כניסת חברים ותושבים

נעמי לקר
תאריך לידה:
21/1/1933
תאריך פטירה:
18/1/2013
תאריך פטירה עברי:
ז' שבט תשע"ג
נעמי לקר / דברים שנאמרו בהלוויה

אמא,
אנחנו עומדים כאן כולם, המומים מלכתך. למרות המחלות הרבות שפקדו אותך במשך שנים ארוכות ,עזיבתך אותנו פתאומית ולא צפויה, ולא רק משום שקשה להיפרד מהורה בכל גיל.
במקרה שלך, הקושי נובע מאישיותך ה"ילדית", התמימה והחיובית. תמיד היית סקרנית, תמיד אהבת חברה ותמיד אהבת ללמוד, במיוחד נושאי ארץ ישראל, תנ"ך והיסטוריה יהודית. הקפדת לשמוע הרצאות וליבך התרחב מרוב הנאה.
למרות כליאתך בשנים האחרונות בגוף שבגד בך שוב ושוב ולא אפשר לך ניידות ועצמאות, בפנים את נשארת צעירה וחיונית. תמיד דבקת בחיים ובאהבת החיים, תמיד הקפדת להיצמד לחיובי גם בתקופות של קושי ותסכול. המעבר לארה"ב היה לך קשה, והיו לך געגועים עזים לארץ, למשפחה ולריחות הפרדסים. אבל למדת להשתלב ואת ואבא בניתם חיים יפים גם בניו-יורק. גם המעבר לקיבוץ דרש ממך לא מעט גמישות והסתגלות, תכונות שמאד אפיינו אותך.
אמא, תמיד היית מוכנה לתת מעצמך, ללא גבול, אך לא ממש ידעת לתת לעצמך. יחד עם זאת הצלחת להיבנות ע"י הנתינה שלך לאחרים, למשל כמחנכת בכיתות בנימין, שם מצאת את מקומך ואת ייעודך. ככל שהתמסרת לתלמידיך, כך גם הצלחת בעבודתך ופרחת בעצמך.
כך גם עם כשרון הציור הנפלא שלך, כשרון שהיה טמון בך מאז ומתמיד (אצלנו תלויה תמונת הורד המדהימה שציירת בגיל 15!). כישרונך הטבעי פרץ ופרח וקיבל את ביטויו במשך השנים בהם כל כך נהנית והתבטאת באמצעות היופי והצבעים. הציורים רעננים ושמחים, בדיוק כמוך. ציירת בעוצמה מעודנת ומאופקת, ביישנית משהו, גם קצת כמוך ואנחנו כולנו נהנים מיצירותייך אשר יכלו בקלות להיות מוצגות בגלריה לאמנות.
יותר מהכל אהבת את שתי המשפחות שלך, את משפחת המוצא היקרה שאת בעצם נשארת אחרונה וכמובן את אבא ואותנו, וכל הצאצאים הרבים של כולנו. היית סבתא מעורבת ומתעניינת, בשנות הבריאות היית גם סבתא עוזרת ומטפלת ואנחנו אוהבים אותך ולא מאמינים שכבר אינך כאן. ואני מתנחמת בכך שהשתחררת מכבלי הגוף ועכשיו נשארת חופשיה בעולמות עליונים, שם תפגשי שוב באבא, בסבתא חדוה וסבא שמואל ובאריאלה ויצחקי שכל כך אהבת.

תמי
 
***

 
אמא,
נולדת לפני 80 שנה פחות יום בדיוק.
נהגת לספר על ילדות קסומה במושב בית עובד,
ילדות עם אחיך הבכור יצחקי ואחותך הצעירה אריאלה, אותם הערצת, ועם חברים רבים במושב.
נהגת לספר רבות על ההורים שלך שמואל וחדווה. ציונים אשר עלו לארץ בשנות ה20 של המאה הקודמת ועל בית חילוני בו חגגו את כל חגי ישראל עם זיקה גדולה למסורת וליהדות ופתיחות לכל דעה ורעיון.
בנוסף לפרנסת המשפחה אביך היה חוקר מקרא והיה ממקימי "החברה לחקר המקרא" וממנו ינקת את האהבה לסיפורי התנ''ך.
בתקופה זו התעצבה דמותך ובעיקר אהבתך לפרדסים, לשדות,לריחות החקלאות ולנופי ארץ ישראל שהפכו למוטיב המרכזי בחייך.
בשירות הצבאי בחיל האוויר פגשת , את הצברית, את אבא העולה החדש.  את, האישה הביישנית ונמוכת הקומה, את אגון גדול הממדים המושך תשומת לב בחברה, והתאהבת מיד.
הקמתם בית בבית עובד.
אולם ממש באותו הזמן אסון פקד את המשפחה. אביך שמואל נפטר במפתיע בגיל צעיר יחסית .
יחד עם העצב באה השמחה שמוליק (שקרוי על שם אביך) ותמי נוספו למשפחה ומהר מאד ניסיתם מזלכם רחוק רחוק בארה"ב, שם הצטרפתי גם אני לחבורה.
למרות חיים נוחים באמריקה גברו הגעגועים שלך הביתה, לפרדסים, לריחות לעברית ולארץ ישראל.
היוזמה להגיע לגבעת חיים הייתה בעיקרה של אבא ולא עברה עליך בקלות, אולם הדמיון המסוים לבית עובד: הפרדסים, העצים, הריחות, נופי ארץ ישראל, הפכו את גבעת חיים לביתך החדש ( למשך כמעט 40 שנה).
אבל מלבד הנוף יצרת חיבורים חזקים חדשים לגבעת חיים  .
הצטרפת למשפחת כיתות מקדמות (שפרירים של היום) שבפיך נקרא תמיד בי"ס בנימין .
אהבת את העיסוק בהוראה לציבור תלמידים ייחודי זה ולקחת את העבודה הביתה פשוטו כמשמעו. כילד, אני זוכר היטב, לא אחת בבית את תלמידיך מופיעים בכל שעה בלי התרעה מוקדמת. נכנסים הביתה, לנעמי, כאילו גרו בבית הזה מאז ומעולם וממשיכים בשיחה שלא סיימו בכיתה.
אמא, הייתה לך סבלנות נדירה לתלמידים וגם לנו. אפילו אם רצינו, כמעט ולא הצלחנו להוציא אותך משלוותך. שמוליק ואני היינו משחקים שעות במטבח בגודל מטר וחצי במשחקי כדורגל של ארסנל נגד ליברפול, (אף פעם לא הבנת מי זה מי) מפוצצים את המטבח בכדור ולך לא הזיז בכלל.
והייתה גם האהבה לתנ"ך שינקת מבית אבא. הסיפוק הרב מההשתתפות בחוגים של בארי ושל מוטי. ומן התשוקה שלך לסיפורי התנ"ך ירשתי אני את האהבה להיסטוריה, לתנ"ך ולארץ ישראל.
והיה גם הציור שגילית בגיל מאוחר יחסית והיית כל כך מוכשרת בזה שזה ממש בזבוז שיצרת שנים מעטות כל כך .
השנים היפות הגיעו עם הולדת הנכדות והנכדים , גם כאן התגלית כסבתא מדהימה בסבלנותה. לדעתי סיגל שטפה לך במשך חודשים יום יום את הרצפה, השאירה בלאגן בבית, אך לך לא היה אכפת. העיקר שסיגל תהיה מאושרת.
היית סבתא גאה מאין כמוה בכל 8 הנכדים והנכדות שלך וגם בנין שבו זכית לפני קצת יותר משנה ולא הפסקת לדבר עליו מאז.
(אני מדמיין אותך אומרת לי עכשיו:"הילד הזה משהו לא רגיל" )
המתנה שתמיד ביקשת הייתה תמונות חדשות של הנכדים.
והיו גם כוחות שלא הכרנו תחת מעטה הביישנות והשקט .
המחלה של אבא הפכה לך את החיים בבת אחת. מהאשה הקטנה שנשענת על אגון הגדול נאלצת בין ליל לסחוב את העגלה ועשית זאת בגבורה ובאהבה גדולה במשך קצת יותר מעשור עד שאבא נפטר.
בתקופה האחרונה הלא קלה שלך זכית ב"נכדה חדשה" כפי שאת קראת לה. זכית במריסל שטיפלה בך. אהבת אותה כמו בת ומריסל אף גידלה בביתך את בנה בחודשים הראשונים לחייו. אני מבקש להודות למריסל על הטיפול המסור בך ועל כל האהבה שנתנה לך .
בשבועיים האחרונים עת שהית בבית החולים לא הפסקת לדבר על חגיגת יום ההולדת ה80 שאת רוצה. ביקשת שוב ושוב חגיגה גדולה.
אמא, הקדמנו ביום אחד .
תראי כמה אנשים באו לכבודך, ממש כמו שרצית. ויותר מכל, את ליד אבא שכל כך אהבת, במקום מלא עצים, צופה לנופי ארץ ישראל, לסיפורי התנ"ך, לפרדס עם ריחות כמו בבית עובד, כאן בבית שלך בגבעת חיים. יום הולדת אמא, ממש כפי שרצית.
נוחי בשלום במקום הזה שמסמל כל כך את כל מה שכל כך אהבת.
באהבה

דני
 
***
 
סבתא,
כמעט והגעת ליום הולדת 80. כבר הכנו לך מתנה, עם תמונות של כולנו. אבל לא הספקנו לשמוח אתך ולתת לך.
ביום שני, כשביקרתי אותך בבית חולים, שאלת אותי כמובן המון שאלות: על סיגלי ויואב ועודד וכמובן על דניאל. הסתכלת באייפון שלי על סרטים של דניאל והתמוגגת. הראית למריסל כמה הוא יפה וכמה הוא חכם והתפעלת מאיך הוא יודע איך כל חיה עושה. ובסוף אמרת לי שכשתצאי מהבית חולים נחגוג לך יום הולדת.
ובאמת קבענו לחגוג בשבת ואז הזזנו בשבוע כדי שגם אורן יהיה, אבל ככה או ככה לא הספקנו.
אבל הספקנו לחוות אתך אינסוף חוויות, ימים וסיפורים. ואת הספקת להיות סבתא ל-8 נכדים ואפילו שנה וארבע חודשים להיות סבתא רבה וליהנות מנין. הסבתא היחידה שלנו שזכתה לנין...וכמובן שדאגת כל הזמן להזכיר לנו שהבלונד והעיניים של דניאל זה ממך...
סבתא, כבר כמעט 31 שנה שאת סבתא. כל הזמן היית אומרת לי "את הפכת אותי לסבתא". סבתא, נתת לנו לחוות אתך בישולים מדהימים וארוחות שבת (שאני בכלל לא בטוחה שהנכדים הצעירים זוכרים). סיגל ואני היינו באות בשבת בבוקר להכין אתך רוגלך במטבח הקטן וחייבות להביא לסבא אגון כל פעם "לבדוק".
סבתא של סיפורים על בית עובד, על ריצות אחרי יצחקי ומשחקים עם אריאלה. על כך שנולדת מושבניקית אבל מעולם לא התחברת לעבודת אדמה...סבתא שבזכות הרבה שנים באמריקה היית מתקדמת טכנולוגית עם microwave  ו dishwasher כשלאף אחד לא היה ואנחנו תמיד צחקנו על המבטא הישראלי שלך...
סבתא שעושה בשבילנו עבודות בתנ"ך כי אותנו זה נורא משעמם ואת מתענגת על כל דקה ומספרת על סבא שמואל והקשר שלו לחקר המקרא.
סבתא שגאה כל כך בכל התקדמות שלנו בביה"ס, בצבא, בעבודה, בלימודים ובכלל. שמתפעלת כל פעם שיש לנו דעות פוליטיות מוצקות ואידיאולוגיה בתחומים שונים ותמיד אומרת "אבל איך אתן יודעות את כל זה?" "איך אתן כ"כ חכמות?"
וסבתא שפעם הייתה מקפידה להפריד בין בשר לחלב. וכשהיינו קטנים צעקת עלינו כשהוצאנו שוקו אחרי שניצל ועם השנים דרדרנו אותך לאכול הכל... כמו שכבר פעמיים בבחירות דרדרנו אותך לא להצביע ליכוד...עכשיו חסר לנו איזה קול לבחירות...
ואי אפשר שלא להזכיר את מריסל. שהייתה אתך כמעט 6 שנים ואהבת אותה כמו בת שלך. והיא אהבה וטיפלה בך במסירות מדהימה והכניסה לך הרבה אושר ושמחה לחיים.
סבתא, אנחנו מודים לך על כל הרגעים הקטנים והגדולים. על כל השנים ביחד.
נתגעגע מאוד

סמדר
 
***
 

את נעמי הכרתי בבית ספר שפרירים ,כאשר החלה לעבוד.
בזכות תכונותיה המיוחדות,בנימין ביקש ממנה לחנך כיתה ,שחניכיה זקוקים במיוחד לדמותה ולמה שהיא הקרינה.
במהלך השנים ביחד, למדתי להעריך את הסבלנות האין סופית שלה, עדינותה, החיוך המתמיד כשהיה טוב וגם כשלא היה קל.
נעמי ידעה לחבק את חניכיה, לעודד אותם ברגעיהם הקשים, וללמדם דרכי התמודדות עם מצבים שונים בחיים. לזאת אנו קוראים היום כישורי חיים. שאותם יישמו חניכיה במהלך חייהם במסגרות השונות.
חניכיה ידעו כל העת, יש להם אמא. אמא במלוא מובנה העמוק של המילה. ואת זאת העריכו הוריהם של החניכים גם אחרי סיום חוק לימודיהם.
לא ,אין לי מושג מהי האוקטבה הכי גבוהה של קולה של נעמי. כי מעולם, מעולם לא שמעתיה מרימה את קולה. גוערת-כן, כועסת-כן. אך מעולם ללא הרמת קול.
זכורני, בשיבוצי המורים בתחילת השנה, נעמי הייתה זקוקה למורה למתמטיקה.מיד נעניתי. היא הייתה מאושרת, ויותר ממנה, אני.
חניכיה לשעבר, שחלקם מתכתבים עד היום עם מורים שונים, מזכירים את נעמי בכינוי - נעמי'לה.
החיבה בכינוי מביעה הכול.
אנו המורים שלימדנו אתך ,זכינו ללמוד ממך גישות ושיטות התמודדות מיוחדות עם חניכיך. ולימודים אלה הועילו לנו בהמשך עם חניכים אחרים.
נעמי, נוחי על משכבך בשלום.
יהי זכרך ברוך.

לואיס
 
***
 
 
זֹאת נעמִי

את נעמי הכרתי עוד לפני שהכרתי, בזכות בית אביה – שמואל דים – בבית עובד, בסמוך למקום מגורי הורי בראשון לציון, בו נהג אבי לבקר, בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים של המאה העשרים, בענייני תנ"ך. כשנפגשנו, אם כך, אחרי שנים רבות, בגבעת חיים, היה זה מפגש של זֵכר אבות, שהתפתח די מהר לשותפות ממושכת בחוג – כמובן – לתנ"ך.
נעמי הייתה בתו של שמואל דים (שלכבודו הופיע קובץ מחקרים חשוב בשם "ספר דים") ואחותה של אריאלה דים (בעלת "אחריך בנימין" ושאר מאמרים וספרים), וכשישבה בשיעור התנ"ך היו השְניים הללו – בלתי נראים אך נוכחים היטב - מלוֶיה הקבועים. גם בשנה שעברה, כשכבר התקשתה מאד בתנועת הגוף וגם תנועת המחשבה כבר לא הייתה מהירה כמו פעם, היה החיבור בין נעמי ובין התנ"ך חי ובוער כבתחילה, כי על הפתיל שלו זהרו לא רק הפסוקים והסיפורים העתיקים אלא גם הסיפור המשפחתי המיוחד כל כך שלה.
היה זה עונג להיות שותף בלמידתה, וזכות להיות שותף בחיי משפחתה.
יהי זכרה ברוך 

באֵרי צימרמן


נעמי לקר / דברים שנכתבו אל המשפחה

 

לשמוליק ,תמי ודני, ולכל ב"ב שלום,

 

מאוד מאוד נעצבתי לשמוע על אמא שאיננה עוד. לא עלה בדעתי שזמנה הגיע.

 

בכלל, הזמן פתאום מאבד משמעות ומחשבותי נודדות לעשרות השנים שהיו ואני רואה אתכם כמשפחה המקסימה והמיוחדת שהייתם. ואבא ואמא עוד במיטב שנותיהם ואתם עטופים באהבה ובחום וכמשפחה מקרינים זאת למקורביכם וחבריכם. בין אם בניו-יורק, רחובות או בקיבוץ, תמיד טוב היה לבוא אליכם ולהיות אתכם. היה משהו כל כך יציב וחם וערכי ואמיתי בביתכם ובחברתכם.

אני חושבת איך אמא אהבה אתכם ללא כל תנאי. תמיד חשבתי שאהבתה את משפחתה הייתה אהבה שנותנת מרחב מחיה. לא כל אמא אוהבת ככה. היא מעולם לא ביקרה אתכם והייתה גאה בכל מה שאתם ובכל מעשיכם והישגיכם, לדורותיכם, תמיד.

הייתי יכולה לכתוב ולכתוב על אמא, שעל אף שהייתה נחבאת אל הכלים, עולמה היה עשיר וצבעוני ומעניין בדרך מאוד מיוחדת. אמא, שעל אף האבדות והצער שחוותה בחייה, תמיד דבקה בטוב וביפה ומצאה סיפוק במעשיה שהיו מגוונים ויצירתיים. אבל אכתוב יותר בפעם אחרת.

מאוד אתגעגע אל נעמי חברתי, אמא, סבתא, וסבתא רבתא שלכם. לאישיותה, לידידותה הטובה, לחוש ההומור הגזעי שלה, לאופטימיות שלה, ולחיוניות המעודנת שלה. אתגעגע לשיחות הנפש שלנו, ולהעלאה סדרתית של ילדותינו באוב, עד שנעשתה יפה אפילו יותר ממה שהייתה בגרסה האחרונה שיצרנו. ויותר מכל אתגעגע לידיעה שבביקור הבא נמשיך במקום בו הפסקנו.

היו בריאים כולכם, ושתדעו רק טוב!!!

עם כל אהבתינו,

 

נלי ומשה

 

***

 

דבורל'ה שמוליק ושאר בני המשפחה,

 

לצערי לא אוכל להיות אתכם באבלכם, בהלוויה ובשבעה של נעמי ורציתי לומר לכם כמה מילים.

בשנים שנעמי עבדה בביה'ס עבדנו קרוב זו לזו, חלקנו רשמים והתנסויות עם אותה אוכלוסיה ולמדתי להעריך ולכבד את הדרך האמפטית והמכבדת בה נעמי התייחסה לכל תלמיד ותלמידה.

נעמי הייתה זו שדחפה אותי ואת המועצה האזורית להקים את "מועדון דנה" הפועל עד היום למען הנוער המיוחד. היא הבינה כמה חשוב לתת להם מענה לשעות אחר הצהריים.

נעמי הייתה מהמורות שנועדו לעבוד עם נוער בעל צרכים מיוחדים, היו לה סבלנות, סובלנות והמון קבלה.

למדתי ממנה הרבה, אהבתי והערכתי את שיתוף הפעולה בינינו.

אני מאחלת לכם ולבני ביתכם כל טוב ושלא תדעו צער.

בברכה,

 

יעל כהן


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

זכרונות אחרונים

מס' תגובות: 1

דברים מהאזכרה- שנה בלי סבתא

סמדר ארבל (לשם) | 15/1/2014

                                                                                                            9.1.2014

סבתא,

ביום שלישי ישבתי עם אבא בחדר האוכל וראיתי את השולחן שתמיד היית יושבת בו מתמלא בחברות שלך, וברגע אחד של חוסר ריכוז תהיתי מתי תגיעי. זה עוד קורה לי מדי פעם, כשאני רואה קלנוע כפול עם פיליפינית חייכנית, אני מסתכלת לראות – אולי זו את. וכשאני אומרת את, אני מתכוונת לדמות שלך, הנוכחת כל כך בנוף ילדותי ובגרותי. במיני מרקט, בכל כך הרבה פינות פה בקיבוץ, בטיול הקבוע שלך עם מריסל בשבילים. וכשהיית רואה אותי, במקרה או שלא, תמיד קיבלתי קבלת פנים חמה כל כך, שמתבונן מהצד יכול היה לחשוב שלא נפגשנו חודשים. העיניים שלך תמיד זרחו לכבודי, התפעלת מכל מילה שיצאה לי מהפה, מכל סיפור ששיתפתי אותך בו, מהבגדים שלי ומהבושם שלי, מהגובה שלי ובעיקר חזרת ואמרת שסמדר ואני הכי יפות בעולם.

סבתא, לפני שנה הנוכחות שלך הייתה עוד כל כך מובנת מאליה, שבשנה שחלפה מאז, הגענו בארוחות שישי לבית של ההורים בידיעה שאת ומריסל כבר מחכות לנו בסלון וכשנפתח את הדלת תהיה שמחה גדולה לכבודנו. בכל פעם השנה, כשזה לא קרה, הרגשנו בחסרונך. הבנו כמה הנוכחות שלך הייתה חלק אינטגרלי ומובנת מאליה בחיים שלנו. לפני שנה דניאל עוד היה שואל: "איפה סבתא נעמי?", אחר כך הוא רק שאל איפה מריסל. עכשיו, כשהוא מסתכל על הציורים שלך, גם אצלנו בבית וגם אצל ההורים, הוא יודע בדיוק שאת התמונות האלו את ציירת. כל מפגש עם מריסל בקיבוץ מלווה בשמחה גדולה. יש לנו מנהג חדש, בכל יום שישי בצהריים אנחנו הולכים לחד"א וכמעט תמיד פוגשים את ורדה, שמאוד מתרגשת לראות אותנו ובעיקר את דניאל, וכל פעם אומרת – סבתא הייתה כל כך מאושרת שזכתה לנין..

סבתא, כבר חצי שנה שאני גרה בבית שלך. כמו שאת יודעת, אני לא אוהבת שינויים ולא אוהבת מעברים, לוקח לי זמן להתרגל לכל דבר חדש. ומהיום הראשון בבית – אני מרגישה הכי בבית בעולם. מעל כורסאות הטלוויזיה שלך ושל סבא, היה שעון קיר בן עשרות שנים ועכשיו יש שם מדף עמוס בספרים. ולמרות המדף ולמרות הספרים, מדי פעם במין אינסטינקט אני מגניבה מבט לשם, כדי לבדוק "מה השעה".

ואת סבתא, חסרה לי מאוד. בעיקר בימי שישי ובחגים, ביום ההולדת הראשון שחגגתי בלעדייך. אני עצובה בשבילי ובשבילך שאת לא רואה את דניאל גודל ולא רואה את האושר הזה שהוא הכניס לחיים שלנו. כמו שסבא ואת הייתם כרוכים אחרינו, משתטים איתנו, משוגעים עלינו – ככה אבא ואמא.

ועם הכאב, את תמיד איתי ובליבי. אני עוד מריחה את הריח של הבית שלך, את הריח של המרק שלך – המרק הכי טוב בעולם, אני מרגישה את היד שלך על הלחי שלי... ובכל בוקר כשאני מכינה לי קפה, אני אומרת לך "בוקר טוב" בתמונה היפה של שתינו שתלויה לי על המקרר. תמונה של אושר והתרגשות מהברית של דניאל.

סבתא,

אנחנו מקוות שאת מבלה עם סבא, עם האחים וההורים שלך ועם אריק שהצטרף אליכם – ושלכולכם טוב ונעים ורגוע. שאתם מסתכלים עלינו מלמעלה באהבה ובחיוך.

אוהבות ומתגעגעות מאוד, סיגל וסמדר.

העתקת קישור