כניסת חברים ותושבים

סמדר זעירא 2.3.13
סמדר זעירא
שתינו
2.3.2013  - 6.4.2013
פתיחה: שבת, 2.3.2013 , שעה 12:00
שיח גלריה: שבת, 16.3.2013, שעה 12:00



*


שְׁתֵּינוּ

לפני מספר שנים, כשפרקנו את הסטודיו הגדול, המיתולוגי, של אמא שלי מצאתי אוצר. הסטודיו היה חלק בלתי נפרד מחיינו. האחרון מבין אלו שהיו לאמא במהלך השנים. עוד בטרם היות הסטודיו יצרה אמא, בחדר ההורים הקטנטן, מודעות ופלקטים לאירועים וחגים בקיבוץ, ואני זוכרת את עצמי יושבת ומלקטת ניירות צבעוניים מהרצפה.

האוצר היה אוסף עצום של ציורי הילדות שלי.

האוסף כלל עשרות ציורים צבעוניים ועשירים, מלאי דמיון, בעלי מוטיבים חוזרים של בית, עץ, ילדה, שמש, כלי רכב, בעלי חיים ועוד... ציורים של ילדה שציירה בעפרונות צבעוניים, בעט, בגירי שמן ושעווה ובצבעי מים. כאלו שנעשו בקו דק ומדויק, או באופן גס וכתמי, מהוסס או חופשי. על דפים קטנים וגדולים, מפיות נייר, ומשטחי קרטון שונים שהיד הייתה משגת.

פתאום הבנתי שציירתי בגיל צעיר.

חוויה זו לא הייתה זכורה לי מבחינה קונקרטית, מציאותית, ומבחינה רגשית. זאת לעומת הזיכרון הברור משיעורי הציור עם אמא, מכתה ד' עד כתה ח', שלא תמיד היו חוויה נעימה, בשל היותה מורה של הכתה שלי בקיבוץ, בחינוך המשותף.

בקיץ האחרון התעוררה בי הסקרנות לחזור לאותם ציורי ילדותי. הרגשתי שזהו רגע של יציאה לדרך. לאן היא מובילה, עדיין לא ידעתי.

בשלב הראשון ציירתי בהשראת דימויים שדיברו אלי מתוך התבוננות בציורים. בהמשך בחרתי דימויים, או חלקידימויים משמעותיים, ושילבתי אותם בציורים העכשוויים, תוך יצירת המשכים גראפיים וצבעוניים בין ציורי הילדות לציורים הבוגרים.

בחיפוש אחר הדימויים גיליתי דף בו כתובות המילים "אגי", "חיימק'ה", "אלדד", "סמדר", המילים הראשונות שסבבו אותי כילדה. שמות משפחתי הגרעינית. לפתע גיליתי שכתוב "אגי" בכתב ידה של אמא ו"אגי" בכתב ידי הראשוני. אני מדמיינת איך שתינו יושבות כשאמא מלמדת אותי לכתוב, אני חשה את החוויה האינטימית שהייתה ביננו, וכולי התרגשות. משהו בתוכי יודע ידיעה חושית, תחושתית, שבאופנים מגוונים אמא לימדה אותי גם לצייר. ופתאום אני מרגישה שיש בתוכי אמנות. זה נמצא. זה נוכח וקיים.

 

בתהליך העבודה הפכו ציורי הילדות,"ציורי המערות" העתיקים של הנרטיב הפנימי שלי, לשכבה ארכאולוגית, גופנית ממש, בשיח הפנימי עם העבר. חלקי ילדות נאלמים ונשכחים נאספו והתחברו, כשהציורים מהווים עדות לילדותי רוויית הדמיון והצבע.

כך שתינו, הילדה המציירת שבתוכי ואני, מתוודעות זו אל זו.

מעשה רפאות.

 

 סמדר זעירא - מרץ 2013



על עבודותיה של סמדר זעירא

 

הציור של סמדר אינו מתבונן בנראה, הוא מתבונן פנימה, נובע מעולם פנימי טעון: חיות, מפלצות, ילדות, בתים, עצים...                                           

בסדרת העבודות שמוצגת בתערוכה ישנה חזרה מודעת של סמדר לציורי ילדותה, שנשמרו בעבורה ע"י אמא. ההתבוננות בציורי הילדות, והכמיהה של סמדר הבוגרת לשחזר משהו מאותו דמיון עשיר ויד חופשית, הוא כאותו ניסיון למצוא את הכח היוצר הראשוני הטמון בנו, איתו הגענו לעולם –כחפראי, לא מעוצב, חופשי. בראיון עם מאירה שמש, ציירת שמהווה השראה גדולה בעבור סמדר, היא מדברת על הילדי בעבודותיה: " אי אפשר לחזור אחורה ולצייר כילד. זוהי בעיטה בהתפתחות של הבן אדם, בחוכמה, בפקחות. אני מוצאת שוב את הילד שבי."  סמדר מציירת בהשראת ציורי הילדות, משלבת חלקים מצולמים אותם היא מדביקה אל הבד, ממשיכה ובונה את הציור מהם ואליהם. את הציורים עזי הצבע היא מציירת בשפכטל, שופכת צבע, מגרדת וחושפת שכבות נסתרות, משתמשת במכחול לעיבוד פרטים. בעולם הציורי, הרווי ביופי ואימה, ממלא הצבע תפקיד מרכזי. הצהוב העז והאור הבורא שבו, הכחול הכהה והמאיים, הורודים והכתומים מלאי החיות - מאזנים ומשלימים.

שתינו, הגדולה והקטנה, זאת שהייתה פעם ומי שאני היום, אני ואמא, נפגשות, משלימות זו את זו, מציירות.

 

ורד נחמני

מרץ 2013

 

לראיון עם האמנית שהתפרסם בעלון הקיבוץ- לחץ כאן

 

 

 

 

מיכל