כניסת חברים ותושבים

מרים גל
תאריך לידה:
13/10/1916
תאריך פטירה:
15/7/2011
תאריך פטירה עברי:
י"ג תמוז תשע"א

מרים גל עם אדו, בנה 1945


סיפור החיים של מרים כפי שסופר על ידה לדינה ורטהיימר ז"ל בשנת 1986 :

נולדתי ב-13 לאוקטובר בעיר קטוביץ בשלזיה עילית, אזור שהיה שייך לגרמניה. נולדתי למשפחה רבת בנים. לאבי הייתה משפחה ענפה בעיר הזאת ובשלזיה עילית בכלל. הם היו סוחרים בברזל. חייתי בקטוביץ 3 שנים בלבד, כמעט אינני זוכרת כלום מאותה תקופה. אני הבת הצעירה במשפחה: הייתה לי אחות מבוגרת ממני ב -4 שנים ואח מבוגר ב-8 שנים. כאשר ב-1919 עברה שלזיה עילית לשלטון פולני, עברנו כולנו לברסלאו. אמא נמשכה לעיר הגדולה ולכן עברנו לברלין ב-1930. שם הלכתי לבית ספר תיכון לא יהודי. קיבלתי מלגת לימודים כי בשנים אלה היה לאימי קשה לשלם תמורת הלימודים בבית הספר.

בברלין הכרתי ידיד של אימי, רופא מבוגר, אפילו זקן, שהיה ציוני. הוא ביקר כמה פעמים בארץ, גם היו לו תמונות מהארץ. התעורר בי  הרצון ללמוד עברית באופן פרטי. בטרם החלטתי לעלות ארצה, למדתי אצלו שנתיים באופן פרטי. אחר כך הלכתי לבית ספר ערב ושם המשכתי בלימוד עברית. כנראה שהיה זה בית ספר של הקהילה היהודית .

כאשר ב-1933 קמה בתנופה גדולה התנועה הציונית בגרמניה והגיעו שליחים מהארץ, התבקשתי לקחת על עצמי קורס להוראת עברית למבוגרים שהתכוונו להעלות לארץ. עברתי מבחן אצל אחד השליחים. הייתי צעירה מהתלמידים שלי. בינתיים גם אני החלטתי להצטרף לתנועה הציונית, והתחלתי לחפש את הקשר.

בשנת לימודי בתיכון, במחצית השנייה של 1933, הפסיקו את מלגת הלימודים שלי בגימנסיה בגלל היותי יהודיה. היית בת 16.5. מאחר והיו לי הרבה קשרים עם התנועה, לא היו לי הרבה היסוסים. עזבתי את הלימודים ועברתי לגור ב"בית החלוץ", בדירה שהייתה שייכת לתנועה הציונית. ביום  עבדתי בבית באחזקה, אחר כך בגינון ובאחזקת בית העלמין היהודי. הגעתי אפילו לאיכר גרמני שהסכים לקבל יהודים לעבודה ואצלו למדתי גידול פרחים.

עליתי לארץ בדצמבר 1935 באופן ליגאלי עם סרטיפיקט. לא הזכרתי שלתנועה שלנו היה קשר הדוק עם בן אהרון שהיה שליח באותה תקופה. הוא הצליח לשכנע את הקבוצה שלנו לבוא לגבעת חיים.

בשנת 1937 אימי ביקרה בארץ, תנאי החיים שלנו היו קשים. שלמה ואני כבר היינו יחד גרנו בצריף דולף על יד הפרדס. אימי לא הסכימה להישאר, הייתה בטרזיינשטדט[1] ואחר כך נשלחה למזרח. לא ראיתי אותה יותר אחרי הביקור.


אני רוצה לספר את השערתי מדוע נמשכתי לארץ ובמיוחד לחקלאות. הייתי בת 12, עד גיל זה חליתי בכל המחלות האפשריות. כדי להבריא אותי שלחו אותי לכפר לבית הספר. שם למדו , בילו הרבה בחוץ בטבע, וגם עבדו קצת. שהיתי במקום הזה שלשה חודשים ומאד נהניתי. חוויות הטבע והחקלאות נחרתו בזיכרוני כחוויות נעימות מאד.

חוויה שנייה שקירבה אותי לחקלאות, הייתה עבודתי אצל האיכר הגרמני בגידול פרחים, במיוחד ציפורנים. עד היום אני אוהבת את הפרח הזה.

חוויה שלישית, לקראת הסוף, לפני העלייה, הייתי במחנה עבודה בחווה החקלאית אצל יהודי שקיבל מחנות עבודה של תנועות נוער יהודיות. שם עסקנו בקטיפים של פרי, ואסיף של ירקות. מאד נהניתי, הרגשתי את עצמי בבית.

עבדתי כ-10 שנים בגן הירקות בכל העבודות, לקראת הסוף, גם ניהלתי את הענף. במקביל לעבודה בגן הירק הייתי פעילה בהגנה. בשנת 1937 נשלחתי לקורס המ"מיות הראשון בארץ, מפקד קורס היה יוסף אבידר. כשחזרתי הביתה הייתי האישה הראשונה במשק שהדריכה חברות בכל מקצועות הנשק, בתרגילי לילה, ובכל מה שהיה מקובל ללמד ב"הגנה". מאחר ובאותה תקופה לא הייתה מקובלת הכשרה מקצועית לריכוז משק, קיבלתי על עצמי את התפקיד בפעם הראשונה וכיהנתי בו שנתיים.

בטרם נולדה בתנו הראשונה, נשלחנו שנינו לעזרה בקיבוץ עין גב לשנה, שלמה בתור איש בנין ואני בתור מדריכה  ב"הגנה" וגם כעובדת חקלאות בתנאים הקשים של עמק הירדן.


מרים ושלמה גל עם הילדים אילת, אדו וערן


בסוף 1941 נולדה בִּתֵנו הבכורה אילת. גם אחרי הלידה המשכתי בעבודה חקלאית ובענייני ביטחון.

ב-1945 נולד בננו השני אִדוֹ, כאשר אדו היה בן שנה פנו אלי מוועדת הביטחון של הקיבוץ המאוחד. ביקשו שאצטרף לצוות של שלשה אנשים אשר תפקידם היה לדאוג לסידורי הגנה מינימליים בקיבוצים, לנשק ולביצורים. זאת הייתה תקופה קשה, 2 תינוקות בבית ותפקיד שהיה כרוך בהרבה סיורים וביקורים במשקים. באותה תקופה למדתי לנהוג על מכונית משא. בתקופת גיוסי לוועדת הביטחון של הקיבוץ, הספקתי להשתתף בעליה להתיישבות של 11 הנקודות לנגב. כן זכיתי להשתתף בעליה לקרקע של מעין ברוך ורגבים. כל מבצע כזה היה כרוך בהרבה עבודת הכנה וגם בהרבה סיפוק.

ב-1949 כשכבר הייתי בבית נולד ערן. הוא נולד תוך כדי עבודה בגן, בזמן אסיף מלפפונים. בתקופת ההנקה השתמשתי בידע שהיה לי ברכיבה, לקחתי סוסה לגן הירק ולהנקה באתי רכובה על סוסה. היום זה נשמע די אקזוטי.

ב-1952 עמדנו לפני פילוג. חצי שנה לפני כן נבחרתי מחדש לריכוז משק. בעת מילוי תפקיד זה הוטל עלי יחד עם המזכירות לחלק את הרכוש, לרכז את הקרקעות ולדאוג לאמצעי יצור ופרנסה חדשים. למרות שהיו יחסי אנוש טובים מאשר במשקים אחרים זאת הייתה תקופה קשה ומעיקה.

החוויה הקשה ביותר אותה חוויתי בתקופת היותי מרכזת משק  היתה שמכונית שלנו הותקפה על ידי פדאיון, גד ומיכאל נהרגו במקום, אליעזר ויובל לא נפגעו. באותו לילה הייתי ליד הטלפון בציפיה לשמוע  מהמשטרה מה קרה, מדוע המכונית שלנו אינה חוזרת מהנגב. לבסוף נודע לי מה קרה. הייתי צריכה ללכת לנשים להודיע להן על האסון, כי הייתי אחראית לשליחת האנשים לנגב.

כשגמרתי את הקדנציה התחלתי מקצוע חדש, בית האימון של הודיה. אליו התקשרתי ונשארתי קשורה כל השנים עד היום.

סוף שנות השישים עבדתי עם חיים גבתי בחיסול העבודה השכירה בקיבוצים.

ב-1971 פנו אלי לרכז את הקורס לרכזי משק ברופין. באמצע הקורס פרצה מלחמת יום כיפור וחזרתי הביתה להחליף את מרכז המשק והקורס נפסק. כאשר חזרנו ללימודים חסרו לנו כמה חברים שנפלו במלחמה ושוב חוויה קשה.

ב-1974 נקראתי למפעלים האזוריים לממש את החלטות התנועה בשיתוף פועלים שכירים בניהול המפעלים האזוריים.

בהמשך לקחתי על עצמי את ההדרכה המשקית של קיבוץ קלי"ה. עשיתי זאת מעל שנה.

ויותר מאוחר, בעזרתו של אשר גולן, מנכ"ל חדש בגרנות, בנינו יחד מערכת יחסים של שיתוף בין הפועלים והמנהלים.


חיי הפרטיים היו טובים ומספקים. תוך הבנה מלאה וסבלנות רבה מצידו של שלמה, יכולתי להתמסר גם לפעילות הציבורית וגם לחיי המשפחה.

לסיכום: העתיד לא נראה לי ורוד. הגעתי מבחינה ביולוגית לגיל שבעים, אך הרצון לקחת חלק לא השתנה מצידי. לעומת זאת מורגשת באופן ברור המגמה של הציבור המנהל היום את הקיבוץ לא לשתף חברים מבוגרים. למעשה אין לי תוכנית מגובשת לקראת העשור הבא, כרגע אני יו"ר של ועדת אסיפה ואני חברה במועצה הכלכלית. אני לא משתעממת בבית, מתמסרת לקריאה יותר ממה שיכולתי בשנים קודמות. יחד עם זה, עוסקת בעבודות יד ומכינה פריטים שונים לכל המשפחה.

 

מרים בת 90



דברים שאמרה אֵילַת, בִּתָה של מרים גל, בהלוויית אִמָהּ:

 

גבעת חיים, יום ראשון, 17 ביולי, 2011

מעט מילים של פרידה לך, אמא שלי.

אני מרגישה שעם הסתלקותך ביום שישי, תם מסע חיים ארוך ומלא עד גדותיו ביצירה, הישגים והצלחות. אילו חילקו את כל פועלך ויצירתך בין חמישה אנשים שונים, יכול היה כל אחד מהם להתפאר בקורות חיים מיוחדים ומרהיבים. אבל את לא היית "כל אחד", את היית יחידה ומיוחדת. הגשמת במלואו את עקרון השוויון בין המינים שנחרת על דגלה של התנועה הקיבוצית, ובאורח חייך התגלמו ומומשו רעיונות וסולם ערכים נשגבים. במובנים רבים היית בעיני לסמל.

אדו ערן ואני נולדנו אל מעגל חייך בתקופות שונות, שבכולן היית פעילה, יוצרת ובונה. כילדים, היית לנו אמא, אך לא היית רק שלנו. היית של הקיבוץ והיית של התנועה, ואנחנו גדלנו במציאות שבה לא תמיד היית נוכחת. אף אחד משלושתנו לא חווה במלואה את חווית "אמא רק שלי". חסרונך בתקופת ילדותנו חרות בכל אחד מאתנו וצבע גם את אופי הקשר שהיה לכל אחד מאתנו עמך.

זכית בחיים ארוכים ועשירים, ובזקנתך, כמו בצעירותך, היית חרוצה ועמלנית בלתי נלאית. התרגעות, חופש או בילוי לא היו אף פעם סעיפים על סדר יומך. כאשר תש כוחך והמגבלות הפיזיות הצרו את צעדיך, נלחמת על עצמאותך, והעבודה בכל תחום ועיסוק היתה עבורך מקור אין סופי לסיפוק, גאווה ושמחה.

זכייתך בחיים ארוכים היתה גם זכייתי שלי. נוכחותך כאמא בחיי קיבלה פנים חדשות. נוצרו בין שתינו קשר וקרבה שהיו בהם רכות, חום ואהבה. באושר נשאבתי אל הקשר החדש הזה והרגשתי שצמד המילים "אמא שלי" מבטא בשלמות את מה שהיית בשבילי.

בשנה האחרונה לחייך הפסידו נחישותך האדירה וכוח הרצון שלך במאבק אל מול מעלליה של הזקנה. בחדשיים האחרונים, כאשר גופך בגד בך והכאב והסבל שהיו מנת חלקך גדשו את הסאה, ייחלת לגאולה. ועד שזו באה התנהלת באיפוק ובאצילות נפש. הרעפת אהבה ותודה על מטפלייך למרות שכל מגע שלהם גרם לך סבל תהומי. גם בחולשתך, בסבלך ובכניעתך הקרנת עוצמה, שגוועה רק אחרי נשמת אפך האחרונה.

נוחי בשלום על משכבך, אמא שלי.

בחמש השנים האחרונות, כאשר אמא איבדה את היכולת לטפל בעצמה, הצטרפה אלינו מקסימה, מקסי בפי. אמא לא קיבלה אותה בברכה כי נוכחותה סימלה בשבילה את אובדן עצמאותה. מקסי ידעה להבליג על העוינות ומהיום הראשון לבואה טיפלה באמא במסירות אין קץ, טיפחה את הבית והִפריחה את הגינה.  שנים של הסתגלות נדרשו לאמא עד שהשלימה עם מצבה וקיבלה את מקסי. תלותה הלכה וגברה ונפשה נקשרה במקסי, שהיתה לה למשענת לתמיכה ולבת לוויה. בעיתות מצוקה וכאב הבינה מקסי כל תחושה או הבעת פנים של אמא, לא משה ממנה ומלאה באהבה את כל מבוקשה. הזדהותה עם הכאב והמצוקה הפכה גם אותה  לכואבת ודואבת. בשבועות האחרונים, כאשר היכולות הקוגניטיביות של אמא דעכו עוד יותר היא שימרה רק את האנגלית, שפת הדיבור שלה עם מקסי. גם מילותיה האחרונות, thank you, נאמרו למקסי.

מקסי יקירתי, את היום בת משפחה שלנו  וכולנו – אדו, ערן, אני ומשפחתנו המורחבת –  מודים לך מקרב לב , מחבקים אותך ומקווים לשמור עמך על קשר בכל אשר תלכי ובכל אשר תעשי, וגם כשתחזרי ותתאחדי עם ג'סטין שלך.

בשנים האחרונות אמא  חזרה ואמרה  "אני יודעת שאני חיה בתנאים הטובים ביותר". כשאמרה זאת התכוונה לכל מה שקהילת גבעת חיים בנתה לרווחת קשישיה ולכל האנשים היקרים שאתם נפגשה בחיי היומיום שלה.

בתקופה האחרונה היה לי העונג להכיר מקרוב את כל העוסקים במלאכת הקודש הזו. כולם כאחד היו תמיד מסבירי פנים, תומכים ומחזקים. לא אֶמנה שמות כי הרשימה ארוכה אבל אומר תודה לכולכם. סייעתם וטיפלתם באמא בזקנתה וחיזקתם אותי בתקופה שמצוקתה וכאביה הוו גם חלק מרכזי בחיי.

 

מרים ושלמה עם ​הנכדים: מיכל, נועם ואורית


דברים שאמר בהלוויה גיורא, חתנה של מרים גל:

 

ארבע חמישיות מתוך חייה הארוכים מאוד והפעלתניים מאוד של מרים עברו עליה בארץ הזאת. מאז היותה אשה צעירה מאוד, בעצם מאז היותה נערה, מרים היתה עצם מעֲצָמֶיה של התנועה הציונית החלוצית, בשר מבשרה של ארץ ישראל הקיבוצית ושל ההתיישבות העובדת; ורשימת עלילותיה והישגיה בגבעת חיים, בתנועה ובעבודה היא ארוכה מאוד. אבל עכשיו, כאשר אני מעביר לנגד עיני את השבועות האחרונים ואת הרגעים האחרונים בחייה של האישה רבת-השנים ועתירת-המעשים הזו, אני חושב בראש ובראשונה על החמישית הראשונה בחייה של מרים אלטמן, טרם היותה מרים וגשל או מרים גל – אותן שנים שעליהן ידוע לנו מעט מאוד, והתיעוד המילולי והחזותי עליהן הוא מזערי. קולה הכאוב של מרים כפי ששמעתיו בשיחות הטלפון הרבות שלנו בשבועותיה האחרונים, ופניה המיוסרים כפי שנחרתו בעיני ברגעיה האחרונים ב"נווה נועם" – כל אלה מעוררים בי רצון עז לדעת כיצד נראתה וכיצד נשמעה בילדותה ובנעוריה בקטוביץ, בברסלאו, בברלין. עכשיו, לאחר הסתלקותה, אחרי שנוכחותה הפיסית נעלמה מתוכנו, אני חש שלא די לי לחשוב על מרים כפי שהיכרתיה מראשית ימי וכל חיי – כדודתי, חמותי, סבתא-של-יְלָדַי וסבתא-רבא-של-נְכָדַי – אלא חשוב לי להיאחז בזיכרה כחוליה מקשרת אל שורשינו ואל מקורותינו באירופה. עם מותה של מרים נותק החיבור החי האחרון שעוד נותר לנו עם דור ההורים של ילדותנו ועם מוצאנו האירופי. בשבילי זו תחושה עזה של אובדן ריגשי – לא רק אובדן אישי אלא גם אובדן משפחתי-שוֹשַלְתי. כאשר עמדתי ליד ערש הדווי שלה שלשום והסתכלתי בפניה הרדומים, תהיתי האם מבליחות במוחה תמונות משנותיה הקדומות במולדתה האירופית. בכל העשורים הרבים של היכרותנו, מרים מיעטה מאוד לספר על ההתחלות האירופיות שלה. לא פעם חשבתי ביני לבין עצמי, שחוץ מהחלטתה הנחרצת לא לדבר שוב לעולם בשפת אמה, מרים כאילו ניסתה, חצי-ביודעין, למחוק מתולדות חייה את הפרק הראשון, הפרק הגרמני – את אותה חמישית מחייה שכל כך מסקרנת אותי וכל כך קוסמת לי עכשיו. אמת, במשך שנים אחדות בעשור האחרון לחייה היא עשתה שימוש בשפת-ילדותה, כאשר תרגמה בשביל ארכיון בית טרזין טקסטים מגרמנית לעברית. שוחחתי איתה לא מעט על פעולת התרגום הזו, בעיקר משום שנתתי לה עצות בענייני מחשב ועיבוד תמלילים, אבל ככל שיכולתי לשפוט לא היה שום אלמנט נוסטלגי אישי בעשייה הזו. זה היה תפקיד, זו היתה משימה, זו היתה עבודה, זו היתה התנדבות – כולם רכיבים מרכזיים בקיומה האישי והציבורי של מרים. אם היה בעַמְלָנוּת התרגומית הזו גם איזה יסוד של געגוע פרטי כמוס אל עברה הקדום, אני לא הצלחתי להבחין בכך. לעומת זאת, בחודשים האחרונים לחייה, דימיתי להבחין אצלה שְחִיקָה הדרגתית של הישראליות והעבריות הבלעָדיות שאיפיינו אותה עד אז. ראשית, היא הרבתה לדבר אנגלית, כמובן בשל הקשר האמיץ שהלך והתהדק בינה לבין בת לווייתה הנאמנה והמסורה מקסימה, אבל לעתים היא גם שזרה מלים ומשפטים בגרמנית. האמירה האחרונה ששמעתי מפיה, שנאמרה מתוך חצי-תרדמה ימים אחדים לפני מותה, היתה תערובת של אנגלית וגרמנית. מתוך עצב עמוק, חמלה גדולה ותחושת אובדן עזה, אני מבקש לקוות שבשעותיה האחרונות, כאשר מרים הלכה והשתחררה מייסורי ההווה, נוצרו בתוכה התפייסות והשלמה עם זיכרונות ילדותה ועם שפת ינקותה, והיא הצליחה לראות את מכלול חייה, מראשיתם ועד אחריתם, כשלמות גדולה אחת.

לפני שבעים ושלוש שנים, בקיץ 1938, מרים כתבה מכתב לשלמה שנסע לעבוד בסדום:

"שלמה שלי, שלום לך!

קראת לי לטלפון ואני הייתי רחוקה… וגם שקועה בשיעור ולא שמעתי כלום….

שלמה, היום הראשון [מאז פרידתנו] כמעט שכבר עבר ואני חושבת שקשיים כאלה רק יהיו עוד מעטים. פחדתי בפני החדר הריק אשר כּלו עם ארבעת קירותיו מסַפֵר ממך, אבל בצהרים הכרחתי את עצמי והרשיתי לי להיזכר בהכרה מלאה ולהתגעגע! עבדתי בלי הפסקה ודוקה היום גמרתי את העבודה בדיוק ב 4. סידרתי את החדר וגם לקחתי פרחים ורציתי להרגע קצת. הצלחתי לקרא את העתון באריכות ול[ה]תכונן טוב לשיעור התאורטי כמו שלא עשיתי אף פעם ועליתי מא[ו]חר לאכ[ו]ל….פחדתי בפני הלילה הראשון בלעדיך יותר מאשר בפני השנה [של היעדרותך בסדום] כלה. שלמה, אני מספרת ומספרת מפני שיש לי צורך רב לדבר אליך, ובאותו הזמן אני מתא[מ]צת לא לבכות כי עיני מלאות דמעות."

 זו פיסקה קצרה ממכתב ישן: עבודה. פרחים. לימודים. עיתון. כאב. ניסיון לכבוש רגשות. אהבה. געגוע. – מרים!


 

אבן הזיכרון בברלין לזיכרה של אלי אלטמן אמה של מרים גל 



לוח הזיכרון ברציף 17 בתחנת הרכבת בברלין עם פרטי המשלוח שבו נשלחו למותם בריגה 1035 יהודים ברלינאיים וביניהם  אלי אלטמן, אימה של מרים

המעגל שנסגר וחיבור עם העבר:

הנחת אבן זיכרון (Stolperstein) לזיכרה של אלי אלטמן, אמה של מרים, בברלין, בכתובת שבו עמד הבית שממנו נלקחה אלי למותה בנובמבר 1941. בטקס נכחו אילת ואורית – נכדתה ונינתה של אלי

 

 

דברים שכתבה אֵילַת לכבוד טקס הנחת אבן הזיכרון:

 

ברלין, מוֹצְשְטְרָאסֶה 87, 21 במרץ, 2014

 

הקול שנדם והזיכרון שנאלם מושמעים שוב.

כשהייתי ילדה בגן הילדים שאלתי את הורי "למה למַיָה יש סבא וסבתא ולי אין". תשובתם היתה: "הסבים והסבתות שלך מתו". כעבור מספר שנים שאלתי "למה הם מתו"? תשובתם היתה "הם נספו בשואה". בשנה הרביעית או החמישית של ביה"ס היה לי מחנך, ישראל מרגלית שמו. הוא היה ניצול שואה. הוא סיפר לנו בהמשכים את סיפור הבריחה של אשתו מפני הרדיפה של הנאצים. אנחנו, התלמידים, היינו אחוזי אימה ופחד. הוא הרגיע אותנו ואמר "זהו סיפור עם סוף טוב". מסיפוריו של המורה ישראל הבנתי את משמעות המילה "שואה". הורי לא יכלו להביא את עצמם לדבר על השואה, ורק בגיל יותר מבוגר קבלתי מהם מידע בִּמְשוֹרה: שמות הוריהם, מקומות מגוריהם ומעט מאד על אורח חייהם. קולות מן העבר, זיכרונות, חוויות ילדות, געגועים – כל אלה, הס מלהזכיר. אני כמתבגרת, כבוגרת, כבעלת משפחה ואם לילדים, לא שאלתי אלא מעט מאד שאלות. הייתי שותפה לקשר השתיקה. ידעתי שלפרק על השואה אין מקום בחיי הבנייה, היצירה והפעלתנות הבלתי נלאית של הורי בארץ.

אבי נפטר ב- 2.4.2001. אמי נפטרה ב- 15.7.2011. גיורא, אורית ואני, במועקה גדולה ובלב כואב, רוקנו את ביתם. על מדף גבוה, בין מסמכים רבים, מצאנו תיק קרטון מאובק ומכורסם בקצותיו. ניכר היה כי יד לא נגעה בו מאז שהונח שם. בתוכו היו צרוּרים מכתבים שנשלחו מסבתי חיה, אם אבי, ומסבתי אֶלי, אם אמי. המכתבים נכתבו בשפה הגרמנית ואני לא יכולתי לקרוא אותם. לקחנו את האוצר הזה אל ביתנו וצרפנו אותו למדף המסמכים שלנו. אני חשתי אז שהמכתבים נשמרו בשל ערכם הרב עבור הורי. לא מעט זמן עבר עד שהבנתי שאני רוצה לעשות בשביל הורי את מה שהם לא היו מסוגלים לעשות בעצמם: להנציח באופן אישי את כל בני משפחותיהם, שהם, הורי, לא יכלו להציל מן התופת. ואז יצרנו, גיורא ואני, קשר עם מפעל ההנצחה הגרמני הקרוי  Stolpersteine [שְטוֹלְפֶּרְשְטַיְינֶה]. בשבוע שעבר, לקראת הנחת אבן הזיכרון בברלין, עמל גיורא ותרגם את שני המכתבים האחרונים שנשלחו מברלין ע"י אֶלי.

וכך, ב- 13.11.39, כתבה אֶלי אל אמי מרים, מַרְיָאנֶה:

"ילדתי היקרה ללבי!

.... אם עלי לכתוב לך את האמת, אינני יודעת עוד כמה זמן אוכל  ואצליח להחזיק מעמד. זה היה יותר מדי בשנה האחרונה, וכבר אבדתי כמעט כל תקווה לראות עוד פעם את ילדי. האם את ושלמה לא יכולים לעשות משהו למעני? הילדים של אֶלה מֶטה הופכים עולמות  ("מזיזים את כל הגלגלים") כדי להביא את אמא שלהם לשם (לפלשתינה)....

הלוואי שיבוא שלום בקרוב, אין לי יותר אף אחד כאן עכשיו, אני עובדת קשה מאד, אני יוצאת לעבוד לפי שעות ומשתכרת מעט מאד, אך בדיוק מספיק בשביל לשלם עבור החדר, ובאופן כללי אני מודאגת שמערכת הנשימה שלי לא תחזיק יותר מעמד. אין ספק שאילו הייתי יכולה לחיות אתכם בארץ ההיא, היה הכל טוב....

אל תהיו מאוכזבים מן המכתב שלי, אַת מבינה שאֶת מה שאני מרגישה עכשיו קשה לתאר בפרוטרוט, ואי אפשר אפילו לדמיין עד כמה כואבים ומעיקים עלי הגעגועים לכולכם...."

 

המכתב האחרון מאֶלי הגיע חודש-וחצי מאוחר יותר, בסוף דצמבר 1939. בו היא כתבה, בין השאר, על אחותה המבוגרת של אמי, שחיה עם בעלה ותינוקה בברסלאו, והיתה אחות במקצועה. כל השלושה ניספו מאוחר יותר – האב בטרזיינשטאדט, האם והילד באושוויץ.

 

"....על זוּזֶה אני יכולה לכתוב לך רק שהיא עובדת קשה באופן שלא ייאמן, היא מארגנת כל הזמן מחלקות חדשות (כנראה בבית החולים), והיא כל הזמן על הרגלים, והיא גם צריכה לצאת החוצה וקופאת עד העצם. לצערי אני לא יכולה לעזור לה ולתת לה נעלי חורף או גרביים חמים...."

בתגובה לתמונה שאמי שלחה לה מפלשתינה היא כתבה:

"....אני בהחלט שמחה מאד לקרוא את התיאורים שלך, ומעל לכל שמחה שטוב לכם....שוב אני רואה הכל מול עיני והייתי יכולה לתלות את עצמי על כך שלא נשארתי איתכם...".

 

סבתי אלי, עברו שבעים ושתים שנים מאז נדם קולך. שנים רבות מדי שבהן לא הועלה זכרך במשפחתנו. כמו שלך, נאלמו גם קולם וזכרם של זוּזֶה בתך ובני משפחתה, של בנך הרברט ואשתו, של חיה ואשר, הורי אבי, ושל בני משפחה נוספים, ממעגלים מרוחקים מעט יותר של קרבת משפחה. כולם נרצחו בימי התופת הנוראה שהִחְשִיכוּ את אירופה ואת העולם כולו.

אֶלי, כשאני עומדת היום עם בתי אורית, שהיא נינתך, בפתח הבית ממנו הוּבָלְת אל רכבת המוות, אני רוצה לספר לך כי הותרת אחריך משפחה ענפה, שלושה דורות של נכדים, נינים ובני נינים.

המילים האחרונות ששלחת לאמי, מילים שהביעו דאגה, ייאוש, תקווה, געגועים, חום ואהבה ילווּ את כולנו עד יומנו האחרון.

 



[1] הערה של אילת:  זה מידע שגוי: למרים לא נודעו מעולם העובדות המדוייקות על מותה של אמה. על פי המידע שהתקבל לאחרונה ממקורות גרמניים ומ"יד ושם", אלי אלטמן נלקחה מביתה בברלין ושולחה ברכבת לריגה בתאריך 27.11.1941 עם עוד למעלה מאלף יהודים ברלינאיים. כל נוסעי המשלוח הזה הוצאו מן הרכבת ונרצחו ביריות ביער רומבולה ( Rumbula) שליד ריגה בתאריך 30.11.1941.


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 3

על מרים גל

אודי בן ארי -קיבוץ בית אורן | 22/5/2015

אבי (דב בן ארי) היה בחברת הנוער א בגבעת חיים משנת 1938 עד סוף שנת 1940 כשאז קבוצתו עלתה לבית אורן. בתקופת חברת הנוער הייתה מרים מתאמת בין חברי חברת הנוער לסידור העבודה של הקיבוץ - היכן יעבדו חברי חברת הנוער בענפים השונים.

אבי גם עבד במקביל למרים כשעבדה בגרנות והוא היה אז רכז בניה. 
[אבי מספר זאת כשהוא היום מתקרב ל-93 וחי כאן בבית אורן-שמו דב בן ארי].

מרים גל

רעיה מירון | 7/4/2014

שלום עלייך אילת,  היידי היא זאת שדרכה הגעתי אל אמא שלך באתר ההנצחה.   התרגשתי מאד, ראשית כי לפני שנה בביקורי בברלין, שהיא גם מקום הולדתו של אבא שלי, הגעתי לרציף 17, עברתי לאורכו ובוודאי שחלפתי גם ליד אותו הציון  של המשלוח לריגה, בו למצער נשלחה גם סבתך אל הנורא מכל. שנית, קראתי את שני מכתביה הנואשים של סבתך למרים ואני רוצה להפנות אותך לספר "קיבוץ געגועים" שכתבה עוזית דגן, בת מעוז חיים.  סיפרה המרתק  מכיל מכתבים רבים שמצאה אחרי מות אמה, שנכתבו אף הם בגרמנית ע"י הוריה, אביה בעיקר. גם היא דאגה לתרגמם ורק כך למדה על מה שמעולם לא סופר לה, כנראה בשל הכאב האיום.  הספר הוא תעודה מדהימה לחוסר האונים של הצעירים שעלו בגפם, לעזור להוריהם שטבעת החנק מתהדקת סביבם.   את עוזית עצמה פגשתי פה בהרצאה  בעקבות סיפרה.   אני רק יכולה לתאר לעצמי איזו התרגשות  חוויתם בעת הטבעת אבן הנגף.  אילת, כל טוב לך ולמשפחתך, רעיה

מרים גל

היידי עפרון | 6/4/2014

סיפור מרגש ועצוב. סגירת מעגל.

העתקת קישור