץ ישראל, וכך התקבצו שם כ-35 צעירים שהיוו גרעין הכשרה. חיינו יחד יותר משנה. בסתיו 1934 היה כמעט כל הגרעין בדרכו לארץ, כשהיעד המוצהר – גבעת-חיים. ההכוונה הייתה של שליחי נצ"ח, שהיו מעוניינים שנצטרף אליהם. אפילו צוידנו ב"נדוניה" מטעם ראש הקהילה שהתעניין במה יוכל לעזור, ותרם לקיבוץ ציוד ראשוני לנגריה.
אני יצאתי בקבוצה השנייה, בינואר 1935, שגם היא מנתה כ-35 חברים. ביחד איתי עלה גם פינדה (שלפני כן ניסה לעלות באופן בלתי ליגאלי). הגענו כמעט ישר מן האוניה לוואדי חווארת, לפני כן עוד לקחו אותנו לסיור בקיבוץ יגור, כדי לתת לנו דוגמה מהו קיבוץ.
חבלי הקליטה היו אופיניים: שפה, מגורים באוהלים, צריפים בלתי גמורים, את הכל קיבלנו באהבה. ניסינו להשתלב בחיי הקיבוץ. העונה הייתה עונת הקטיף, ואנחנו קטפנו בפרדסי מרץ והדריה, מזרחה מן הנקודה. עם בואנו גדל הקיבוץ באופן משמעותי.
תוך שנה פרצו מאורעות תרצ"ו, ועד מהרה צורפנו להגנה והתחלנו באימונים להגנה עצמית. כך השתלבנו במציאות הארצישראלית. פשוט, נזרקנו לתוכה. השתלבנו בשמירה, תחילה בגבולות המחנה, ואחר-כך גם מחוצה לו. 
אני, אישית, הייתי מעודי מה שקוראים "חייל טוב". כך בתנועה בחו"ל, וכך גם בחיי הקיבוץ, קיבלתי על עצמי את התפקידים שהוטלו עלי. השתייכתי לקבוצת העבודה שיצאה בוקר בוקר לפרדסי שוויקה (היום משמר-השרון), שם עבדנו וגם שמרנו ואבטחנו.
תקופה ממושכת הייתי שומר שדות במשרה מלאה, שומר רכוב על סוס. במשך הזמן, כשהתהדקו היחסים בין השלטון המנדטורי לבין הסוכנות היהודית, הוקמה משטרת היישוב העברי. קיבלנו אישור רשמי להחזיק נשק, אשר גם שימש כיסוי לצורכי האימונים של מי שלא היה גפיר. נדדנו למרחקים כדי להשיג נשק. כפר-גלעדי היה אז מרכז לרכישת נשק. נסיונות אלו עלו די יפה. החיפוש הגדול בגבעת-חיים היה כדי למצוא נשק לא חוקי אצלנו.
הקיבוץ התרחב, ואחד הענפים שצמחו יחד עם גידולו היה ענף התובלה. אני נמשכתי לכך, ובתמיכת ותיקי הענף – יוסף הרץ, יושו, טוביה ורד, נשלחתי ללמוד את המקצוע. משנת 1942 הייתי עובד לשכת עמק-חפר להובלה. הובלנו לא פעם לא רק תוצרת חקלאית מן היישובים, אלא גם צינורות לנגב וכדומה. העבודה הייתה מגוונת, וגם קשה, כי אנו עצמנו גם העמסנו, ללא עזרים מכניים. כך עד שנת 1947, עת נפלה החלטה באו"ם על הקמת המדינה, שלמחרתה הורדתי מן ההגה והפכתי להיות "תעשיין": הטילו עלי את הקמת המפעל לייצור חומרי נפץ. מוסדות ההגנה חשבו שגבעת-חיים הוא מקום מתאים לכך, והמשק הקצה לכך מקום וחבר. התפקיד שלי היה בעיקר ארגוני, הקשר בין מוסדות ההגנה-חמ"ד לבין מי שסיפק את הכלים. הקיבוץ שימש אכסניה ונתן את הגיבוי, אך היו חברים שאפילו לא ידעו על קיום המפעל, עד כדי כך נשמרה הסודיות. המפעל היה על גבול עין-החורש וואדי קובני. הייתה שם באר לא פעילה, וזה היה מקום מתאים. כל אנשי המקצוע באו מבחוץ, גבעת-חיים ועין-החורש סיפקו את השומרים במשך כל היממה. כאן עשו את השלב הראשון של הייצור ומכאן עבר החומר להמשך עיבוד. היה לנו סיפוק רב כשקיבלנו הדים טובים על התוצרת שלנו.
כשהוכרזה המדינה הפעולות הללו נעשו גלויות, המפעלים רוכזו, והמפעל שלנו נסגר. חזרתי לעבודתי בקואופרטיב. ובעצם שם המשכתי לעבוד עד לפני כעשר שנים, עם הפסקות לטובת כמה תפקידים: בשנת 1952 נבחרתי לתפקיד רכז קניות ואחר כך גם מילאתי את תפקיד הגזבר.

מה שאגון לא סיפר מפאת צניעותו, נוסיף אנחנו. אגון היה ונשאר במשך כל שנותיו איש אהוב. בכל מקום עבודה הוא יצר קשרי חברות עם המבוגרים וגם עם הצעירים. גם כשעבד רק עם צוות צעיר, כמו בהודיה, היה חיוני ומעורה כאחד הצעירים. את פרישתו לפנסיה עשה רק כשהתקרב לגיל 90, עד אז היה יום-יום יוצא לעבודת יומו. בשנותיו האחרונות עבד בגת, בבוטניה.
אגון יחסר לכולנו, לא רק למשפחתו, בנוף האנושי של הקיבוץ. תמיד היה כיף לזכות בחיוך שלו כשהוא על הקלנוע עובר לידך, עם אנשים כמוהו לא יכול להיות שהקיבוץ לא היה טוב...


אבא שלנו
אבא יקר, הצער על פטירתך גדול ועמוק.
היית אבא טוב ואהוב, אדיב, חייכני ומעל לכל סבלני.
תמיד יכולנו לסמוך עליך ולקבל אור מנוכחותך. אור זה יישאר איתי לתמיד וימשיך להקרין עלינו הגרטנרים בתפוצות אסיה, קנדה ואמריקה.
כולנו אוהבים אותך. תהיה שמור בליבנו תמיד.
תודה על הכל, אבאל'ה סבאל'ה,
יהי זכרך ברוך לעולמים
דורון דייב-יוקו, שוני, נעמי, דני ארלן ואוליביה

אבאל'ה,
תודה אחת גדולה על שהיית איתנו כל-כך הרבה זמן. כל דקה הייתה שווה. משם למעלה תוכל להמשיך להביט בנו ובדרכך, ללא מילים, נדע שאתה איתנו; שומע, מקשיב, אוהב, מחבק, מלטף ומנשק את כל אחד מאיתנו.
נוח בשלום, אבאל'ה
יעל


סבא אגון
בשבילי סבא לא היה ממש איש של מילים. הרבה יותר של מעשים. מילדות הוא לקח אותי לבקר בטרקטורים וברפת, אחר כך ללמוד  לרכוב על אופניים ולעבוד בהודיה בחופשים. הוא תמיד התעניין "מה נשמע?" ו"מה חדש", אבל בשביל לשמוע ממנו משהו רציני על עצמו היה צריך חליבה רצינית כדי לשחרר מידע. לא משהו שבא בקלות.
בטלפונים מירושלים הוא תמיד התחבא על הקו - נותן לסבתא לנהל את השיחה ופתאום לקראת הסוף, כשלא קיבל כנראה תשובה לשאלה כלשהי שעניינה אותו - רק אז הבליח והבנת שהוא מאזין לכל השיחה. אחת לכמה זמן התמזל מזלך לשקוע עם סבא באיזו שיחת עומק ואז פתאום צצו ועלו סיפורים שלא שמעת עליהם קודם מאף אחד. כולנו ראינו את הרובה בבית ושמענו על הסליק, אבל את כל מה שילד רוצה ומחכה לשמוע, שמענו בדיעבד רק כעבור שנים - על חלק מהמעללים של סבא ועל העשייה. 
סבא בשבילי הוא דוגמה ומופת בהרבה מובנים. ראשית, הגישה של קודם לעשות מה שצריך ואחר כך לדבר. אישית, בתור עיתונאי קצת קשה לי ליישם אותה, ובימינו זו גישה שלא מובנת מאליה. 
את סבא לא שמעתי אף פעם מקטר או מתלונן והכי מדהים - מעולם לא ראיתי אותו מתעצבן או יוצא מכליו. אף פעם לא הבנתי איך הוא עושה את זה, אבל זה תמיד הרשים אותי, בטח כשברור לי שאני לעולם לא אוכל להיות כזה. 
מעבר לכך הצניעות והפשטות, ההסתפקות במה שיש, בעולם שהפך חומרני יותר ויותר, תמיד היה נראה שלסבא הכי טוב איפה שהוא, בפינה שלו בבית, או בעבודה שקמים אליה בחמש בבוקר. 
אבל יותר מהכול סבא מהווה בעבורי דוגמה למי שהשאירו עולם שלם מאחור ובאו לשום מקום כדי להקים מדינה – עמוסים בעולם ערכים שלם שהייתי רוצה לדעת שאצליח להנחיל גם לילדי שלי. 
יש לי המון זיכרונות מסבא. 34 שנים של זיכרונות זה לא מעט - ובחיי שהיו ימים שפשוט חשבתי שסבא שלי יחיה לנצח. 
כשחשבתי על זיכרון אחד ספציפי מסבא ביושבי לכתוב את השורות האלה, אחד הזיכרונות הראשונים והברורים ביותר שעלו לי מסבא וסבתא ומהקיבוץ, פחות או יותר מאז שאני זוכר את עצמי, זו דווקא הפרידה בכל פעם שצריך היה לחזור הביתה לירושלים בסיומו של כל ביקור. 
גם בגלל שזה תמיד היה החלק הפחות כיפי בביקור וגם בגלל האופן שבו היא התבצעה, לפחות עד לפני לא הרבה שנים. סבא וסבתא תמיד ליוו אותנו עד מגרש החניה - בהתחלה ברגל ועם השנים בקלנוע - ואז נופפו לשלום לעבר המכונית שמתרחקת בכיוון היציאה. אנחנו הקטנים ישבנו באוטו, עם הפנים אחורה, מנופפים בחזרה ואני זוכר את סבא תמיד דואג לנופף לשלום ולא מפסיק - עד שהמכונית נעלמת מן העין, כאילו מוודא שנצא בשלום. 
אני הקפדתי תמיד לנופף בחזרה עד שיצאנו מהקיבוץ וסבא מזמן כבר לא היה באופק. מין מנהג כזה של ילדים. אתמול, כשיצאתי בחזרה לירושלים, פתאום נזכרתי בנפנוף הזה שלו לשלום. ואני יודע בפנים, סבא, שאמשיך לנופף לך לשלום  גם היום וגם בביקורים הבאים.
אופיר ברק


מתוך בתוכנו, אגון בן 90
על המרפסת היפה והמטופחת של אסתר ואגון, על כוס קפה, כשרוח נעימה נושבת מצפון, אפשר לספוג מקצת מן החום והחיבה שמרעיף אגון על סובביו כל כך הרבה שנים.
רציתי לשמוע ממנו את המתכון לאריכות ימים כה יפה כמו זו שלו. אך מהר מאד הבנתי שהסוד טמון עמוק עמוק באישיותו, זה משהו שזורם בדם שלו, משהו שמאפשר לו קבלה וסובלנות אין קץ לכולם, ותמיד ברוח נעימה, ובצניעות אמיתית. (אגון: "אני מרגיש קצת אי - נוחיות לדבר על חיי, מה יוצא דופן בי ובמעשיי, כמוני יש רבים".)
לא וויתרתי לו כל כך מהר, ידעתי שאגון לא נחשף לציבור הרחב כל יום, ובהזדמנות זו, כשהוא חוגג בחוג משפחתו הרחבה את יום הולדתו התשעים, זו הזדמנות להוריד חלק מן המסכים שכיסו את מעשיו במשך שנים רבות.
נתחיל מן הסוף. לפני כמה חודשים קיבלתי שיחת טלפון מאגון ואסתר שהם רוצים למסור כלי נשק ישן של אגון למשמורת, ושאלו אותי אם אני יכולה להמליץ להם איפה כדאי להפקיד אותו.
ופה בעצם טמון סוף הסיפור, שמאחריו 'עלילות' רבות של אגון, ושל עוד חברים, נשמע רק את חלקן:
"אני יכול להגיד, בצניעות רבה, שלקחתי חלק בכמה מהאירועים הדרמטיים ששינו את מהלך החיים בארץ, כמו למשל שחרור עצירי עתלית. זה היה בשנת 1945. אלו היו שנים סוערות, המלחמה ב'ספר הלבן', העלייה הבלתי לגאלית והעמידה נגד האנגלים. באותו אירוע שבו הצלחנו לשחרר את העצירים ממחנה המעצר בעתלית תפסו אותנו ונכנסנו למאסר בבית סוהר בחיפה.
באותה תקופה גויסתי על ידי ההגנה, ועסקתי בהברחת נשק. מקור חשוב להשגת נשק, היה קיבוץ כפר גלעדי. 'ההגנה'  דאגה לתווך בינינו, ואני, עם עוד נהג, יצאנו למשימה. נסענו צפונה במשאית עמוסה שקים, במטרה להחביא ביניהם את מכונת היריה שההינו אמורים להבריח. בדרכנו חזרה היינו צריכים לעבור כמה תחנות ביקורת של המשטרה הבריטית, והפופיק רעד לי בדרך לא פעם אחת. 
ישבתי על השקים שבתוכם הוטמנה מכונת היריה, וכנראה, שהייתי נראה יותר מאשר סוחר נשק כסוחר תבואה, מה שעזר לנו לעבור את תחנות הבדיקה בשלום.
הייתי האחראי על אימוני הנשק של החברים. כל ערב עסקנו בפעילות ביטחונית ובאימונים, ולכן היו בחדרי כלי נשק, את זאת ידעו חברים רבים. כנראה, והגיעו ידיעות לבריטים והם פרצו לחצר הקיבוץ, כשהם פונים ישירות לחדרי. זה היה החיפוש הראשון שהיה בגבעת חיים. את אותם הרגעים, שבהם גילו חברות גבעת חיים תושייה רבה, אני לא יכול לשכוח. הגברים שבינינו ניסו לעכב את השוטרים מלהגיע לחדר, והחברות, תוך כדי כך, נכנסו לחדרי והטמינו את הנשק, שהיה מתחת למיטה שלי, מתחת לבגדיהן. הן נכנסו רזות ויצאו שמנות. במעשה זה הן הצילו אותי ממאסר. בחיפוש השני שהיה בגבעת חיים תפסו אותי, כמו עוד חברים, ו'ביליתי' שלושה חודשים בלטרון. 
תוך כדי סיפוריו של אגון, מוציאה אסתר כמה ניירות דקיקים וצהובים, בתוכם מכתבים של אגון מן השבי, ומכתבים של ילדי גבעת חיים שמברכים את אגון עם שחרורו מהשבי. מצמרר...
"בחיפוש הגדול בגבעת חיים דאגו החברים להלביש אותי בחלוק לבן, כך שאיראה כמו מטפל, או לפחות כמטופל, ולא אהיה חשוד עליהם, כי כבר הייתי מסומן אצלם". 
אגון לא שוכח להזכיר שכמוהו היו רבים, לא רק הוא היה בין הפעילים. הוא מזכיר, כמובן את גרי, וגם את חברו הטוב לנשק  -  יוסף שנפר (אבא של ראובן שפע). 
"ליווינו אחד את השני במשך שנים רבות. הוא היה הנשק הראשי של גבעת חיים, רק הוא ידע את מקומות המסתור של הנשק  -  'הסליקים'. היו מעטים נוספים שהיו אחראים ביחד אתו על אותם סליקים, אבל הם ידעו רק על ה'סליק' שהם היו ממונים עליו. 
וכאן סוגר אגון את המעגל שבו התחלנו:
"את האקדח שמסרתי בימים אלה למוזיאון של עין שמר, ושנפרדתי ממנו כאילו מסרתי את התינוק שלי, קיבלתי מידיו של יוסף שנפר. האקדח שימש אותי להגנה עצמית בכל תפקידי הביטחון שמילאתי. אחר כך 'העלמתי' אותו. הוא היה מוחבא במשך כל השנים, בלי שאיש ידע עליו. השנה, הוא נחשף בפעם הראשונה. קיבלתי אישורים מיוחדים גם מהמשטרה וגם ממשרד הפנים שאני יכול להפקיד אותו במוזיאון.
היום אני מביט אחורנית בשקט נפשי ובשלווה. היה טוב פה בגיל 50, אבל טוב גם להיות פה בגיל 90. החיים הפרטיים שלי השתרבבו תמיד  בעיסוקים הציבוריים שבהם לקחתי חלק. במשך כל תקופות חיי בקיבוץ לקחתי חלק פעיל בעשייה, תמיד מתוך חברות ויזמה אישית. שנים רבות היה לנו חוג חברים קבוע, רבים מהם כבר לא עמנו, לצערי. 
האופי שלי עזר לי לראות בכל מצב את החיובי, גם בתקופות הקשות שעברנו: ימים ראשונים בקיבוץ עם תנאים קשים, מחלות המלריה שתקפו אותי ועוד. היה בזה משהו חד-פעמי, לקחת חלק בבניית חברה חדשה, להקים קיבוץ שבו חברים רבים חדשים, שבאו מתנאים טובים, בדרך כלל, וצריכים להסתגל לתנאים קשים ביותר.
בכל שנותיי בקיבוץ החברות הייתה חשובה לי מכל. אסתר אומרת עלי שאני לא יודע לשנוא. בשבילי לפגוש חברים בדרך זה קודם כל להגיד 'בוקר טוב', או להניד בראש. אני תמיד מחפש את המבט. 
בשנים האחרונות אני עושה לעצמי את חשבון החיים שלי, ואני מוצא שיש לי כל הסיבות להיות מרוצה ומאושר. אני חי בחוג משפחה אוהב, תוסס, מחבק. לא רק הבנים והבנות שלנו, אלא גם הנכדים והנכדות, והיום, גם הנינים שהצטרפו, רואים בי דוגמא לחיים נכונים. 
בחרתי לחיות בקיבוץ, הלכתי בדרך זו על כל המכשולים והמהמורות שהיו בה, אך תמיד מצאתי שביל הזהב, ואני מרוצה". 

אנחנו מאחלים לאגון ולאסתר עוד הרבה שנים של זוגיות כזו יפה, ושימשיך להיות תמיד אופטימי ולראות את חצי הכוס המלאה, כפי שהוא עושה תמיד לדבריו, כי כאן טמון סוד חייו היפים שלו ושל משפחתו. 


אגון בן 85



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור