כניסת חברים ותושבים

ז'ני נחמני
תאריך לידה:
20/3/1913
תאריך פטירה:
2/9/2011
תאריך פטירה עברי:
ג' אלול תשע"א

דברים של רחל, בתה של ז'ני

נוחי בשלום, אימוש.
סוף סוף הגעת אל המקום היפה הזה שכבר מזמן אמרת עליו ״ממש מתחשק לי כבר להיות בו תמיד״. למקום בו קברת את יקיריך, ושאליו ליווית את כולם – ובהם חבריך הקרובים שמזמן כבר עזבו אותך. היית ממש ״המלווה המתמידה״. ופעם כשהחמצת כי שמעת באיחור על פטירתו ולוויתו של חבר צלצלת אלי בסערה ואמרת:  ״שאני לא אהיה בלוויה של משה׳לה דייג!"

רצית לעזוב אותנו מוקדם יותר – כשהקושי להמשיך גבר על הסיבות להישאר – אפילו על האושר וההנאה מיונתן. וכמונו, גם הגוף שלך ידע לא רק שאנחנו רוצים אותך עוד ועוד איתנו, אבל גם שגם בך יש עוד רצון לדעת מה צופן העתיד. בעצמך אמרת לי לפני ימים אחדים ״אני לא בוכה על מה שאיבדתי, אני רק רוצה שההמשך…״
בדיוק לפני שבועיים בתוך הטלטלה שבין ההתקפים וההתאוששות אספת כוחות וביקשת לבקר בגלריה בה תלתה ורד ציורים של תלמידיה. אבל נמשכת גם לביקור בבית הקברות. ביקרת כל אחד מהקברים ״שלנו״. אולי אמרת ״שלום״ אחרון; אולי בעצם ״להתראות".

אין צורך לספר עליך למלווים אותך. הם מכירים אותך. נגעת בחיים שלהם. הם היו חשובים לך. תמיד היית איתם- עזרת  בדאגה ובענייניות. עם חוש סיעודי בלתי רגיל ליווית אותם במחלות ובלידות (״פשוט היתה לי סבלנות״ הסברת את בקשתם שתלווי אותם); היית איתם באסונותיהם ובשמחותיהם.
וכשכל בני דורך הקרובים לך ביותר הלכו לעולמם – לא נשארת בודדה, כי בני חבריך, והחברים שלנו היו כבר חברים שלך. אהבת אותם ואת ילדיהם שאפילו השווצת בהם כמעט כמו שהשווצת בנו – והם אהבו אותך ודאגו לך ללא ליאות. נהנית, והתגאית בקשר הרב-דורי הזה. ונוסף להם, כל צעיר שאמר לך שלום בשבילי הקיבוץ כבש את ליבך, כאילו לא ציפית.
גם עם כאב- הכאבים, עם השכול, התמודדת על ידי שמירת הקשרים עם חבריו הנאמנים של אמתי.

יחד עם אבא בניתם בית שהיה בית גם לאחרים. אהבתם מאד מבקרים. ולא היה מי שנכנס ל״חדר״ שלא התרשם ממנו. מה שבו, הוא פרי טעמכם המשותף. אבל אין לטעות בטעמך האישי בו. האסטתיות המשולבת בפרקטיות, האירוח הטעים והמושלם – את היו.
בבית הזה חווינו – אמתי ואני וורד ״בית תרבותי״ במלוא משמעותו והיקפו של המושג ״תרבות״. כל אחד מכם תרם למכלול הזה, ואנחנו הרווחנו.
אבל יותר מכל ספגנו מכם את הרגישות ואי ההשלמה עם  אי-צדק אנושי וחברתי. לא היית פעילה מבחינה פוליטית, אבל היית מאד ערה, ולאחרונה ביקורתית, כלפי הנעשה בסביבה – גם הרחוקה. והיו לך עמדות יוניות שבעקבותן לא יכולת להתעלם על אף גילך המתקדם, מצו המצפון ויצאת להפגין בעצרת השלום; ותה עצרת בה נרצח רבין. מילאת הרבה תפקידים (רצו אפילו לגייס אותך לתפקיד קצינת הח״ן של הנח״ל – לא יאמן!), אבל בקיבוץ, חוץ מועדת בריאות לא ישבת בשום ועדה, כי המעורבות שלך התרכזה ישירות בחיי האנשים.

באינטואיציה המדהימה שלך הבחנת בדקי דקויות בהתנהגות האנשים סביבך. אבל רק לאחרונה באחד מרגעי גילוי- הלב שהיו לך לאחרונה הבנתי שידעת זאת תמיד כשאמרת  ״הייתי אחות דאגנית, אבל אנשים פחדו ממני כי הכרתי אותם יותר מדי טוב״. אני חושבת שאת תשומת הלב הזאת  (אולי המוגזמת) הורשת לי. ולכן ידעתי על מה את מדברת, גם אם לא הסכמתי עם המסקנות. ואולי משום כך, גם לאחר יותר משלושים שנה של ניתוק פיזי, כשתדירויות השיחות בינינו הלכה ועלתה ככל שאורכן התקצר, הרגשתי שאני עדיין איתך, מרגישה ויודעת במידה רבה מה קורה. שהניתוק הוא פיזי בעיקרו.
רק בדבר אחד, אמא, הקשית עלינו ביותר: לא נתת שפעם גם אנחנו נעזור לך. עד הסוף נאבקת לשמור על עצמאותך, לשלוט על חייך. קצרה היריעה מלפרט. אופייני היה שכשהרופאה שאלה אם את סובלת ממשהו ענית ״כן, אני סובלת מזה שכל כך הרבה אנשים כאן מסביבי דואגים״.
אמא לא היתה נוסטלגית. אמרה שאין לה סיפורים ושבסיפורים אנשים לא מספרים את כל האמת. את הזכרונות שלה ליקטנו טיפין טיפין, וגם בהם לא דיברה על רגשותיה ופטרה שאלות נוספות ב״אל תשאלי כל כך הרבה״. רק לאחרונה הרשתה לעצמה לבטא קצת רגשות בקשר לאזלת ידה להציל את הוריה שניספו בשואה, לא נהגה לבכות על חלב שנשפך. תמיד הצדיקה את בחירותיה. אף פעם לא שמעתי אותה אומרת משהו כמו ״אני מצטערת שכך עשיתי״, או מתלבטת לפני החלטה קטנה כגדולה. אני משערת שהתלבטה, אך לא שיתפה אחרים בהתלבטויותיה.
בשבועות האחרונים זכיתי להיות שוב קרוב קרוב אליך. חוויתי את סבלך. התנסיתי לא פעם בכאב הדחיה כאשר העדפת את טיפולה של  רוז שאכן טיפלה בכך במסירות אין קץ ב״יצירתיות״ ובעדנה בלתי רגילה. ובצד כל זה חוויתי גם שעות יקרות מפז  של שיחות (לעיתים מקוטעות אך צלולות להפליא), גלויות-לב, חדות-אבחנה ואמרי- שפר.  היה ברור שעכשיו אין טאבו. אפשר כבר להניח הכל על  השולחן.
לשאלתי אם יש לה עוד משהו להגיד לי לפני שנפרד לתמיד אמרה מיד ״שתמשיכו להיות כנים״ . וכשאישרתי שזו אכן היתה דרך חייה הוסיפה ״זה לא קשה״.
מה אגיד לך אמא – נוסף לאהבה המציפה אותי, וצער הפרידה, אני גם גאה בך שזו צוואתך. האם באמת לא קשה לקיים אותה?

רחל


 Dear Rhose,
We are so thankful for the wonderful care  you gave Jenny. We know it was not easy; but you were so patient, skillful, compassionate, creative, and  tactful with her – and also with us as well.
Gradually, at your own pace, you became her main caregiver.
We are hugging you, and we want to express to you our heartfelt gratitude.
Again- "thank you!".
Jenny's family

ג'ני ועדי


דברים שכתב מורדי מורג

 לפני  כ-37 שנים, עת עמדתי כאן וספדתי לאמיתי, הסתכלתי על האם  שעמדה ליד הקבר, ונפשי נקשרה בנפשה,  וידעתי שאם אזכה, יבוא יום ואהיה חייב לה אותו חסד של אמת שנתתי לבנה.

 לכאורה, קל מאד לאפיין את ז'ני,  את אישיותה המאוד ייחודית –תוססת, מעורבת, משפיעה. למעשה כמעט בלתי אפשרי לבודד את מרכיבי האישיות – היא לא היתה  הנדיבה מכולם ולא  הנבונה או  החרוצה, או שמא כן, אם כי יש להניח כי ברטל הייתה מערערת על כך, אבל היא היתה הכי ז'ני שאפשר – משהו  שהוא הוא ואין בלתו ולא יהיה עוד.

אם בכל זאת הייתי צריך לאפיין אותה הייתי בוחר  בשלוש: חלוצה, יקית ושכולה. ובכל אלה היתה יחודית בדרכה.

הבחירה בדרך החיים הציונית – העלייה לארץ, בניין הקבוץ, העיסוק ברפואה לא היו אירועים  בעברה אלא מרכיב חי ותוסס באישיותה לכל אורך חייה. העשייה הייתה עיקר חשוב, החשוב  תמיד מן הביקורת על העושים.  הקבוץ היה יקר לה כבן טיפוחים מיוחס. אם היתה שומעת ממני צל בקורת (ולעתים יותר  מכך…) עליו הייתה נסגרת ונועצת בי מבט נוזף ומרחם. קשריה עם אנשי רפואה בכירים בארץ היו שם דבר. דלתות נפתחו לפניה. את כל ילדיי ראתה לפני כשנסעה כמיילדת עם חנוש.

ז'ני הייתה יקית. כמומחה (אם כי פולני) לענייני יקים אומר: יש מכלול תכונות האפייניות ליקים מהם כל יקה נוטל כיכולתו. אצל ז'ני הייתה זו אמירת האמת. בכל מחיר. בפני ה"נאשם".  ורצוי בקול רם. וככל שהוא קרוב אליך – יותר טוב. אין הנחות. ז'ני קיימה באדיקות את המצווה : "את  אשר יאהב – יוכיח".

אבל הייתה גם האסתטיקה, היופי כתוכן חיים. בכל דבר – בבית, בבגדים, בגינה אפילו בארוחות הבוקר או הערב.  יופי הוא חלק מן התוכן ומן הטעם.

קשריי  הראשוניים היו עם אמיתי מתוך פעילות בחוג הנוער ובעיקר בעבודה המשותפת בפרדס. אמיתי היה קסם של בחור באישיותו, ברצינותו, בנלהבותו ובהומור שבו. עם נפילתו חשתי שאני עובר פאזה. יואב נולד כמה חדשים לפני כן ואני מצאתי עצמי לפתע  מזדהה עם דור ההורים לכל עומק כאבו. ז'ני הייתה אם שכולה בדרכה המיוחדת  - שמרה על קשרים חמים עם היחידה, מותר היה לדבר על אמיתי והכאב היה שם תמיד, תמיד אבל בזוית העין, ברקע, לא במרכז.

ז'ני לא אהבה מליצות ולא שמלץ. אני פולני ולי מותר. קצת. ואי אפשר להיפרד מבלי לחטט קצת בנפש.

נוחי בשלום ז'ני יקרה.

 

דברים שנשאה חנוש מורג

 כל שנותיי חייתי לידך, בקרבה משפחתית אפשר לומר. לספר עלייך על קצה המזלג, כמעט לא ניתן, 98 שנים – זה המון, ובכל זאת כמה נקודות חשובות בחייך אזכיר.

ז'ני נולדה ב-20 במרץ 1913. כל חבריה זכרו את התאריך של יום הולדתה ומידי שנה פקדו את ביתה במועד זה, כמו בעוד מועדים רבים אחרים. היא שמחה עם כל ביקור, עם מתנות שרצינו לתת – שמחה פחות, ז'ני אהבה לתת, לקבל –  זה כבר היה קשה יותר…

את לימודיה סיימה בהמבורג עיר מולדתה, ומיד הצטרפה להכשרה של התנועה 'בלאו וויס' בה הייתה חברה כבר מגיל עשר. מגיל צעיר ייעדה את עצמה להגשמה בארץ, הדרך לקיבוץ הייתה כה טבעית לה. חלוציות, חיי קיבוץ, תרומה ועזרה לחברה שבה חייתה מוטמעים באישיותה. האתגרים שעמדו לפניה כאדם צעיר תאמו היטב את מידותיה ואת מזגה, ואכן כל תכונותיה בלטו על רקע חיי הקיבוץ.

בסוף שנת 1934 עלתה לארץ, והיא מצטרפת לקבוצת 'שער הנגב', שם היא פוגשת את חבריה מן התנועה בגרמניה, שמצטרפים אליהם גם חברי תנועה מהונגריה. הם מכינים את עצמם לרגע הגדול שלו ייחלו – כיבוש אדמות הגליל. בשנת 1942 היא עולה עם קבוצת חברים ראשונה לבנות את כפר סאלד. הקשיים השוררים במקום החדש והיותה אמא לילדה קטנה, שממנה היא מתנתקת למען הקיבוץ החדש, לא מרתיעים אותה – היא שם, בכל מה שיידרש.

אמיתי נולד ב-1947, כשקיבוץ כפר סאלד עדיין עושה צעדים ראשונים בהיאחזות באדמת הטרשים. התנאים אינם קלים, אך האושר רב.

את מקצוע האחות רכשה ז'ני תחילה מתוך ניסיון בשטח, ליד עבודתה עם רוניה.  יותר מאוחר היא עוברת קורס אחיות של התנועה הקיבוצית בבית חולים העמק. תנאי החיים בכפר סאלד, הניתוק והתנאים הקשים, גורמים לכך שהיא מתבלטת בתושייתה, וכולם יודעים וחשים שיש על מי לסמוך.

שנים רבות ליוותה חברים בעיתות מצוקה, קשריה בבתי חולים, יחסים אישיים עם רופאים – פתחו את הדלתות הנכונות בפניה, תמיד מתוך הערכה רבה למעשיה.

אנחנו, הילדים, ידענו שמוסד המרפאה פירושו – ז'ני וברטל. ברטל הייתה במשך שנים חברתה לעבודה, שתיהן היוו מופת למסירות ודאגה לזולת.

ברבות השנים, כשז'ני כבר אחות מנוסה היא מגוייסת לתנועה, להדריך וללוות קיבוצים צעירים בראשית דרכם. ושוב, ניכרות היטב התכונות הכל-כך ז'ניות. האנרגיות שאינן יודעות גבול, העיקר שתוכל לעזור, להושיט יד, להיות במקום הנכון שבו דרושה נוכחותה, לאו דווקא בליטוף, אלא בתושיה, בנתינת כתף, בהבנה.

חברי מגל, שחלקם בוודאי גם עומדים כאן מסביב לקברה, זכרו לה תמיד חסד נעוריה, עת יצאה מטעם גבעת חיים לעזרה במשק צעיר, כשהיא כבר לא מאד צעירה…

שנים רבות, גם אחרי שסיימה את עבודתה היומיומית במרפאה, ז'ני מלווה את היולדות בשעות ארוכות ומתישות – היא מקלה, מרגיעה, ובסוף תמיד גאה בהיותה חלק מן התוצאה.

כל כך הרבה שנים ליווית את כולנו, היית חלק כל-כך אורגני מן החברה שלנו, והצירוף -  ז'ני איננה עוד – כמעט בלתי נתפס. כל עורקי החיים של החברה הזאת זרמו בתוכך, ואת וביתך, ביחד עם עדי, הייתם מעמודי התווך של החברה הזו.

דברים רבים השתנו מסביב, נפרדנו מהורים שהיו חברייך, נפרדנו מסדרי חיים שהיו חלק בלתי נפרד מן החברה שהאמנת בה, השינויים שחלו בחברה הישראלית לא תמיד היו לרוחך,  אבל את היית ונשארת תמיד מעורבת, בעלת דיעה ועמדה, דעתנית, שלא לומר גם ביקורתית. רגע הפרידה ממך, הוא גם הכרה בכך שתמה תקופה שאת היית מנדבכי היסוד שלה.

חברה שלמה מתייתמת, כולם כולם היו אוהבייך ומוקירייך, כולם כולם היו בנייך. ואת בדרכך היית כעין אמא גדולה לכולם.

ז'ני, נחסר אותך כולנו, נוחי בשלום.



ברכה לז'ני ליום הולדת 70 19.3.1983

חנהל'ה פרנקל


יום הולדת למיילדת

זה מעלה שאלה נכבדת:

מי יילד אותך, בעצם?

מי בלעדייך כה נועז,

מי אחריות כזאת אחז –

להוציא אותך מרחם?

התשובה היא מן הסתם,

מן מעשה של פלא – קסם,

את בעצמך אל העולם

הבאת אותך בעצם!

ודאי עזרת הרבה לאמא,

ודאי נתת לה קצת לשתות,

זירזת קצת את עצמך קדימה

ולרופא נתת עצות.

כי הרי לא יתכני

לידה מבלי עזרה של ז'ני.

מן חיוניות כזאת  -

נדמה, כאילו הורגשה

בילדים, בילדות,

שברה חוקי התורשה.

קיבלו הם מן המיילדת

מן חתימה של קו או שניים,

אחד  - הלחי הורדרדת,

שני  - ברק של העיניים.

וכך, בעצם, את קצת סבתא

של כל הילודים כמעט,

וזאת סיבה שכאן בצוותא

חוגגת משפחה אחת.





אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור