כניסת חברים ותושבים

אדית אקשטיין
תאריך לידה:
14/4/1920
תאריך פטירה:
9/3/2013
תאריך פטירה עברי:
כ"ז אדר תשע"ג


בחצר של אדית


אדית אקשטיין / דברים שנאמרו בהלוויה
 

קורות חייה של אדית, כפי שסיפרה לדינה שפריר ז"ל, משתרעים על פני 38 דפים מרתקים ונוגעים ללב עד מאד.

קורות חייה הן קורות חיי אנשי הארץ הזאת – ילדות קשה בווינה, השואה, עלייה וחלוציות המתישה את הנפש ולבסוף הזקנה וההשלמה.

אדית נולדה ב-14 באפריל 1920 בווינה להורים שקשיי הפרנסה השפיעו על הורותם, כדבריה: "אי-אפשר להגיד שהייתה לי ילדות טובה". אביה היה ציוני וקפדן, והחשיב ביותר לימודים בכלל, ואף את לימוד השפה העברית, וכבר בגיל צעיר למדה אדית עברית. בהיותה כבת 15 החלו הנאצים לפעול ואיתם הרדיפות, ההשפלות והסבל.

במשך עשר שנים, עד סוף המלחמה, עברה אדית – ושרדה, שנים קשות ביותר של בריחה, זהות בדויה, עבודה קשה, השפלה, כמו גם ניסים והצלה, כשהיא לגמרי לבד בעולם המטורף שמסביבה. בסוף המלחמה, עם הסרטיפיקטים הראשונים, עלתה ארצה והצטרפה אל הוריה שכבר היו בתל-אביב. כמו רבים, גם היא נסעה וחיפשה את  מקומה בארץ המתחדשת. במסע זה פגשה את שלמה, הם נישאו ב-11.12.1946, ואדית החלה דרכה בקיבוץ.

גם כאן קצרה היריעה מלתאר את קשיי הקליטה, את קשיי האימהות בלינה המשותפת של אז ואת קשייה החברתיים והנפשיים של אישה צעירה, ניצולת שואה, שהורגלה להסתיר את מה שבתוכה ולהשלים עם היותה בלתי מובנת.

בשנים הראשונות עבדה במטבח כשהיא שואפת כל הזמן אל ייעודה. רק אחרי כשש שנים החלה ללמד אנגלית בבית הספר. ומאז, כ-35 שנה, לימדה ללא לאות ומתוך תחושה של שליחות דורות שלמים של נוער שלא תמיד היה פשוט.

בגיל 60 גילתה את ההילינג וההילינג גילה אותה. היא מצאה בתוכה את האנרגיות והיכולות לרפא ולהקל על אנשים בדרך אלטרנטיבית, ועסקה בזאת, לאושרה הרב, עד שכבר לא יכלה יותר.

שלמה נפטר ב – 26.12.1978. על קשייה כאלמנה ואאוטסיידרית, כדבריה, חיפו קשריה עם הילדים והנכדים. עד סוף ימיה הייתה מעורבת בחייהם וזכתה לקשר מסור ואהבה מצדם. בזקנתה ידעה השלמה ונחת. היא נפרדה מהחיים באופן מאד אופייני לה. ללא מחלה, ללא תלונה, יושבת זקופה ומטופחת, מבושמת ויפה.

תמצתה וערכה  מתוך סיפור החיים של אדית – נעה לוי




ואוסיף כמה מילים בשם דורות של תלמידים.

אדית הייתה המורה המיתולוגית לאנגלית של כולנו. היא הייתה חדורת מוטיבציה ואמביציה מול הנוער של אז שלא הבין את חשיבות לימוד השפה וראה בכך קושי ולעיתים טרחה. ללא לאות ובלי לוותר שקדה עלינו, ותוך הוראת השפה פתחה לפנינו עולם רחב שלא הכרנו.

היה באישיותה ניחוח של מקום אחר, היא הביאה לחדר הכיתה איכויות שלא היו מקובלות בעולם הקיבוצי של שנות ה-50 וה-60. הופעתה האסתטית, המוקפדת והמושלמת, המדיפה ריח בושם מעולמות אחרים שהשרה על הכיתה כולה אווירה שונה, אירופאית במקצת. היא ייצגה בשבילנו עולם פתוח ורחוק שלא נמדד בערכים קיבוציים דווקא. תחושת הייעוד החזקה שלה והצורך הפנימי להנחיל לנו את השפה, לתת לנו כלים, היא שחיפתה על הקושי שבהתמודדות היומיומית.

אך טבעי הוא שמתוך מאגר הנתינה הזה, עם תחושת הייעוד, עברה לבסוף לטיפול בהילינג – נושא שגם הוא היה בזמנו בלתי מוכר ושנוי במחלוקת. בראייה לאחור, אפשר לומר שבדרכה הייחודית הייתה שליחה שהלכה בראש המחנה.

 נעה

***


אימא,

לפני שנה הגשמתי משאלה, נסעתי לווינה כדי לבקר במקום בו נולדת וגדלת, ובו התחיל מסע חייך המפרך. דרך האונשלוס ,הפתרון הסופי וליל הבדולח, שאותם חצית בנחישות וכוחות הישרדות בלתי מובנים. צעדת לבד, צעירה שאפתנית בדרך חתחתים ארוכה ומפרכת, וגברת על הנורא מכל - כפי ששיננת לנו תמיד: בגו זקוף עם מבט לחזית.

חזרתי משם וסיפרתי לך על הביקור שלי. הראיתי לך את התמונות שצלמתי, ואת היית מלאת גאווה.

שלשום, בלי הודעה מוקדמת, החלטת להגיד שלום. לא לפני שישבנו יחד בגינה הפורחת שלך, כולך לבושה ומאופרת באלגנטיות. הסתלבטנו על הציפורניים המצוירות שלך, שתינו קפה וסיפרתי לך על הנינה הראשונה שתיוולד לך - בת לדנה ושחר. דמעות בצבצו בעינייך וחיוך רחב הציף אותך. שאלת על יוני נכדך האהוב, וידעת לשאול את שלמה איך הוא מרגיש אחרי הניתוח.

הבאתי איתי קטעי עיתונות רבים על נכדתך לי, כולל התמונות, ואת התמלאת גאווה וסיפרת לי שכולם בקיבוץ מברכים אותך. שאלת אותי על הצבעים האלה שעיטרו את פניה של לי, והשבתי שאלו צבעי דגל המדינה שבה לי כל כך גאה.

 

ישבת לאכול צהרים והחלטת להגיד לי שלום. אמא, בדרכך האצילית והגאה נפרדת ממני.

חלל ענק נפער עם לכתך. חלל שאי אפשר יהיה למלא. נתגעגע אלייך.

נוחי על משכבך בשלום.

בשם משפחתך האוהבת, טלה

 


***


אימא, 

 

תמיד היית אומרת "אני עובדת על עצמי".

המשמעות העמוקה של המשפט הזה הייתה שהתאמצת תמיד ללמוד לדעת מי את, ושאפת לשפר את עצמך.

 

היית אומרת לי: "אבל אני עובדת על עצמי", והתכוונת לומר שאת יודעת שאת רחוקה מהשלמות אבל את רואה אותה לנגד עינייך, ואת מתכוונת להמשיך ולעבוד עד שתגיעי אליה.

 

החיים שלך האלו, שמסתיימים עכשיו, היו מודל של לימוד ועבודה, והדוגמה האישית שנתת הייתה של אומץ לב, של התגברות, של חריצות ושל נתינה.

 

אימא,

אני אומרת לך: תודה.

לכי לשלום.


בתיה



***


סבתא,

לא מזמן השתתפתי במרכז הערכה לתפקיד שהתמודדתי עליו. אחרי שעות של מבחני מתמטיקה, לוגיקה וחיות אחרות, הגיע תור השאלה הפתוחה. השאלה הייתה בנויה משורה אחת פשוטה: מי הגיבור שלך? לי מעולם לא היו גיבורים כילדה. לא הערצתי אף זמרת או להקה או כוכב קולנוע. ובעוד אני רואה את האנשים סביבי חושבים - מה התשובה הנכונה ביותר? כיצד לענות תשובה שתעניק להם את הסיכוי הגבוה ביותר להתקבל לתפקיד? הרמתי את העט והתחלתי לכתוב על סבתא אדית. לא היה לי רגע קטן של היסוס או מחשבה שניה לגבי התשובה שלי. עבורי היא באמת הייתה גיבורה. נשאתי אליה עיניים בתור ילדה, ועוד יותר כנערה וכאישה בוגרת, לאחר שנוכחתי לדעת עד כמה החיים שלה היו מלאים ועשירים. 

יש הרבה פריבילגיות בלהיות הנכד הראשון. מתייחסים אליך כנסיך, או במקרה שלי, כנסיכה. אבל אז, ככל שנולדים עוד ועוד נכדים, תמיד יש את הפחד שתהפוך להיות אחד מ... ושלא תקבל כבר את אותו היחס כמו קודם. אני הייתי לבד שנה ועשרה חודשים עד שנולד יוני, ואז מיד באו קרוליין ותום, לי ואליאור, בר וגל ורון ואור. ולרגע לא הרגשתי אחת מעשר. לסבתא אדית היה את המקום המיוחד עבור כל אחד ואחת מאתנו, והיא תמיד ידעה לגרום לנו להרגיש מיוחדים וכאילו אנחנו יחידים בעבורה. תמיד כשבאנו לבקר היא דאגה להצטייד בנקניק שאתה אוהב, בסוכרייה על מקל שאת אוהבת, עוגת הפרג (עם הצימוקים או בלי, תלוי את מי שואלים) והשטרודל תפוחים. לכל אחד היא ידעה להעניק את תשומת הלב הקטנה שגרמה לו להרגיש מיוחד, וידעה לטפח אצלנו את הניצוצות שזיהתה. 

אני זוכרת שבגיל ממש קטן הרגשתי מאד חכמה וגאה על כך שהצלחתי לשכנע אותה שכדי שאסיים את כל האוכל בצלחת, צריך לתת לי לאכול קינוח לפני המנה העיקרית. והיא זרמה איתי ונתנה לי לאכול קינוח ואז לא ממש הייתה לי ברירה אלא לאכול הכול. כאשר אמא באה לקחת אותי אז סבתא סיפרה לה יחד איתי, ברצינות תהומית, שנמצא הפתרון לכך שהילדה לא אוכלת, פשוט צריך לתת לה קודם קינוח. מיותר לציין שזה לא כל כך עבד לי אצל אמא בבית.

זיכרונות הילדות שלי שזורים במאורעות רבים שכאלה ובהרפתקאות שקרו בגבעת חיים. תראו לי ילדה בת ארבע שמשחקת עם סבתא שלה שבץ נא באנגלית כשבקושי עברית היא יודעת, אבל מילון אוקספורד אנגלי - אנגלי הוא חלק משגרת היומיום שלה. סבתא הייתה עולם ומלואו ודאגה תמיד להעשיר את חיינו בדברים שלא היינו מקבלים בצורה אחרת באף מסגרת. אין סתם לבוא בקיץ ולבלות בבריכה, חייבים לקום בלילה לקראת חצות כדי לחזות בפריחתה של מלכת הלילה. ואכן, טרוטי עיניים ומצוידים בפנסים יצאנו אל הגינה לחזות בפלא הפריחה. או לצייד את אבא במגרפה כדי שייטלטל את עץ הפקאנים בחצר בעוד אנחנו הקטנים מתרוצצים מתחת ואוספים את האגוזים, אבל רק את אלה הטובים שלא ניקרו הציפורים, ואז יושבים שעות ומפצחים אותם יחד. לייבש פרחים בין דפי ספרים ולחכות בציפייה לפעם הבאה כדי לראות אותם דקים דקים. ללמוד על מדינות רחוקות מהבולים שהורדנו יחד ממכתבים שהגיעו מעבר לים. לאסוף משמשים מהעץ שצמח במרפסת האחורית. לזרוק דברים למכבסה. מכונת פריסת הלחם בחדר האוכל. כל פעולה ולו הפשוטה ביותר הייתה תמיד כל כך קסומה

 

כנערה למדתי להכיר את הצדדים הרציניים יותר, אבל גם את חוש ההומור האוסטרי ואת הציניות המשובחת. כשנסעתי לפולין, סבתא ליוותה אותי במסע וכשחזרתי הקשיבה לסיפורים ושתקה. קראתי את זיכרונותיה והבנתי למה. וככל שגדלתי נשזרו חיי בשלה בעוד חוטים והשפה שלנו הפכה בוגרת והשיחה מעמיקה יותר. אם זה על קפה לפני הקונצרט של הפילהרמונית בהיכל התרבות, או על משולש פיצה שהזמנו יחד כשישנה אצלנו לפעמים בתל אביב. כשנסעתי לניו יורק תמיד רצתה לשמוע איך בעבודה ומה קורה באו״ם ואז הגיע תורי לספר ותורה להקשיב בשקיקה.

בשבילי סבתא הייתה גיבורה. היא חיה חיים מלאים. נסעה וטיילה בעולם, למדה שפות, קראה, ציירה ופיסלה. היא הייתה אצילית וגאה, ככה תיחרט בזיכרוני ולדמות הזאת אתגעגע. וככה היא גם הלכה. עם גו זקוף, שלווה ושלמה.

 

דנה  


***


סבתא אדית


אני אזכור את האישה האמיצה והחזקה שהיית, איך תמיד המשכת לעשות והצמא ללמוד ולהתפתח היה כמו מעיין שוקק
למרות כל מה שעברת בחיים וכל מה ששרדת ההומור תמיד סבב אותך. אני זוכרת אותך בכל כך הרבה רגעים מצחיקים, ואת הציטטות המיתולוגיות שלך, שילוו אותנו עוד הרבה שנים. אני זוכרת שהייתי קטנה וסיפרת לי שיש לך בעיה בלבלב ואני חשבתי שיש לך כלבלב... כמה צחקת, ואני לא הבנתי איפה הכלבלב שלך.
דווקא עכשיו, במותך, חוזרים אליי כל הרגעים שעברנו איתך בקיבוץ. כל כך הרבה זיכרונות מילדותי שזורים עמך, רבים מיני ספור.אני זוכרת שתמיד היית מוכנה לספר ולשתף בידע שלךאני זוכרת שידייך תמיד היו חמות ומרפאות ואם כָּאָב, היית מניחה את ידך, וזה היה עובר חיש קל.
היית לי סבתא יחידה, אני אזכור אותך ואחבק אותך בליבי,
נוחי בשלום, סבתא.

 אליאור


***


כשאני חושב על השנים העצובות ההן של ההישרדות עם הפחד העצום להיתפס, הרעב, הבדידות וחוסר התקווה; 365 ימים בשנה כפול כמה וכמה שנים, נערה בגיל ההתבגרות שהופכת מילדה לבחורה בתוך התופת. אנחנו לא יכולים לדמיין מה זה עושה לאנשים. הדור שלי ושל הילדים שלנו רואים את הדברים האלה רק בסרטים אבל אדית חיתה את זה וראתה למוות בלבן של העיניים. ראתה כמה אכזריות ורוע יש בעולם, אבל גם פגשה אצילות וטוּב ואנשים שסיכנו את עצמם להסתיר אותה ולארגן לה אוכל. אנשים שהפכו למשפחה השנייה שלה ושהיא הפכה למשפחה שלהם - חסידי אומות העולם.

כשאני חושב אלו צלקות מן הסתם חרטה ההתנסות הזו בנפשה של אדית, אני חושב לא על הטראומה ופוסט הטראומה שמן הסתם חוותה כל שארית חייה הארוכים. לא, מה שצף ועולה לי זה איך הצליחה אדית להוציא את עצמה מהבור ולחיות חיים של תרבות ושל לימוד ושל הגינות. איך בשנים של עבודה קשה בנתה משפחה, וזכתה להיות מוקפת בילדים ונכדים וכמעט כמעט גם נינים.

מכל הדברים הרבים שעשתה, מעבר להיותה מורה ומחנכת, ציירת, פסלת ומומחית לשפות זרות, הדבר הכי מרשים שמתקשר לי לשנות המלחמה של אדית זה המהפך הרוחני שעברה ואיך התגלתה בגיל יחסית מאוחר כהילרית בעלת מגע קסם ויכולות ריפוי מיוחדות. נדמה לי שבאמצעות העזרה שהושיטה לאנשים למדה לרפא במקצת גם את הפצעים שלה.

איכשהו, שתי התחנות האלו בזמן שלדעתי קשורות זו בזו ועוסקות שתיהן בנושא של עזרה – כי מי שעוזרים לו באמת לוקח את זה כחוב של כבוד ובבוא תורו עוזר לאחרים – איכשהו שני הדברים האלו מובילים אותי אל הדבר העיקרי.

 

למרות האינטלקט המאוד בולט שלה אדית לא הייתה בן אדם שמתפלסף או מקשקש. במקום שאנשים מדברים, אדית הייתה עושה. מבלי משים הפכה את עצמה לאי מבטחים עבור המשפחה שלה. ומעבר לכל עזרה פיזית ומעשית שיכלה להושיט לבני המשפחה שלה, (מי שלא הכיר אותה טוב אולי לא היה חושד שיש בה נדיבות מפליגה כמו שהייתה בה) מעבר לעזרה הארצית אני קולט היום, כשאני רואה את העצב ואת תחושת האבדן, שאדית הפכה את עצמה להיות סוג של עוגן עבורנו. כמו מים שמחלחלים לתוך סלע, ונגד מה שהיה נראה כאופי קשה וסגור, חדרה אדית עמוק לתוך הלב של כולנו וקשה, קשה יהיה להמשיך לתוך עולם שחסר אותה.

 

בשנים האחרונות אדית מיעטה לדבר. אומרים שהייתה גאה מאוד, ולא רצתה להסגיר שיותר קשה לה מבעבר להפגין את היכולת האינטלקטואלית הבולטת שלה. אבל אני חושב שהיא פשוט מיצתה את כמות המילים שהקציבה לעצמה, והתעייפה מהשטויות וההבלים של העולם הזה. נדמה לי שבשנים האחרונות זכתה אדית להעיף מבט מבפנים אל עולמות עליונים, דבר שמעטים זוכים לו בעודם בחיים.

אדית נפרדה מאתנו בשבת, מה שרומז שזכות צדיקים הייתה שמורה לה. לכתה מן העולם היה קל ואוורירי כמו נוצה שנישאת ברוח. כשאני עומד כאן בבית הקברות היפהפה והמיוחד הזה אני מבקש לזכור שאנחנו קוברים כאן רק את גופה של אדית. רוחה תישאר איתנו, בתוך הלב, בתוך הזיכרונות והסיפורים. נשמתה, מן הסתם, ממשיכה לרחף באותם עולמות עליונים.


יוסי, בעלה של בתיה

 


אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור