כניסת חברים ותושבים

גלי שפע
תאריך לידה:
7/7/1971
תאריך פטירה:
10/1/2013
תאריך פטירה עברי:
כ"ח טבת תשע"ג

גלי שפע / דברים שנאמרו בהלוויה
והרופאים אמרו: "זה גידול בדרגה 2, נמוכה."..
ושאלנו: "טוב, אפשר לחיות עם זה?"
ושאלת: "ומותר לשחק כדורגל?"
והמנתח ענה: "אפילו לנגוח!" ולא ידע כמה דייק בתשובתו.
ואמרנו לעצמנו: "ממש בול פגיעה!"
ושיחקת את החיים עוד 15 שנים. הבקעת שערים, מספר 13 על חולצתך, בראשך ובימינך ושרדת עשרות התקפים. המשכת וניצחת במערכות הראשונות אף שאולי כבר ידעת שזמנך שאול, שימיך ספורים.
ועם דוריס ושלושת ילדיך, נכדינו הראשונים, בניתם משפחה נפלאה אהובה וכ"כ מיוחדת.
התקבלת ותרמת למשפחת ארומה שלנו בהערכה ובאהבה והחזרת בלי גבול ככל שאיפשר הסרטן הנורא, האורב והנושף בעורפך.
ליווינו אותך בדאגה רבה, ראינו כמה אתה רגיש לכל פרט, דואג לכל חבריך, לילדים והוריהם שבמצוקה, מתקתק ומסמס ורושם כל סעיף שנשכח.
ופתאום, רק לפני חודשיים, ממש אתמול, וסימנים ברורים העידו שהתפקודים משתבשים במהירות. ואתה כבר ידעת! מתקשה ללכת, לשפות מים לקפה, לסמס, לשלוף מילים, לדבר...
והודעת לנו, הוריך: "אני עובר לבית שלכם. כבר לא יכול לתקשר עם ילדי ברמות הפשוטות ביותר."
ומהרגע הזה שחזרת אלינו, ביתנו הוצף באור וחום ואהבה, נתינה ומסירות של כל ידידיך מכל המעגלים שבניתם וטיפחתם, אתה ודוריס .
וככל שדעכת התעצמה האהבה וגברה הדאגה. כל יום נסגר תריס נוסף בראש ועוד חלון בתובנה כבה וחבר לשרשרת יכולות שעוד אתמול תפקדה!
ועדייו קיווינו והאמנו!
כל מערכת הבריאות התייצבה אחריך. למלא כל משאלה, להביא תוך דקות תרופה או ציוד, וזכית, קיבלת מטפל שתוך שעות הפך לבן בית ששמחת אליו וסמכת עליו.
ועדיין אצרת כוח והוצפת בריגושים שהתקשית להכיל. התאמצת לשמוע, להבין כל מילה ומשפט, ולזהות ולחייך בכאב לכל חבר וידיד שבא לתמוך ולחזק ולעודד.
ולא, עדיין לא! עדיין לא! להיפרד...
והמלאכים שלך ושלנו, חבריך בקיבוץ, מארומה, מהצבא, מהמאוחד- ביתך השני, באים ומתייצבים יום יום, פותחים מועדון מבוקר עד לילה, תומכים ומחזיקים אותנו, בין צחוקים לקפה ובין קפה לבכי.
ואנחנו מבינים. מפנימים שאתה הדבק וממך החיבורים שבימיך האחרונים מביאים את כולם, מעצימים ומחדשים חברויות קיימות וישנות.
וזכית שכך, גלי שלנו, בכורנו, אהובנו, שהבאת לנו את דוריס ומשפחתה, את ראשוני נכדינו. שזכינו אנו לחוות את גודש האהבה האינסופי שעטף וחיבק ונישק וליטף אותך כ"כ חזק, כ"כ קרוב ונוגע, נוגה, חרישי ועצוב עד צעקתך המצמררת בליל מותך - שהייתה גם נשימתך האחרונה.
(והיום, גלי, היום הוא היום ה-13 לראשון 2013, היית מאמין?)
שלום לך גולי, בן, אח, בעל, ואבא אהוב
אבא, גרשון
***
אהוב יקר,
לאן הלכת? לאן עזבת? מי ייהנה ממך עכשיו? מכל הטוב שיש בך, הדאגה, ההקשבה, הרגישות האינסופית.
מי יקדח? מי ימחזר? מי יטפל בגינה? מי ישחק כדורגל עם הבנים? מי ילמד את נור לנסוע על אופניים?
נתת לי כל כך הרבה מתנות נפלאות. שלושה ילדים מדהימים ויפים, לימדת אותי לאהוב, להיפתח, הענקת לי משפחה!
עד הרגע האחרון דאגת לכולם. שלא יהיה להם קר, שלא יהיו רעבים, ניהלת אותנו עם מבט ואצבע. כמה קשה כשאי אפשר לדבר וללכת, לקחו ממך את כל מה שהיית – מחלה ארורה!
שמרת עליי ועל הילדים, הגנת עלינו ובגלל זה בחרת לגור אצל ההורים בכל התקופה האחרונה. אתה אציל! רצית שהבית יישאר בריא ושמח.
אתה הגיבור שלנו! לא נתת למחלה להפריע למהלך חייך. בנית משפחה, נתת את נשמתך לארומה. כל הזמן בעשייה, בנתינה, כל הזמן חשבת איך אפשר לעשות הכי טוב את הדבר אליו אתה מחויב ברגע זה.
התעקשת, נלחמת, עשית דברים גדולים! בסוף הוא הכריע אותך! נשמת נשימה אחרונה ונרגעת. כל כך יפה, כל כך שקט, כל כך רגוע ושליו!
אהוב שלי, שמור על עצמך. תעשה מה שאתה יודע לעשות, זה הכי טוב שיש! אני מבטיחה לעשות את מה שכל כך היה לך חשוב. אדאג לילדים, כי כמו שהדר אמר "תמיד נשאר שישה" – אתה ואני, הילדים וליצ'י – נהיה שמחים, נעשה גינה, נשחק כדורגל וכדורסל, נמחזר, נלך לשתות קפה בארומה, נמשיך לאהוב ולהיות ביחד!
זה מי שאתה!
תנוח, תירגע, לך למצוא לך פינה שקטה ותשמור עלינו.
רציתי לומר בשמך ובשמנו תודה לכל החברים והמשפחה שתמכו בנו ובך.
עזרו, שטפו, קילחו, ליטפו, חיבקו, נישקו, לקחו, סעדו, טלפנו, סמסו, דאגו.
אני בטוחה שראית והרגשת את זה,
וזה חימם לך את הלב וגרם לך לאושר גדול ואולי אפילו להיות איתנו עוד קצת.
תודה רבה רבה לצוות המקצועי שטיפל בך כל יום, כל רגע, כל שנייה, בערות ובשינה.
כבר מאוד מתגעגעים,
דוריס, הילדים וליצ'י.
***




לגולי האהוב
גולי, גולי, גולי. איך הלכת לנו?
איך נמשיך בלעדיך, אחינו הגדול השומר והאוהב?
גולי שלנו, אחינו האהוב והמיוחד כל כך!
ביום חמישי הלכת לנו אחרי 15 שנים של מאבק בסרטן הארור הזה. היינו שם יחד איתך, כל המשפחה והחברים הקרובים עד הנשימה האחרונה שלך. כמה סמלי זה היה. קצת כמו בסרט מאוד מאוד עצוב, אבל היית נינוח ורגוע. דאגנו לעשות לך מקלחת, לספר ולגלח אותך כמו שדוריס ביקשה, כאילו היא ידעה שזה מגיע. למרות שהיית מחוסר הכרה הרגשתי שגם בשעות האחרונות שלך היה חשוב לך לשמור על האנושיות שלך. כאילו חיכית שנסיים כדי שתוכל ללכת נקי ונעים. לא רצינו לעזוב אותך גולי. היית בתנוחה עוברית, כל כך רגוע, כל כך יפה וטהור. רציתי להסתכל עליך כמה שרק אפשר כדי שאוכל לזכור כל תו בפניך. כמה כבוד קיבלת מכולם, נשארת מלך עד שלקחו אותך מאתנו. איך כל החברים והמשפחה עמדו על הדשא ואמרו לך שלום, נשארים, כמונו, לא מאמינים שאתה באמת הולך.
בחודש האחרון, חשבתי כל יום מה אכתוב להספד שלך. היה אפילו רגע שהתלבטתי אם להקריא לך אותו, כי הרגשתי שרק ככה אצליח להעביר לך את מה שאני מרגיש. אבל לא באמת הצלחתי לסדר את המחשבות, כי תמיד התעורר אצלי זיק של תקווה שמנע ממני לפתח את המחשבות המעיקות האלה. אבל עכשיו, כשאין ברירה, והלוויה עוד כמה שעות, אני מנסה לכתוב לך, אחרי ששלושתנו כתבנו כמה דברים ביחד. אני לא באמת מאמין שאני כותב לך דברי פרידה. אני רועד ודומע, נרגש ועצוב. עצוב מאוד. ככה גם הרגשתי בכל פעם שבאתי להיפרד ממך בתקופה האחרונה ולספר לך כמה אני אוהב אותך וניסיתי לחזק אותך ולתת לך, ובעצם גם לי, בטחון לקראת העתיד הכול כך מפחיד, שבו אתה במקום אחד ואנחנו, כולנו יחד, במקום אחר.
גולי, החודשיים האחרונים, כשהסרטן הארור הזה פגע בך עמוקות, היו השתקפות של כל מה שמאפיין אותך ואת החיים שלך. כמה אהבה קיבלת מכולם. נישקנו, חיבקנו, ליטפנו ופינקנו אותך כמה שרק יכולנו כדי להקל עליך קצת בתוך הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת, הכל כך קשה. קשה היה לראות אותך מאבד בבת אחת את היכולות שלך. הפסקת ללכת, הפסקת לדבר, והתמסרת לחלוטין אלינו ואל כל החברים שעטפו אותך. ולמרות זאת, הגדולה שלך התגלתה במלא הדרה. מתוך המצב הנוראי שנקלעת אליו, הובלת אותנו אחריך ברכבת הרים משוגעת מאין כמותה, שלא ניתן באמת להסביר איך היה לנסוע בה. כשרצית לצאת החוצה לשתות קפה ולנשנש עוגות יחד עם כולם, כמו שכל כך אהבת, או כשחיבקת, ליטפת ונישקת את כל מי שנכנס, העפת אותנו לשמיים ונתת לנו הרבה אור ותקווה.
אבל כשנשארת בחדר ולא היה לך כוח לדבר, או כשהיית נראה עצוב, נזרקנו לרצפה, עצובים ודואגים. הכריזמה שלך והיכולת להשפיע באופן כל כך משמעותי וחד על אנשים לא השתנתה גם בימיך האחרונים. כהרגלך, דאגת שהכול יקרה וכל מי שנמצא יקבל יחס חם ואוהב. עשינו יחד המון רשימות של מטלות כדי לסגור כל מיני פינות, כמו שתמיד אתה עשית.
כולם רצו להיות איתך ולנסות לתת לך בחזרה קצת ממה שאתה נתת לנו כל החיים שלך. כמה דאגה, טוב לב ואכפתיות יכולה להיות אצל בן אדם אחד? החיים האישיים שלנו תמיד העסיקו אותך. רצית לשמוע הכול ולדעת הכול. כמה תמיד שמחת לשמוע והתרגשת כל פעם כשהצלחנו במשהו או כשהתחלנו משהו חדש, והיית שבוז יחד איתנו בימים פחות טובים. האישיות המיוחדת שלך הוציאה מכל האנשים שהיו לצידך בחודשיים האלה את כל הטוב שבהם. בזכותך, ויחד איתך, את הקהילה המדהימה בקיבוץ – שנאבקת לפני שנים להיות אחד מחבריה. הכרנו עכשיו טוב יותר את עצמנו, אחד את השני, את ההורים, את דוריס, את הילדים, המשפחה המורחבת ואת החברים שלכם. כולם טיפלו בך ורצו לעשות לך טוב, כל אחד בדרכו. כל אחד מאתנו זכה להזדמנות - שבשמחה היינו מוותרים עליה – לתת לך את כל כולו ולהרגיש תחושות ורגשות שבשום סיטואציה אחרת לא ניתן להרגיש אותן. כל ההערכה והאהבה אליך התנקזו להם לחודשיים מוטרפים בהם שוב הרגשנו איזה אדם נדיר אתה.
והחברים שלך ושל דוריס. איזה אנשים נדירים זכינו להכיר. אני מאחל לכל אחד שיהיו לו כל כך הרבה חברים קרובים, אהובים ואוהבים. אבא קרא להם מלאכים. איך כל אחד ואחת פשוט נרתם לכל דבר שהיה צריך ואפשר לעשות, באהבה, רגישות, מסירות ונתינה אין סופיים.
מה יהיה בעתיד גולי? איך נחגוג בלעדיך? מי יעזור בעבודות בגינה? מי יתקשר לבקש מאיתנו עזרה בעוד פרויקט? מי יצלם את האירועים המשפחתיים? כל כך רציתי שתספיק לראות את הילד של רות ושלי. לא רק בשבילי, אלא גם בשבילך, כי ידעתי כמה זה חשוב לך וכמה אתה רוצה שזה כבר יקרה. כל שבוע שאלת אותי מתי זה כבר יקרה. ומה עם החתונה של רם? והבר מצווה של הילדים? בכל המקומות האלה, גולי, אנחנו נהיה בלעדיך והמחשבה הזאת קשה מנשוא וגורמת לי לעצב גדול מאוד.
גולי, בזכות החוויה העוצמתית שעברנו יחד, רציתי להגיד לך שלא תדאג. אתה משאיר מאחוריך משפחה חזקה ומאוחדת מאי פעם. אנחנו מרגישים זכות גדולה להיות גיסים של דוריס המופלאה, ודודים של יהלי הדר ונור המדהימים שאנחנו כל כך אוהבים. אנחנו מבטיחים שנעשה את כל מה שאנחנו יכולים כדי להיות שם כשיצטרכו אותנו, וגם כשלא... אנחנו יודעים כמה המשפחתיות חשובה לך.אנחנו ננסה להיות חזקים למרות שזה מאוד קשה, וגם לא תמיד כיף.
גולי, אוהבים אותך, מתגעגעים כבר מאוד מאוד מאוד האחים האוהבים שלך!
***
14 שנים קיוויתי וייחלתי לא להיות כאן במעמד עצוב זה.
14 שנים גלי חי בצל איום המוות, אך לא נשמע לצל והמשיך לחיות חיים מלאים ומאושרים עם תשלומים של התקפי אפילפסיה.
קיץ אחרון, שלהי הקיץ. מפגש של המשפחה אצלנו במוצא. כמו כולנו, גלי משתולל בבריכה וליד הסל עם ילדיו, עם בני דודו, עם דור הנכדים שלנו.
ומה עשה גלי באותן 14 שנים?
גלי חלוץ איחוד הקשרים מאוחד/איחוד. גלי מקים משפחה עם דוריס.
גלי ודוריס מולידים ומגדלים שלושה ילדים נהדרים.
גלי ממשיך לשחק כדורגל, כולל נגיחות לרוב.
גלי הופך לבורג חשוב בארומה. חשוב וכה אהוב.
גלי וכל מי שבקשר עמו, מנסים הכול כדי לעכב את הסרטן הזוחל בראשו.
בתקווה שבינתיים ימצאו תרופה, או טיפול, שיכולים להשמיד את שטן הסרטן.
כמה נורא ועצוב שלא הצלחנו.
אך בכל זאת הרווחנו 14 שנות גלי.
נזכור רק את גלי הטוב, היפה, החיוני, המחונן.
דוריס, יהלי, הדר, ונור. אחי וגיסתי, אחייני ואחייניותיי, בני ובנות זוגם – חיזקו ואימצו.
בשם כל משפחת שפע, ראובן
***
עכשיו שׇקט. עכשיו שקט גדול.
ואני מכריח את עצמי לשבת ולהיזכר ולכתוב עלייך, חבר אמיתי, אח יקר כל כך.
אני מנסה להתעלם לרגע מהחודש האחרון הכל כך מתיש וכל כך סוער שעבר עלייך ועלינו. חודש שבו הקפנו אותך בחום, באהבה, ברצון ותקווה לעוד רגע אחד ויקר אתך. של מבט, של חצי חיוך של ערות, של דיבור – של חיים.
וברגע אחד, בחלוף נשימה אחת אחרונה – שקט.
ואתה גולי – אתה הכול חוץ משקט. כל כך חי וחפץ חיים. אתה עשייה, אתה מפיק הפקות אינסופי, תזזיתי, לפרקים חסר סבלנות, תמיד בתנועה מתמדת. כשהייתי פוגש אותך על אם הדרך והיה מתפתח דיבור, הייתי אוחז באופניים שלך כי ידעתי שעוד רגע באמצע הדיבור תעלה עליהם ותפליג כבר לעניין הבא. תמיד מארגן משהו, תמיד עם רשימות בכתב ידך העגול, שאין לטעות בו, של דברים שיש לעשות.
תמיד חבר ותמיד המנוע והציר המרכזי של התכנסויות חברתיות – היוזם המארגן והמבצע.
ובמקביל אתה בעל מופלא לדוריס ואבא מושלם ליהלי, הדר ונור. מסור כל כך, אוהב כל כך, נוכח כל כך, משרה בטחון – שליו ושׇקט.
אני מבקש להודות לך בפשטות כנה על הזכות שהייתה לי להיות חבר קרוב שלך לאורך השנים.
כל כך הרבה תקופות, רגעים וזיכרונות חמים, עמוקים, משמחים ומשמעותיים חוויתי לצידך.
הילדות רווית הספורט – כדורגל וכדורסל, כשאת הראשון אהבת יותר ובשני היית טוב לא פחות.
את ההתבגרות שהביאה עמה עניינים אחרים, ואתם לילות ארוכים של שיחות עמוקות, של טיולים ליליים בשדות ובפרדסים, של ישיבה אצלי בחצר או אצלך במרפסת.
כמה רגישות, כמה אנושיות והבנה עמוקה, כמה כייף שהיית.
אח"כ צבא, אח"כ טיול למזרח, אחר כך ניס – צרפת, שנה בתל אביב. בין כל אלה וגם תוך כדי תמיד הייתה בי שמחה לקבל ממך גלויה או שיחת טלפון מהש"ג של ספרא או עדכון מאמא תמר על איפה אתה ומה שלומך.
ואחר כך גם לפגוש אותך ולהרביץ חיבוק גדול מלא חום ואהבה.
במהלך החודש האחרון שוב הייתי איתך הרבה, ביחד. אמרתי לך שאני מאושר על ההזדמנות לשוב ולהיות אתך כל כך הרבה וכל כך קרוב ואתה הנהנת בראשך וחייכת חצי חיוך מקסים בשפתייך הגדולות והבשרניות.
כל כך הייתי מאושר שהיית בחתונה שלי וכל כך שמחתי לספר לך וליהלי בסוד, ביום ראשון ממש לפני שבוע, שנעמה ואני היינו בבדיקה ושהכול תקין ובסדר. וגם את הפרט הסודי הספקת לשמוע ויהלי הבטיח בהתרגשות גדולה לשמור סוד, ואתה פתחת עיניים גדולות ויפות ושוב חייכת מתוך הקושי והפחד הגדול.
גולי, אח יקר, אני אוהב אותך אהבה גדולה ואני מודה לך שוב על היותך וגם על הזכות להיפרד ממך בחום ובחיוך ובאהבה.
תמר, גרשון, דוריס, רוני, תום, רם וכל המשפחה והחברים שהקיפו את גולי – לנו אני רוצה לומר שהיינו גדולים; מלאי חום ורגישות. עשינו הכול מהכול שיהיה לגולי יותר נעים, יותר נוח, יותר קל. אני מרגיש ויודע שהוא הרגיש וידע זאת כל רגע וכל דקה.
עדי פלדי
***
גולי יקירי,
איזה כיף היה פעם.
איזה כיף היה לבוא אליכם ולהיות אתכם.
איזה כיף היה לבוא אליך, לאחד הסניפים של ארומה, סתם באמצע היום, לא מתוכנן, ולשבת איתך לשיחה.
איזה כיף היה להיות חבר שלך.
כיף כי תמיד הייתי מולך חשוף, בלי מסכות או הצגות, כי כפי שהיית אתה – כך היה קל להיות מולך.
בלי שיפוטיות, בקבלה ואהבה גדולה ומלאה, חלקתי איתך ועם דוריס רגעי חיים רבים ומשמעותיים. ואתה תמיד קשוב, אמפטי, חם, אוהב, בודק אפשרויות לעזור ואז אחרי כמה שעות או יום אחרי, תמיד מגיע ממך S.M.S של אהבה וכמה כיף היה ביחד.
גולי- כמה אהבה הייתה בך, כמה חָיִיתָ, כמה היית ועדיין אתה, משמעותי כל כך, לכולנו.
ואז הפסיק הכיף.
הזיכרון תחילה התחיל לבגוד, ואח"כ לאט לאט הגוף והמילים.
כבר לא היה לך כיף. גם לא לנו.
אבל כולנו שכל כך אוהבים אותך, אוהבים את דוריס ואת שלושת המופלאים הללו - יהלי, הדר ותותילי-נור, כולנו ניסינו עד הרגע האחרון של חייך, להחזיר לך על מה שהיית עבורנו.
שלא תכאב, שלא תסבול, שתישאר אנושי ותקבל את הטוב ביותר עד לסיום המר כל כך.
העברת אותי שיעור גדול בחודש האחרון – שיעור של אהבה אינסופית שלה זכית – קודם כל ממשפחתך הייחודית והנערצת, מכל חבריך הרבים כל כך ומדוריס – האצילה, המסורה, הדואגת.
העברת אותנו שיעור בהתמסרות, בהתכוונות מלאה להבין את צרכיך ולהצליח למלא אותם, או להעלים את ייסוריך. וגם אז, תוך כדי, פתאום יכולת להרים יד, להצמיד אליך ולתת נשיקות של תודה ואהבה.
גולי – כמה כיף שהשארת לנו את דוריס ויהלי והדר ונור. כמה כיף שהשארת כל כך הרבה אנשים מקסימים. כמה כיף שהשארת את משפחתך הגיבורה והאוהבת כל כך. כל אלו, כל הזמן יזכרו ויהיו, ונמשיך לחיות אותך ביחד.
אני אוהב אותך, חבר יקר כל כך.
איציק.
גלי שפע / דברים שנכתבו ונאמרו בשבעה
גולי, חבר שלי אהוב.
ילד חצוף ועקשן היית, גולי,
עם מבט ערני שיודע להבחין.
הילד הפך לנער, לחייל, לגבר. החוצפה הפכה לכנות.
המבט נשאר וכך גם הבעות הפנים הברורות כל כך.
אני מבקש סליחה ממך גולי,
סליחה אם לא הייתי שם מספיק,
אם לא הבנתי והיית צריך...
מבקש גם להודות לך
שנתת לי את הזכות להיות איתך.
שהוצאת ממני דברים שלא ידעתי שיש בי, שכנראה רק אהבה לאדם מיוחד,
שיודע כמוך לקבל ולתת, יכולה להוציא.
גדלנו באותו המקום, שחקנו את אותם המשחקים.
התחתנו ויחד גידלנו את ילדינו, יצאנו, ריכלנו, צחקנו, כעסנו, חיינו...
עכשיו הלכת,
שלום גולי.
בן ברות
***
גולי חבר יקר,
איך זה שאני מדברת אליך בגוף נוכח, משוכנעת שאתה שומע אותי – ואתה בכלל במקום אחר, בעולם אחר?
בתלמוד שלנו מאמינים, שכל מה שנאמר בפני המת, הוא שומע ויודע. אז נוח לך בשלום, חייך את החיוך הקסום שלך והקשב בשלווה לדברים כמתוך חלום.
החברות הנאמנה בינינו התחילה לפני שלוש עשרה שנה, כשפגשתי לראשונה את דוריס המלאכית בבית התינוקות בגבעת חיים – ובמקביל אותך.
את אסף אומנם הכרת עוד מילדותך, אבל הקשר האמיתי נוצר רק שנים לאחר מכן.
עברנו לידות, גידול ילדים, יציאות, ארוחות ומחלה אחת שיושבת ברקע ולצידה המון אופטימיות, תקווה ועוצמות.
אנחנו, כמו המוני החברים שלכם, שרובם אגב, הרבה יותר ותיקים מאתנו, ליווינו אתכם צמוד והבנו את מה שאינו מובן מאליו כלל – עד כמה אתם עטופים ומוקפים באהבת אמת ובאנשים נאמנים שנותנים הכול ועושים הכול כדי שתמשיכו לחייך למרות המציאות הלא קלה.
אני גאה להיות חלק מחבורה מופלאה שכזאת. גאה וכואבת באותה נשימה.
כל כך הרבה זמן אנחנו מדברים על האפשרות שזה יקרה, אבל בכל פעם התגברת... עוד טיפול, ועוד תקווה ועוד חיוך ועוד נחמה.
תמיד אהבת לחבק אותי ולרחרח אותי וניהלנו יחד המון נושאי שיחה אישיים... עם אין ספור מסרונים שכתבת לי ושלא ניתן היה להישאר מולם בעיניים יבשות.
כמה אהבנו אותך. כמה רצינו שתחזיק מעמד... אהבתך לדוריס הייתה אדירה, תמיד החמאת לה, פרגנת לה, הערצת אותה על הטוטאליות שלה כלפי הילדים. תמיד אמרת לי: "איזה יפה דוריס... הכי יפה..."
אני מבטיחה לך שנמשיך לדאוג, לאהוב, להקשיב ולתמוך בדוריס. אנחנו נעזור לה לבנות את הבית שכל כך רצית להספיק לבנות עבורה ועבור הילדים ונאפשר לה למלא אותו באור ובאופטימיות שהשארת אחריך.
לא אשכח את אותו יום לפני כחודש וחצי, כשאבא של דוריס אושפז ואתה ליווית אותה לבית החולים. כששאלתי אותך לשלומה, אמרת לי בשמחה הכול כך אופיינית לך, שעכשיו תורך לטפל ולעזור, ושאולי ממטופל תהפוך למטפל ותעזור לה ולאבא שלה...
אמרת אז שהכול יהיה בסדר. אבל לא היה בסדר. תוך חודש וחצי הכול נגמר...
כולנו כאן עומדים יחד ומסרבים לעכל: ההורים המקסימים שלך, האחים והאחות שלך, דוריס, ההורים שלה, האחיות שלה, המשפחה המורחבת וגרעין החברים שלך שהוא ממש לא גרעין, אלא עוגן עצום.
מלאך שלנו,
שכן לך אי שם במרומים, עם נשמתך המיוחדת והזכה, מוקף במלאכים טהורים כמותך. הסר מזיכרונך את הייסורים, הכאבים, הפחדים והסבל – והעטף באור.
אור גדול שתמיד ילווה אותנו וישמור על כולנו לנצח נצחים.
דפי
***
גלי
כבר בתחילת היכרותנו הבנתי שאתה מגזע מיוחד ונדיר. בהמשך, כשהכרת לי את דוריס, חשבתי לעצמי שזה זיווג מדהים. חיבור נכון שלא פוגשים כל יום, שני ילדי פרחים יפים הבולטים בענווה בשדה גדול. הייתם דוגמא ומופת לכולנו בדרך שבה התמודדתם עם המחלה האכזרית, נלחמתם בה שנים ארוכות והתעקשתם להמשיך את חייכם כאילו היא לא קיימת, לא מאיימת...
בחרת בחיים. היית מעורב, אוהב ואכפתי בדרכך המיוחדת. "מורשת שפע"... כן, החותם הגנטי של משפחתך המדהימה טבוע בך עמוק. אתם שייכים למיוחדים מדור הפלמ"ח שתרומתם לקהילה ולחברה עצום רק בעצם היותם.
מספר ימים לפני שהחמיר מצבך סיירנו עם "צוות זהב" במתחם החינוך בכדי לוודא שהסדרי מיתון התנועה מספקים. כהרגלך, במצבים אלו, היית סוער אבל הפעם זה היה שונה, קצת חריג... התלוצצנו כרגיל על "תרגולת מחלה", מה עושים כש... וכמו בכל פגישותינו אמרת לי "תוודא שאני לא נחבל בראש והשאר עלי... קצת פרכוסים ואני חוזר". פתאום נעלמת, סיימנו את הסיור בלעדיך.
מניסיון העבר חשבתי לעצמי, קיוויתי, שגם הפעם תתגבר והכל ימשך כרגיל.
בימים האחרונים התעצמה המועקה בלב, לא רק אצלי. ראיתי את הסובבים לי שוקעים קצת, מתכנסים, משתתקים, מייחלים לנס. אבל אנחנו חייבים להמשיך ולשדר חוזק, אולי למצוא קצת סדר בבלגן, כי יחסית לכאב ולצער של הוריך, אחיך, חבריך הטובים ובעיקר של דוריס זוגתך המופלאה, הקושי שלנו ממש לא נספר.
גלי, קהילת גבעת חיים איחוד תעטוף ותתמוך ביקיריך, דוריס והילדים, הוריך ואחיך וחבריך הטובים שיחד איתך ובהשראתך חיזקו אותנו ושימשו לנו מודל – כחלק ממורשת שפע...
אייל ניסן


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור