כניסת חברים ותושבים

מאיר נחמני
תאריך לידה:
18/3/1945
תאריך פטירה:
1/2/2013
תאריך פטירה עברי:
כ"א בשבט תשע"ג

אבא,

היום הוא היום בו מתחילה שארית חיינו וכולנו, בני משפחה וחברים הולכים כאחד אל עבר הלא נודע. אל חיים שלמים, ארוכים, הנראים כמעט בלתי אפשריים- כי אתה כבר לא כאן.

רק לפני שבוע היית אתה וציפי אצלנו בבית וחגגנו למעיין שלי יום הולדת. היית מלא חיים, אהבה, ראשך עמוס בחלומות בלתי מוגשמים שעוד רצית להספיק וכנגד ניצבים בשורה מתוחה וגאה כל החלומות שכבר הגשמת והפכת למציאות.

אבא, תמיד נזכור את החיוך החם, הצחוק המתגלגל, החיבוק המנחם, החוכמה, הניסיון וכל מה שכל כך אפיין בעיננו את דמותך.

איך מפנימים את הידיעה הקשה שאתה כבר לא כאן ושהחל מהיום עלינו להסתדר בלעדיך בעולם. העולם הזה, שהיה כל כך מוכר נעים ונוח, הפך בן רגע למקום קודר, קריר, מקום שקשה למצוא בו סיבה אחת לשמוח. ויחד עם זאת, בעיקר בשבילך אבא, נמצא את הכוחות להרים את ראשינו ולהמשיך, מהנקודה בה הפסקת אתה, גם אם זה יהיה קשה מנשוא.

היה רגוע ובטוח שגם כשיחלפו השנים דמותך תיוותר בזיכרוננו חרוטה וצרובה ודבר לא ישנה או יפחית את האהבה הגדולה שיצרנו יחד, כשעוד היית איתנו ולכתך מאיתנו היה רק בגדר חלום רע.

אבא, רצינו גם להגיד לך תודה. תודה על הערכים שהנחלת בנו, תודה שתמיד היית שם בשבילנו, תמיד היית אוזן קשבת וכתף תומכת, תודה שלימדת אותנו להילחם בשביל להגשים את החלומות שלנו, תודה שלימדת אותנו לא לוותר ותמיד להסתכל בחצי הכוס המלאה. תודה על העצות, ההכוונות, המילים הטובות ולפעמים גם על הנזיפות. תודה שהראית לנו ולימדת אותנו מהו ערך החיים וכמה הוא חשוב.

תודה על הלב הרחב שלך ושל אמא, שאימצתם לחיקנו שלושה אחים "מאומצים"- ירון, אלי ושחר. שכל כך אהבו אותך ואתה אהבת אותם. ואפילו זכית לתואר "סבא" מהילדים המדהימים שלהם.

תודה שלימדת אותנו כמה חשובה המשפחה וכמה חשוב שתמיד יהיה שלום בית, לא לנטור טינה ולעבור הלאה כי החיים קצרים.

תודה על הזכות שניתנה לכל אחד ואחת מאיתנו להכיר אותך.

אוהבים אותך אבא... 

מאיתנו הילדים.



Saba Meir:

 You are the best grandpa in the world and I miss you very much. I really wish that I could see you again but I will always remember all the fun things that we always did together. I am really lucky that I had an amazing grandfather like you. I wish that you were here still for my BAT - MIZVAH but I understand that it was better for you to go so you won’t suffer and you know how much I love you and all the world loves you too because you are an amazing  grandfather and an amazing person. You will always be in my heart and of course I will NEVER forget you. I love you very much. Love: Naama



מאיר יקר ,                                                                             

כמה קשה להפרד מאדם כל – כך יקר עם נשמה כל – כך גדולה.    

רוצה להגיד לך תודה. תודה על שהיית הסבא הכי מדהים בעולם לילדים שלנו.  סבא שכל ילד חולם עליו- עם כל-כך הרבה חום ואהבה, נתינה ללא גבולות וסבלנות להיות איתם ולהנות מהם באמת.         

איך זרחת תמיד והתמלאת באור ושמחה כל פעם שהיית עם הנכדים, והם הרגישו תמיד שתקטוף את הירח בשבילם אם רק יבקשו.        

כל-כך עצוב לבנות שהם כבר לא יראו את סבא מאיר שלהם בביקור הבא שלנו לישראל. קשה להם לעכל ולהבין באמת את העובדה שכבר לא יפגשו אותך יותר...  ומי בכלל יכול לעכל פרידה כזאת .

נעמה שואלת עם מי היא תעשה מלפפונים חמוצים ומיכלי דואגת עם מי הם ילכו לפינת החי, דברים שהיו עושות רק איתך.

והפלאפל, מה יהיה עם הפלאפל של סבא? הפלאפל של מאיר, אם זה היה פלאפל או שניצל או צלחת חומוס פול זה הוכן תמיד מכל הלב והנשמה- כמו כל דבר שעשית.           

קשה להיפרד מאיר , כל כך עצוב לי, שהלב פשוט לא מפסיק לבכות.

נעמה אמרה לי היום שאם אתה נימצא עכשיו בשמים עם אלוהים והוא רואה שכל כך עצוב לה, אז אולי אתה יכול לבקש ממנו לחזור בחזרה אלינו .                                                                          

אהבה גדולה השארת פה בעולם מאיר, וזיכרונות כל כך יפים שיישארו לנו לעולמים.        

  

 מרגישה שניתנה לי זכות גדולה בחיים האלה להכיר אדם יקר כמוך.

וכמו שתמיד שמרת עלינו ודאגת לנו פה, אני יודעת שתמשיך לשמור עלינו גם מלמעלה.  

                                                                

יהי זכרך ברוך לעולמים                                                              

רוני.                  


חתונה ציפי ומאיר נחמני 1985



מאיר אהוב שלנו

ברגעים אלו טומנים אותך בחלקת אדמה זו בקיבוץ גבעת חיים  איחוד שכל כך אהבת, אנו בטוחים שקיבלת אהבה בחזרה.

האופטימיות והתמימות שאבדה לנו בעולם הזה, בך דבקה, עם כל הסבל של המחלה הזו.

שידרת אופטימיות שיכולה להעצים עולם שלם.היית דוגמא, הנתינה שלך והעשיה שלך עד הרגעים האחרונים, יכולת להכיל ולהאכיל אנשים, כולם אהבו לבוא לטעום ולאכול מפרי עמלך, שהרי היו לך ידי זהב.

מאיר – השם לא נבחר סתם, אלא מהמקום ש"מאיר".

הארת לנו את הדרך ולא בכדי, כשעלינו ארצה ממרוקו היית ילד בן 10 שהרי אתה אחינו הגדול ששרד בחיים כששני אחינו הקטנטנים לא שרדו במרוקו. ההורים שמרו עלייך מכל משמר, ובמיוחד אמא מסעודה ז"ל ששמרה עלייך וכשאתה בתוך רחמה, צעדה 7 ק"מ לצדיק במרוקו בשבועה שלו רק ייתן לך חיים.

אמא נפטרה בכ"א בתמוז לפני 7 חודשים, וכן אתה גם, מאיר, נפטרת בכ"א בשבט.

עליכם נאמר הנעימים והנאהבים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

היית לנו מורה, מחנך, אח וחבר.

בנית בית לתפארת ומשפחה ענפה  לתפארת, ואישה פרטנרית שהייתה בשבילך ולמענך.

כולנו אוהבים אותך: האחים, הדודים, האחיינים ואפילו הקטנטנים.

יש לנו את דור ההמשך שלך: איציק, עומרי, שני ורם – שייבדלו לחיים ארוכים.

אנו יכולים לעמוד פה ולספר עלייך המון, אך זה לא יגמר, מה שנותר, שתנוח בשלום על משכבך, מנוחתך עדן.

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים.

כתבה: רחל, אחותו של מאיר.


מאיר

מאיר נולד ב- 1945 בוואז'ן, עיר בצפון מרוקו, באזור הגובל בספרד. בן בכור להוריו- מסעודה ועמרם.

בשנת 1948, בהיותו בן שלוש, מכרו ההורים את כל רכושם, הפכו אותם לזהב וכסף צרפתי ויצאו לכיוון ספרד ומשם התכוונו להמשיך לישראל. בגבול ספרד נתפסו, נשדד מהם כל הכסף והם: הורים ושני ילדים קטנים, הוכנסו למעצר במחנה צבאי למשך כחודשיים וחצי.

כששוחררו חזרו לוואז'ן, כשרק בגדיהם לגופם. המשפחה והקהילה היהודית החמה בעיר עזרו להם להיקלט מחדש. אבא, סבא עמרם, התחיל לעבוד כצבעי ומאיר, בן ה-3 התחיל ללמוד תלמוד תורה. בגיל 4 כבר ידע קרוא וכתוב.

מאיר מספר על ילדות מאושרת במרוקו, סביב בית הכנסת, משחקי כדורגל של אביו וטיולים בפארק ועל חמורים בטבע.

בביה"ס היסודי למד ב"אליאנס" דובר הצרפתית, בין היתר מספר מאיר כזיכרון טראומטי, על כך שהכריחו אותו לכתוב ביד ימין למרות שהוא שמאלי.

בגיל 9 וחצי עלתה כל המשפחה לישראל! העלייה לארץ ארכה כ-3 חודשים: דרך נמל בקזבלנקה למרסיי שבצרפת ולאחר הרבה זמן המתנה עלו על אוניה בשם "נגבה" והגיעו לישראל בהתרגשות רבה, באוקטובר, 1954. בירידה מהאוניה גיפרו וחיטאו את כולם בדי.די.טי עד להרגשת חנק.

משם, במשאית ללא ספסלים, הביאו אותם לנגב. המשפחה גרה זמן מה במושב "תדהר", אך לא הסתדרו כחקלאים ועברו לגבעת המורה שבעפולה. שם גדלה המשפחה ל-11 נפשות- הורים ו-9 אחים ואחיות, מאיר תמיד נשא בעול הבכורה והיה מאוד מאוד מרכזי במשפחה. מאיר למד בבי"ס אורט בעפולה והתגייס לצבא לנחל. משם הועבר בהמשך לחיל חימוש, בהיותו בעל מקצוע: מסגרות.

במילואים עבר לפלוגת סיור בחיל שיריון ושרת שם כ-28 שנים עד לשחרורו.

כשהשתחרר מהצבא עבד במפעל "פלדות" בעין חרוד, היה מסגר מומחה בניירוסטה.

אז התחתן עם רותי ונולדו איציק ועומרי.

ב- 1980 הגיע מאיר עם איציק בן ה-10 לגבעת חיים. עמרי נשאר עם רותי בנצרת והיה בא לביקורים וחופשים בקיבוץ- אותם ראה כפרס גדול!

ב- 1985 התחתן מאיר עם ציפי ונולדו שני ורם. מאיר וציפי גידלו את ילדיהם בשותפות מלאה, בצניעות ובאהבה גדולה. ביתם היה פתוח וחם ותמיד הזמינו אורחים שהפכו בני בית והם אימצו אותם לחיקם.

מאיר השתלב בקיבוץ באופן יוצא דופן: עבד בפרדס, ברפת, במסגריה, במג"ח ובגת ועשה המון תפקידים ופעילויות: סדרן עבודה, סדרן רכב- שהכניס את הקרלוגים לשימוש, רב"ש מטעם המשטרה, נהג הסעות, תיקון אופניים ותיקון קלנועים (בשתי קדנציות), היה אב הבית באולם הספורט החדש והשתתף בכמה וכמה וועדות. כולם זוכרים את המימונה שארגנה המשפחה לקיבוץ.

גולת הכותרת ומשאת נפשו התגשמה כשהקים את "פלאפל נחמני" ועבד בו עד יומו האחרון.

העבודה בפלאפל, לצידה של ציפי, גילמה בתוכה את כל מה שכל כך אפיין את מאיר ואת כל מה שאהב- הכנסת אורחים, נתינה ללא כל גבול והזדמנות להיפגש עם אנשים. קהל הלקוחות נשבה בקסמו ובטעמים.

נוח על משכבך בשלום מאיר ויהי זכרך ברוך!

 

למאיר נחמני

לציפי, איציק, עומרי, שני, רם  ובני משפחה יקרים,

הנה אני עומד כאן  יחד עם כל בני המשפחה, חברי הקיבוץ וחברים מכל הארץ ללוות אותך בדרכך האחרונה.

עמדי ניצבים ליד ארונך קבוצת אנשים מיוחדת,  חבריך מתקופת השרות המשותפת בפלוגת הסיור. חבורת אנשים הנושקים לגיל 70  שחילקו ימיהם בין המשפחה והצבא, ארבע  עשורים מחייהם.

ראשיתה של ההכרות ארוכת השנים בהמתנה למלחמת ששת הימים בעין זיתים.  פלוגת הסיור של יהודה גלר. נלחמה ונפגעה במבואות שכם כאשר מטוסי חיל האוויר  פגעו בהם בטעות  ככוח ירדני. מלחמת ההתשה בתעלה, כיבוש הר דוב , והארורה מכל מלחמת יום הכיפורים כגדוד הסיור האוגדתי של אוגדה 34 שלחם ברמת הגולן. מלחמת לבנון הראשונה והשרות הקשה בעזה, יהודה ושומרון. מאות שעות של מערבים וסיורי בטחון שוטף.

מה מחזיק אותנו ביחד כל השנים -  החברות.

חברות שנצרבה בשעות האימה של מלחמת יום הכיפורים ומסתמכת על אמונה שאפשר לעבור את כל הדברים הקשים אם נהייה ביחד.

כל אחד מאתנו זוכר את שעבר על חברו. האהבות ,החתונות, לידת הילדים, בר מצווה, חתונות, נכדים. חיים שלמים.

הקשר בינינו התחיל לפני 45 שנים. צעירים לאחר השחרור.  אתה  חיל ותיק יחסית בפלוגה. אני מילואימניק צעיר שסופח לפלוגה. אינני יודע מה קסם לי בך. השקט בו קיבלת כל משימה, החבורה שתמיד הייתה סביבך, או הטבעיות שבקבלת חייל חדש לפלוגה. הכרתי אדם שידיו ידי זהב, איש מקצוע מעולה,  שלבו ופיו שווים.

הייתה לך יכולת נדירה ליצור ולשמור על קשרים. אתה הדבק שלנו. כל מסיבה או אירוע היה מתחיל בתפקידים שבאחריות מאיר. היית עומד כמנצח ליד המנגלים, הסלטים, השתייה ומקבל כל אחד בתרועת שמחה. באמת שמח לראות את כולנו יחד. היינו חשובים לך ואתה לנו.

בשנים האחרונות אנחנו חיים כאן בגבעת חיים. לא נכנסים אחד לשני לנשמה, תמיד בעין אחת יודעים מקשיבים ועוזרים כשצריך.

היית לי מורה בעבודות מסגרות, לימדת אותי לבשל מאכלים אחרים חוץ משניצל וצ'יפס, עזרת לי להיקלט בקבוץ. עזרת לי מאוד לקנות את הרכב הראשון שלנו. לימדת אותי איפה הכי זול באזור. ממה אפשר להכין חמוצים ואפילו הפקדת בידי את הרצפט הסודי של הכנת חומוס.

לימדת אותי את מתכוני ה"קצת". קצת מזה וקצת מזה. אצלך זה יצא טעים.

בשיחות שהיו לנו  הייתי בא אליך עם תובנות פילוסופיות . היית מוריד אותי על הקרקע בחיוך ואומר לי " די מה זה עוזר לחשוב כל כך הרבה, מה שצריך להיות יהיה ומה שצריך לקרות יקרה." פילוסופיית חיים מוצקה שמקלה על החיים.

כשחלית סיפרת לי כדרך אגב כי לקית בסרטן הריאות. הגבתי קשה. ראית את התרגשותי.  אמרת "מה אתה מתרגש: יהיה טוב, כל דבר צריך לקבל באהבה"

מאז יום יום באתי לשבת אתך בפלפל נחמני, לא להשאירך לבד. התקרבנו מאוד. שוחחנו על הרבה דברים. עקבתי כיצד אתה מתמודד עם הטיפולים הקשים. איך אינך נותן לעצמך לשקוע במרה שחורה. ראיתי את עזרתם של ציפי והילדים המנסים להקל ולעזור. היה לך חשוב לשמור על המקום כאי של שפיות במצב הכאוטי שנמצאת.

כיצד שרתת אנשים. איך כל אחד חש שהוא אורח הכבוד. הכנת אוכל מכל הלב. אז גם הבנתי מדוע לא הצלחתי במתכוני "הקצת " התבלין החסר היה הרצון לעשות טוב לאנשים.

בשבת האחרונה באתי אליך בבוקר, נראית עייף והרגשת לא טוב. שוחחנו, אמרת כי התשובות גרועות. הסרטן התפשט וגדל. סיפרת שסגרת את כל הדברים.

חשתי כי רצית לומר דברים נוספים.  לא חשבתי שכבר למחרת ניפגש כאשר אתה נאבק על כל נשימה ונשימה, בדרך לבית החולים. חיבקתי אותך . לא אמרנו מילה. דאגתי לך מאוד. כעבור 24 שעות ציפי קראה לי להיפרד ממך. באתי לבית החולים ולא היה כבר עם מי לדבר.

מאיר ידידי, קשה להיפרד  ממך.  אני חושב שאם יש מקום שאליו הולכים כולם, אתה בוודאי מתארגן במקום הטוב ביותר מבקש שיטעמו מהזיתים שהכנת ,או אולי רוצים שם מנת פלפל או שפשוט שמחים שאיש טוב כמוך נמצא בחברתם.

לך לשלום.  

תחסר לנו מאוד.

אורי לין



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור