כניסת חברים ותושבים

אלינה ספשילוב 12.9.15
אלינה ספשילוב
גבעת חיים איחוד: 1991 ; 2015
12.9.15 - 17.10.15
פתיחה: שבת 12.9, 12:00 בצהרים



אלינה ספשילוב

גבעת חיים 1991; 2015

שבועות ספורים אחרי עלייתה לישראל מסנט פטרסבורג, בסתיו 1990, הגיעה אלינה ספשילוב, נערה צעירה שזה עתה סיימה את לימודיה בבית ספר לאמנות (בהצטיינות) לקיבוץ גבעת חיים איחוד. גל ההגירה מברית המועצות ששטף את הארץ בשלהי שנות השמונים וראשית שנות התשעים של המאה הקודמת, עם נפילת הגוש הקומוניסטי ופירוק ברית המועצות, הפיח חיים מחודשים באולפן הקיבוצי. במסגרת זו, ששילבה בין לימודי עברית לבין עבודה במשק שהתה אלינה בחצי השנה הראשונה לחייה בארץ.

את תהליך הקליטה ליווה מרד נעורים שביקש להתנתק מהמאפיינים של החיים בארץ המוצא. לכן לא פלא שההחלטה הראשונה והמשמעותית שקיבלה בקיבוץ הייתה לא לצייר. רק לקראת סוף התקופה חשפה בפני חבר רישומים שציירה ברוסיה. התרשמותו מהעבודות הובילה למפגש בינה לבין הצייר, חבר הקיבוץ, ידיד רובין. בסטודיו של רובין נחשפה אלינה לראשונה לאמנות הישראלית. הודות לרובין נוצר הקשר בינה לבין הצייר יאן ראוכוורגר והאמנית אירה רייכוורגר שליוותה את אלינה בשנותיה הראשונות בארץ. בשניהם היא רואה דמויות משפיעות וחשובות בראשית דרכה כציירת בארץ.

חשיפתה, אם כן, של הציירת אלינה ספשילוב לעולם האמנות הישראלי ופסיעותיה הראשונות בו מתחוללות שלא דרך מוסדות האמנות המשפיעים של אותן שנים והמייצגים את רוח התקופה. זה קורה דרך אמנים, שאמנם שמור להם מקום של כבוד בתולדות האמנות הישראלית, אך שפעלו בנתיב מקביל לזרם האמנות המרכזי של תקופתם. ניתן להניח שלעובדה זו הייתה השפעה על  האופן שבו התפתחה והתגבשה שפתה האמנותית. זה בזה השתלבו המטען האמנותי מארץ המוצא ושליטתה הווירטואוזית של אלינה ביסודות הציור האקדמי, יחד עם מה שספגה בארץ אצל אירה רייכוורגר, אף היא מהגרת מברית המועצות.[1] ללימודים אלו שהושתתו על התבוננות והשאיפה ללכוד ולבטא את המהות של המושא הציורי, חבר המפגש עם ההוויה התוססת, הפתוחה והקלילה המאפיינת את התרבות הישראלית הצעירה יחסית. שילוב זה מציע "זהות עשירה החוצה הגדרות של מקום ושל זמן. זוהי זהות המכילה זיכרונות מהחיים במדינת המקור, חוויות ותהליכי התאקלמות וכן חוויות של חיים במדינת ישראל. [2]

כחצי יובל שנים אחרי שנפרדה מהקיבוץ כשהיא כבר ציירת מוכרת ומוערכת בשדה האמנות המקומי, נענתה אלינה להצעתה של חנוש מורג לשוב לקיבוץ, לצייר ולהציג בגלריה שבו.  

במהלך חודשי האביב והקיץ האחרונים ביקרה אלינה מספר פעמים בגבעת חיים איחוד וציירה את התרשמויותיה מהתבוננות ישירה באוויר הפתוח ( en plein air ). הציור מהתבוננות ישירה והיציאה מהסטודיו מאפיינים את יצירתה לאורך השנים. בראשית הדרך ציירה סצנות מדרום תל אביב ובשנים האחרונות היא מציירת את סביבת מגוריה בלב תל אביב. [3] 

לאופייה הספונטני, המיידי והבלתי אמצעי של פעולת ציור זו נוסף במפגש המחודש עם הקיבוץ ממד רטרוספקטיבי. מבטה של אלינה על הקיבוץ וסביבתו מיטלטל בין שתי נקודות זמן והוא מקפל בתוכו זיכרונות הנארגים בעבודות באופנים שונים. כך לדוגמה, בעת ההתבוננות על אזור בתי ה'הרחבה' אדומי הגגות, עבר הנוף, בחלק מהציורים, הפשטה המתכתבת עם הנופים בעבודותיו של אורי ריזמן. הפשטה מודעת זו היא מחווה למפגשה הראשון עם ציור נוף של ריזמן שהיה בתקופת לימודיה בקיבוץ.  

ההקשרים לתולדות האמנות הישראלית מופיעים גם בעבודות נוספות. לעיתים באופן אקראי. בציור המוקדש לחדר- האוכל מפיחים הכתמים האדומים של פלחי האבטיח חיות באפרוריות המונוכרומטית של הציור. האבטיח, שהיה פרי נדיר בשנות ילדותה, מסמל עבור אלינה את החופש והשפע הישראליים שבהם נפגשה לראשונה בקיבוץ. וכך חוויה אישית, בלא כוונה מודעת, מתכתבת עם מוטיב האבטיח שנוכח באמנות הישראלית מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת ואילך כאחד מייצוגי המקום.

סדרת עבודות מיוחדת מוקדשת בתערוכה לידיד רובין. בחלקן אלו עבודות שצוירו בעת התבוננות,  ממקום קברו של רובין אל הנוף הפתוח. באחרות מופיעים כמחוות הבית והעץ שהיו מוטיבים חוזרים ביצירתו.

מבטה של אלינה לעבר הנוף משוחרר מהמטען האידיאולוגי ומהפולמוס הביקורתי המלווה רבים מציורי הנוף המקומיים. זהו מבט ישיר ורגיש שאינו מוכפף למשטר צפייה שהונחל על ידי המערכת המסועפת של סוכני התרבות הישראלית. בציורים נשמר הקשר עם הטופוגרפיה של המרחב הפתוח ובה בעת מפעפעת מהם תחושה של חוויה אישית ואינטימית.  

רגישות זו ניכרת גם למראה עבודות הטבע דומם. זה לצד זה מונחים על שולחן האוכל פריטים יומיומיים חסרי ייחוד שלכאורה אין ביניהם קשר. אך נוכחותם במטבח הישראלי, אומרת אלינה, ממחישה את מורכבותה של ההוויה הישראלית כנקודת הצטלבות בין ים תיכוניות לאירופאיות ובין מזרח למערב.

לצד הציורים מהתבוננות ישירה מוצגת בתערוכה סדרת עבודות "flashback" שנעשתה בסטודיו. בסדרה זו שימשו אריזות קרטון מפריגת כמצע וכרקע לציורים. הרעיון לסדרה נולד בעקבות הביקורים החוזרים בפרדס ובמפעל פריגת שבהם עבדה וגם בגלריה שבגלגולה הקודם הייתה הפאב  - מקום המפגש והבילוי המשותף של העולים החדשים עם בני המקום הצעירים. בעבודות אלו בחרה אלינה לתרגם לציור חוויות וסצנות תוססות מימיה בקיבוץ. לצד ההומור שניבט מהעבודות יש בהן כמו בכל התערוכה, מבט מרענן על הקיבוץ, על הישראליות ועל ציור שהוא מכאן ולא מכאן.

 

רותי חינסקי – אמיתי

 



[1] אירה הגרה לארץ יחד עם בן זוגה דאז יאן בגל העלייה של ראשית שנות השבעים.

[2].מאור, חיים, 2004, קוסמופליט- השתקפות זהותם של אמנים מברית המועצות לשעבר באמנות הישראלית העכשווית. (קט.), באר שבע; גלריית האוניברסיטה, אוניברסיטת בן גוריון , מצוטט על ידי טל דקל, ,2013 נשים והגירה, אמנות ומגדר בעידן טרנס לאומי, רסלינג, תל אביב, ע"מ 94-95 .

[3] מהלך אמנותי זה שבו מצליחה אלינה לגעת ולחשוף את השוליים של החברה הישראלית מרפרר לפעילותם של אמני זרם "הריאליזם החברתי" שפעלו בעשור הראשון להקמת המדינה. הוא מתקשר גם לפעילותה של קבוצת הניאו ברביזון ששמה לה למטרה לצייר את המציאות הישראלית באזורי חיכוך חברתיים ופוליטיים. למרות הקווים המשותפים בינן לבין אופי פעילותה של אלינה ספשילוב יש להדגיש שיציאתה של אלינה לצייר מחוץ לסטודיו קדמה במספר שנים לפעילותן של ציירות הניאו- ברביזון. על הניאו ברביזון כתב רון ברטוש במגזין ערב רב : http://erev-rav.com/archives/34013

 

מיכל