כניסת חברים ותושבים

רבקה מלי
תאריך לידה:
30/11/1928
תאריך פטירה:
10/6/2013
תאריך פטירה עברי:
ב בתמוז תשע"ג
סיפור חיי רבקה (שטרן) מלי
רבקה נולדה ליעקב ותמר לבית קרקוז ב-30 בנובמבר 1928 בעיר גומל בבלורוסיה, היו לה שלושה אחים גדולים ממנה: מיכאל, יואל וקוטסטיק. המשפחה גרה בסביבה של גויים, ובבית לא היו מנהגים יהודים מפחד האנטישמיות. עצם היותם יהודים הודגשה ע"י שפת האידיש שהייתה השפה שההורים דיברו כשלא רצו שהילדים יבינו.
 
בתקופת ילדותה שלט השלטון הקומוניסטי. בזמן המלחמה הוגלתה המשפחה לסיביר, אחייה גוייסו לצבא, והיא נשארה עם הוריה. בהיותה בת עשר נשלחה לעבודה בבית חרושת גדול. התנאים בסיביר היו מאד קשים, ובנוסף חלתה שם בטיפוס ובצהבת. באותה מלחמה אחיה יואל נהרג והאח קוטסטיק נפצע.
 
עם תום המלחמה כשהייתה בת 17, שבה המשפחה לגומל, וחזרה לבית הספר להשלים את הלימודים בלימודי ערב.
 
באחד הערבים שיחקה בשלג, וכדור השלג נפל על יד בחור שעבר שם במקרה. הוא פנה אליה בפולנית אך נראה לה יהודי. רבקה הציעה לו שיבוא לבית ההורים כדי שיוכלו לעזור לו. האב הציע לו להישאר ללון בביתם וזה הסכים. האב, שהיה איש חם וטוב, נשאר לשוחח איתו באידיש כל הלילה. אבא שידע שאין יהודים באזור שמח על היהודי שנקרא בדרכו וכבר באותו לילה דיברו על חתונה... רבקה לא הכירה את שמואל - הוא היה מבוגר ממנה ב- 18 שנה, במלחמה היה במחנות הריכוז והגיע לגומל בדרכו לפולין, אך רבקה קיבלה את מרות אביה, ולאחר שלושה ימי היכרות הם התחתנו...
 
הם חיו שבע שנים עם ההורים בגומל. שמואל היה חיט ועבד בבית חרושת. על מנת להרוויח יותר כסף, עבד בבית גם בלילות. בשנת 1949 נולד ישראל בנם הראשון שנקרא על שם אביו של שמואל שנספה בשואה יחד עם כל המשפחה. אליק (אלכסנדר),בנם השני נולד בשנת 1954 והוא קרוי על שם סבה של רבקה.
 
שבע שנים חיכו שמואל ורבקה להיתר יציאה לפולין ובשנת 1952 קיבלו אותו ועברו לגור בוורשה, שם גרו ארבע שנים. שמואל תמיד רצה לעלות ארצה. רבקה לא היית ציונית, אך הרגישה שצריכה לחיות כיהודיה בארץ. בשנת 1956 עלו לארץ ישראל. את הדרך עשו בים והגיעו לנמל חיפה ומשם לעתלית. בעתלית הגיע אליהם שליח מכפר גלעדי שניסה לשכנע אותם להגיע לקיבוץ שלו כי יש שם הרבה רוסים, אך אז הגיעה רחל אייכנשטיין( חברת גבעת חיים שנפטרה) והיא סיפרה שהיא מקיבוץ גבעת חיים. רבקה שמעה את המילה חיים, נזכרה בשמות שאביה היה מזכיר, והחליטה לעבור לשם עם הבנים. שמואל לא רצה לגור בקיבוץ, וחי מספר חודשים בחיפה עד שהצטרף אל המשפחה בקיבוץ.
בשנים הראשונות עבדה רבקה בבית חרושת "גת", באריזה. היא נהנתה מהעבודה ולא התלוננה, היה לה ממש טוב. היא הרגישה נהדר ששני הילדים שלהם מסודרים בבתי ילדים. לשמואל היה לא קל - בהתחלה עבד בחקלאות, אך לא הבין את השפה ואת העבודה בחקלאות. אחרי שנתיים התחיל לעבוד כחייט.

רבקה ושמואל מלי עם שלושת הבנים


 
ב1960 נולד בנם יואל שנקרא על שם אחיה שנהרג במלחמה.

חברים במטבח - רבקה מלי, עמנואל שטרן, משה מוהר, לונק

 
במשך כ-30 שנה עבדה באהבה במטבח, והסתדרה מצוין עם כל המתנדבים, גם בלי שפה. העבודה שם הייתה קשה ודרשה הרבה כוח. בהמשך, כשגופה החל בוגד בה, עברה לעבוד במחסן בגדים.
 
בשנת 1966 נפטר שמואל בפתאומיות. באחד מהביקורים שלה בחדרה פגשה את עמנואל, נישאה לו, ועמנואל עבר לגור בקיבוץ, ועבד בבית חרושת" גת". היו להם 25 שנים מאושרות ביחד, כשהם מוקפים במשפחה חמה ואוהבת - בנים, כלות, נכדים ונינים, עד לפטירתו בשנת 1993.
 
בשנים האחרונות עבדה רבקה ב"סביום" וסיפרה "אני מרגישה שזה כמו הבית שלי. בבית אין עם מי לדבר חוץ מאשר עם הטלוויזיה. כאן קיבלו אותי יפה, יש לי חברה טובה, כולם יושבים ביחד לארוחת עשר, וכל אחד מספר משהו ובשבילי זה דבר גדול- אני עם כולם וכולם איתי"
 


ברבות השנים גופה כבר לא היה כתמול שלשום, ונזקקה לסיוע יומי גם בדברים אלמנטרים של החיים, כמו: הליכה, לבישת בגדים, מקלחת ועוד. איכות חייה נפגעה כתוצאה מכך, והעצמאות שאפיינה את תפקודה כל השנים, הפכה לאט לאט לתלותיות רבה בסביבה שעטפה אותה.

רבקה מלי שטרן
 
במרץ האחרון נפטר ישראל בנה הבכור מסרטן, תוך תקופה קצרה מאד. היה נדמה שהיא מתאוששת מהמכה האיומה שניחתה עליה, וההודעה על חתונת נכדתה עדי, בתו של יואל, שמחה אותה עד מאד. המוות של ישראל היה כנראה חזק יותר מכל דבר אחר והכריע אותה בסופו של דבר.
 
רבקה השאירה אחריה 14 נכדים ו-8 נינים.
יהי זכרה ברוך


דברים שנאמרו בהלוויה

אמא,
בשבת האחרונה ישבנו ביחד ולא הפסקת לדבר על החתונה הקרבה של עדי וכמה נהנית מהמפגש המשותף עם משפחתו של עידן, החתן המיועד. חיכית לחתונה הזאת כבר הרבה מאד שנים, ולא ויתרת על אף הזדמנות לעקוץ את הבנות בנושא.
לפני פחות משלושה חודשים ניחתה עלייך הבשורה המרה מכל, ולמרות שלא תמיד שיתפת אותנו ברגשותייך, ובמה שעובר עלייך בפנים הרגשתי שאת לא מתאוששת מפטירתו של ישראל, בנך ואחי הבכור.
ידעת חיים מלאים וגדושים, ילדים, נכדים, נינים, חיים של הרבה אושר ושמחה, על משפחה גדלה ומתרחבת מחד וגם חיים של תוגה ועצב, עם פטירתו של אבא שמואל, לאחר מכן פטירתו של סבא מונו ולבסוף הסתלקותו הפתאומית של הבן ישראל.
בשנת 1956 הגעת עם אבא לקיבוץ ולמרות שאבא לא רצה לגור בקיבוץ, ואף בחר לגור בחיפה מס' חודשים, לא ויתרת, והלכת עם המשפט שאמר לך אביך טרם עלייתך לארץ ישראל: "רק קיבוץ בין חדרה לגדרה".
מרגע הגיעך לארץ עבדת בכל מקום שביקשו ממך, בתחילה בגת כמה שנים, לאחר מכן במטבח במשך 35 שנים, ובשנים האחרונות במחסן הבגדים עד שעברת לעבוד בסביום. לא החסרת ולו גם יום עבודה אחד מפאת מחלה ואף הולדת אותי במטבח הקיבוץ. לימדת אותנו שאין דבר יותר חשוב מעבודה ושהעבודה מהווה את המהות של החיים. אמרת לי תמיד שעבודה זה בריאות ומי שעובד לא חולה.
בשנים האחרונות, בריאותך לא הייתה תקינה וסבלת מאין ספור מחלות שהכבידו על שגרת ואיכות חייך, אך תמיד היית צלולה והבנת כל מה שקורה סביבך. ידעת גם לעשות את עצמך לפעמים כלא שומעת ולא מבינה, אך תמיד היית בעניינים ואת זה ידענו תמיד.
ידעתי שיום יבוא ואצטרך להיפרד ממך, אך לא חשבתי שיהיה לי קשה כל כך.
עכשיו את מתאחדת עם אבא שמואל וישראל שם למעלה, וכולי תקווה שתמצאי סוף סוף את המנוחה, השקט והמזור לכל כאבייך.
את מבטך הרגוע והיפה, שוכבת במיטתך עם עיניים עצומות ובשלווה אין סופית כזאת, עת נפרדתי ממך שלשום– לא אשכח לעולם.
נוחי על משכבך בשלום אמא אהובה.

I want to thank Loren for the past eight years she took care of my mom, with kindness and love, every night and day. You are a true angle, you will always be a part of our family.  
 
יואל   

***

סבתא
ביום שני האחרון נפרדת מהעולם, עשית זאת בשקט וברוגע שלא בהכרח אופייניים לך ובגלל זה, זה גם היה כל כך מפתיע.
מאז שאני זוכרת את עצמי היית חולה. אני זוכרת את אבא שתמיד טיפל בך, ודאג שיהיה לך הכי נוח שאפשר. היו לך אין סוף עליות ומורדות ודווקא בגלל זה היית נראית לי בלתי מנוצחת. היה לך קשה, היה לך כואב, ידעת לדבר על זה אבל תמיד היה בך את ההומור והצחוק, המילה הטובה שידעת להגיד לכל אחד שפגשת בדרך. תמיד מפרגנת, תמיד עם חיוך.
גדלנו לצדך כל השנים, והיית חלק כל כך קבוע מהחיים פה. בדרך חזרה מחדר אוכל, הבית שלך היה מקום העצירה הקבוע שלנו בדרך לבית הילדים, ואת מחלקת לי ולמעיין ולחברים שהגיעו איתנו בזוקה. רסק התפוחים האהוב, הקרמשניט ועוגת המצות היו הסמל שלך. הארוחות המשפחתיות הקבועות שהיו לנו בשבתות, מעיין ואני רוקדות ושרות לך במרפסת בחוץ ואת היית מסתכלת וצוחקת.
בשנים האחרונות כל הזמן שאלת אותי על חתונה. כמה חיכית לחתונה שלי או של מעיין, ותמיד הייתי אומרת לך שעוד מעט זה יגיע... בניסיון לתת לך כוח ותקווה שתישארי אתנו. והנה זה באמת עוד מעט מגיע ולא תהי איתנו, אך לפחות את ידעת שזה קורה ואני מקווה שזה עשה לך טוב.
התקופה האחרונה הייתה קשה עבורך. המחלה של ישראל, ולאחר מכן התמודדות עם המוות שלו. בהתחלה שיתפת אותנו בקושי שלך אבל עם הזמן הפסקת לדבר על זה. כנראה שגם לך, שתמיד דיברת על הכל, זה היה כבר קשה מידי.
סבתא, רציתי להגיד לך תודה על שהיית סבתא שלי בדרכך המיוחדת, תודה על ערב אחרון נפלא מצחיק ומלא שמחה איתך, תודה על הזיכרון היפה שהשארת לי ממך. ועכשיו זאת רק משפחת מלי אחת שנשארה בקיבוץ ומבטיחים לך שהיא תגדל. אני לא אשכח אותך.
אוהבת, עדי.  



אתם מוזמנים לחלוק זיכרון, געגוע או סיפור

חדש

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

העתקת קישור