כניסת חברים ותושבים

טיפוסים בגבעה - משה דייג / מורדי מורג



משה דייג – ההטעמה על הדלת, איש קטן, צנום, קרחת מעוטרת שיער, מבט משקיף סביב, קול טנור לירי צלול, והמון בדיחות קרש חוזרות.


בכל ישיבה של חשיבות – אסיפת חברים, מועצה או אירוע תרבות, מתיישב בשורה הראשונה, מוציא פנקס קטן מן הכיס, מחזיר פנקס קטן לכיס, שומט ראש על החזה... ונרדם.


חוה שפע סורגת משה דייג ישן



לא פלא – הוא עסוק, תמיד עסוק, אלף ואחד עניינים על ראשו, והפלא ופלא – כולם רשומים בפנקס הקטן! ופלא על כל פלא – משנרשמו, שוב לא היה צורך להוציא את הפנקס, הכול היה בראש.

איזה עניינים אתם שואלים? משק בית ספר צריך להקים בקיבוץ החדש – צריך. נוי צריך לשתול ולטפח – צריך. מדרכות צריך לסלול אל בתי החברים? ודאי ואסור לזנוח את בנות טיפוחיו מאז – את הדבורים במכוורת. אז נראה אתכם לא נרדמים.


מכוורת הדבש



ראשית היכרותי הישירה עם משה בשנת 1950. בעונת רדיית הדבש, אחרי הפסח, היה גדי ארז ז"ל, אחיה הגדול של רבקה חן, חובר אל משה, אבא שלי - זכריה, היה נוטש את חביות הזיתים בגת, ומצטרף וגם אותי - הקטן, ילד כבן 12 לקחו איתם "לעשות עשן".

בין כלי המכוורת ישנו כלי הקרוי "מדף". הוא עשוי פח, דמוי קומקום גדול עם זרבובית ארוכה, ומפוח דמוי אקורדיון קטן. לתוכו דוחסים מחטי אורן או קזוארינה, מציתים, ואז יוצא עשן ריחני ונעים המרגיע את הדבורים ומסלק אותם ממקום הרדייה. נסענו לשטחנו בקובני, שם הייתה מוצבת חלק מן המכוורת ע"מ ליהנות מן ולהפרות את הפרדס. באותו הזמן החלו להחליף את הדבורה הארצישראלית האפורה, הפראית, הזועמת ומעוטת הדבש, בדבורה האיטלקית הזהובה, השקטה ומרובת הדבש. לא ידענו בדיוק איזה אוכלוסייה יש לנו. 


במכוורת הדבש


 

לבשנו את בגדי הלובן, עטינו מסכות רשת עם כובעי הפקק ופתחנו את הכוורת, פעם ראשונה שלי ואני נרגש. משה משחרר את המכסה וגדי מרים אותו. אני נושף ענן עשן. ענן דבורים אפור מתרומם לאיטו, הזמזום חזק, עמוק ומאיים. משה וגדי מרכינים ראש ומתחילים לנבור בקרבי הכוורת, אני נושף עשן. הדבורים חגות סביב והרעש הולך וחזק. ענן הדבורים הולך ומתעבה, נחיתות קמיקזה של דבורים על הידיים ועקיצות ראשונות – איי. גם גדי ומשה מנערים את היד מדי פעם. אני נושף עשן, מרים ראש ומסתכל סביב – זה נראה כמו מלחמת עולם. גדי ומשה ראשיהם בתוך הכוורת.

בהיסוס אני דוחק את גדי במרפק ואומר: "זה תמיד ככה?" גדי מרים ראש, ודוחק את משה במרפק. משה מרים ראש, מביט סביב וצועק: "לברוחחחח!!"

אנחנו רצים בתוך ענפי הקזוארינות, על מנת שיצליפו בדבורים וישחררו אותנו מחמתם אבל אלה דבורים ארצישראליות דבקות במטרה, ואנו ממשיכים בריצה.

בסוף ישבנו בקצה השדרה להשיב את נשמתנו. גם הדבורים נרגעו. 

בערב חזר משה וכיסה את הכוורת. הכוורנות, או הדבוראות כפי שהיא קרויה כיום, על מנת להבדיל מן המקצוע הבלתי נעים הדומה לשם הקודם, היא מקצוע נפלא, פתח לעולם קסום שיש בו הכול – עולם הטבע של הדבורים על כל נפלאותיו, עולם טכני מורכב הכולל הכנת הציוד הדרוש, והפעלתו וכמובן המתוק הזהוב והטעים הזה בסופו של דבר, בייחוד אם הוא טמון בחלת דבש עסיסית.

הייתי נער "עם שתי ידיים שמאליות" כשהצטרפתי, כיד ימינו של משה במכוורת. זו הייתה ממוקמת בקצה הקיבוץ, פיזית וכלכלית. במקום שבו היה המג"ח. ירדנו אליה בדרך חולית נפתלת עם עצי תאנה ורימון מדולדלים, שרידי הכפר מנשייה. משה היה מוציא את הפנקס – תמיד כדי לרשום ואף פעם לא לקרוא, או מספר אחת מבדיחותיו החוזרות ונשנות, בדיחות אוסטרו הונגריות עבשות, בעלות גוון שוויקי חזק, אודות מעללי גרף בובי ומשרתו יוהן.

משה היה הרבי הראשון שלי בענייני עבודה. ממנו למדתי עיקרים חשובים – הקפדה, דיוק והתמדה, גם אם הדברים לא מצליחים בפעם הראשונה, והשנייה והשלישית... 


הייתי יושב בצריף הפח שבקצה המכוורת שבקצה הקיבוץ, מול משוכת צברים – מנשייה – ומכין מסגרות לחלות הדבש. אלה היו עשויות מקסמי עץ דקים וחוטי ברזל דקיקים, והיה צורך בהרבה סבלנות, דיוק, והקפדה כדי שתצא מסגרת ישרה וחזקה.

משה "שחרר חבל" ככל שגדלתי – יכולתי להרגיש שותף כמעט שווה ערך בהאכלה, ברדייה, אפילו בעבודה הקוסמת של הכנת מלכות דבורים להחלפה בכוורות.


ביכורים משה דייג ושירשרה איתי 1953 צילם עמרם נבו



איש דעתן היה משה – הייתה לו דעה משלו על כל עניין, במיוחד בענייני משק וחברה קיבוציים, עמדה של "אני את שלי אמרתי, אם תרצו, תקבלו, אם לא – לא". מאד צ'כי באופיו על הקווים הנאיביים, שמחת וחכמת החיים וקבלת המציאות כמו שהיא.

עם השנים הלכו וקטנו המכוורת ומשה. זו נעלמה בערפילי משק בית הספר ומשה היה לאיש תחזוקה. עוד שנים זכיתי לקבל ממנו, אחרי עונת הרדייה, חלת דבש קטנה, תזכורת מתוקה מאיש קטן שהיה מאד דומה לדבורה – קטן, חרוץ, פעיל ופורה.


מחזור לז במשק ילדים עם משה דייג



משה דייג מספר על הסליקים 1991



סיפורים על משק הילדים, תשעים למשה דייג


הביטו מטה הו בני תמותה



התקנת מדרכות מצויירות בקיבוץ



משה דייג בחוג קרמיקה