כניסת חברים ותושבים

מירית כהן כספי 22.5.10

מירית כהן כספי

בין הראש לבטן 

22.5.2010     3.7.2010

שיח גלריה ופתיחה חגיגית : שבת,  5.6,  בשעה 13:00 בצהרים

 

 

מירית כהן-כספי   -   בין הראש לבטן

 

1980 – 1984 – למדה במכללה האקדמית בית ברל, המדרשה

מרכזת המגמה לאמנות פלסטית, תיכון "ויצו ליאו בק" לאמנות ועיצוב, חיפה

תערוכות יחיד

1986 –  גלריה קאמרה אובסקורה, חיפה

1987 –  בית יד לבנים, תל-אביב

1988 –  גלריה "מימד קטן", תל-אביב

1991 –  סדנאות האמנים, תל-אביב

1994 –  גלריה טובה אוסמן, תל-אביב; מיצב "קטלוג-קופסא", שדרות רוטשילד, תל-אביב;

             גלריית לוחמי הגטאות

2003 – גלריה טובה אוסמן

            מיני רטרוספקטיבה, המשכן לאמנות עין חרוד

2007 -  גלריה גל-און, תל-אביב

2009 -  גלריה גורן, עמק-יזרעאל

 

עבודות 2002 - 2006     I       ורדה גינוסר

כבר מתחילת שנות השמונים עוסקת האמנית מירית כהן-כספי בדימוי האנושי הניצב בין מרחב מוחשי למופשט. עבודותיה הן מעין תיעוד של מסע פנימי וחקרני, הדולה מתוכו מערכת של סמלים ותובנות מרחיקי לכת.
בתערוכה זו מתמקדת האמנית בדמות האנושית העוברת טרנספורמציות מיתיות, גוף ובגד, פנים וחוץ מפרקים את הדימוי הראשוני, ויוצרים ישויות עשויות בד, בהן מובלעים: הדפס צילום, שיער, חוטים. שלא כבעבודות קדומות משנות השמונים המאוחרות ותחילת שנות התשעים, בהן בלטו ביצירתה ייצוגים שכלתניים - עיצוביים, מתמסרת האמנית בעבודות הנוכחיות בחומר האורגאני, הן במרכיביו (שיער, צילומי עור) והן במבנה הצורני – צורות עגולות, מלאות, שופעות, המאזכרות או מייצגות איברי גוף.
מירית כהן-כספי בוראת ייצוגים היברידיים לדמות האנושית - צילום שיער קרקפת מוטמע בתוך האלמנט הפיסולי, ההופך למעין ראש- גורגונה רבת זרועות. מכנסי בד רחבים ושיער (ערווה) הצומחים על גבי הבד, שמלה עם פטמות, כל אלה מגלמים את הרצון למזג ולאחד את הכסות עם הגוף עצמו.
באופן דומה פועלים גם הדפסת מחשב של מרקם דמוי עור המושתל בחלקו הפנימי של מעיל-עור, (עבודה שהוצגה בתערוכת היחיד של האמנית במוזיאון עין-חרוד 2003 ), או חיבור חלקי איברים כמו כפות ידיים או רגליים אל חלקי לבוש. ה'שיבוט' של ייצוגים דיגיטליים בגוף המיוצג על ידי הבגד, מחדד בפני הצופה את המתח הנוצר בין היפה והדוחה, בין השלם וביתורו, ובורא תוך כדי כך את העולם המיתי - אמנותי של מירית כהן-כספי.

העבודה באמצעות חומר רך, בשכבות של בד, באיחוי ותפירה מאזכרים 'עמלנות נשית', אך מלאכה בסגנון זה, נשללת באחת בגין המופע המורבידי המיוסר והמאיים של האלמנטים. כך גם פועל החירור המכוון של הבד, המזכיר באופן אחד רשתות של תחרה, או אריגה, ומאידך מעביר פעולה אלימה של פציעה, חיתוך, סיפורי הבדים, הבגד כבגידה בשלמות הגוף, כל זה מיוצג כבלאי של תלאות החיים.
חלקים אלה בעבודתה של מירית, מחברים אותה באופן מחמיא ביותר אל האמנית הידועה ילידת ברלין, אווה הסה (1936-1959), שכמוה קלעה, שזרה, ותלתה בתוך אלמנטים פיסוליים את מטעני חוויותיה הקשות. הארכות מכוונות של חלקי בד קליל, או הפיסול הבהיר השקוף כדונג של דמויות מארכות אף הן, מביאים אל החלל תחושה של 'רוחות רפאים' העולות מתוך תת המודע שבו נשזרים רכיבים נשיים וגבריים זה בזה. לצד אלה, חריפותם של דימויים חושניים כמו דובדבן אדום בין שפתיים מלאות של פני גבר מעוטרי זיפים, מדייקים במגמה זו של האמנית, המיטיבה לערבב כמו בקדירת אלכימאי יסודות של חיים, ומעלה מתוכה צורות ארכיטיפיות מעולם קמאי אגדתי, בו נפש חייתית ונפש אנושית נוכחות ללא חציצה, כידוע ממיטב הנרטיב המיתולגי אוניברסלי.
אם מיתוס על פי משנתו של קארל יונג הוא הביטוי התת הכרתי, הקולקטיבי המעלה ארכיטיפים קדומים, או על פי רודולף בולטמן - "המיתוס הוא מסירה של אירוע או התרחשות שבהם פועלים כוחות או אישים על טבעיים, גם במעשה האמנותי של מירית פועלים כוחות אלה על הכרתה וכוחות יצירתה, ומזעזעים במידת מה את שאננותנו השגורה.
לא קשה כמובן להתחבר בהקשר זה, להבלטה של המימד ה'נשי' בתפישתה של האמנית, ולמושג שטבעה הסופרת-הפסיכולוגית היונגיאנית קלאריסה פניקולה אסטס: 'האישה הפראית' (ארכיטיפ האישה הפראית, מיתוסים וסיפורים הוצאת מודן).
'הטבע הפראי של הזאבה' הוא מה שאסטס מגלה ביכולת הנשית להתחבר אל כוחות ההישרדות מתוך מעמקי נפשה. 'לה לובה' - הזאבה הזקנה מעוררת לחיים באמצעות שירה המסתורי עצמות מתות הקמות והופכות להיות זאבה רצה, ההופכת בגלגול נוסף לאישה... נוכח צפורנים זקורות מרחפות בחלל, צורות 'תלויות', צמה שהיא גם חבל תלייה, טורף ונטרף, כיפה אדומה – או כיפה איומה, כל אלה רוחשים בתשתית היצירה ומקורותיה בהכרתנו, ויוצרים חוויה מאגית ודרמטית.

 

מיכל