כניסת חברים ותושבים

טליה ישראלי 14.3.15
טליה ישראלי
נווה שאנן
אוצרת: רותי חינסקי אמיתי
.2015
פתיחה  שבת בשעה 11:30




טליה ישראלי /  נווה שאנן


בתערוכה "נווה שאנן" של טליה ישראלי מקדם את פני הבאים, בקיר המרכזי, ציור רחב ממדים, המזכיר מסך קולנוע. עליו מצוירת מרפסת שבה שפע של דימויים: פרחים בשלל צבעי הקשת, ציורים דהויים המעלים על הדעת דמויות קדושים מימי הביניים, רפליקות שונות, דימויים מופשטים ועוד. מקור ההשראה לציור הייתה מרפסת של אחד הבתים הסמוכים לתחנה המרכזית החדשה בשכונת נווה שאנן. ססגוניותה יוצאת הדופן על רקע עליבותן של המרפסות הסמוכות המטות ליפול, הפכה אותה, במהלך השנים, לנקודת ציון ל"תיירים" מזדמנים ויעד לצילום. כותרת הציור "שדות פיח" (2014) מתייחסת לשכבת ההפרדה שנוצרה מהפיח שדבק על הדימויים ומעמעמת את המראה הססגוני וגם מרפררת בדרכה החתרנית לציורי שדות, לסוגיהם, בהיסטוריה של האמנות. בעבודה זו, בדומה לעבודות נוספות מהעת האחרונה, מציירת ישראלי את הפסדות בסביבת עבודתה, בשכונת צ'לנוב בה נמצא הסטודיו שלה ובשכונת נווה שאנן הסמוכה.

העבודה בסביבה הסואנת והצפופה יחד עם סד הזמן הקצוב המוקדש על ידה לפעולה הציורית, גוררים מהלך אמנותי תמציתי, אינטנסיבי ודחוס. זהו ציור של שכבת צבע אחת המצוירת במכחול יבש המותיר על הבד חותם מחוספס וגולמי. במקומות אחדים יש רמזים לגושי צבע קליפתיים המזכירים רגבי בוץ שיבשו. היעדרה של שכבת גימור חלקה ומהוקצעת חושפת חלקים בציור שבהם מופיעות עקבות שערותיו הנוקשות של המכחול הפועל כסקלפל מנתחים המקלף את שכבת האפידרמיס. פעולה זו חושפת פיסות מבד הציור התעשייתי, מקליפת המבנה המאובקת ואת רקמת הבשר המדממת של העיר המסתתרת מאחורי הפסדה של מיתוס "העיר הלבנה".

מיתוס זה, שתל אביב מרבה לספר לעצמה, השיל מעליו את שכונות צ'לנוב ונווה שאנן, אתר הפעולה הנוכחי של ישראלי, ואיפשר להאמין שתל אביב אכן צמחה מהחולות.[i] שכונות אלו שערערו על הלכידות, הטוטליות וההרמטיות של הסיפור התל אביבי הן חלק ממה שמכנה שרון רוטברד בספרו "עיר לבנה עיר שחורה", כ"עיר שחורה".[ii]  אקס-טריטוריה המעלה על הדעת את המושג "בזות" (abject) שטבעה הפילוסופית, הפסיכואנליטיקאית והסופרת ג'וליה קריסטבה. בספרה "כוחות האימה: מסה על הבזות", מצביעה קריסטבה על הבזות כעל נקודת עמימות המצויה מעבר ליכולתם של היחיד או החברה להתמודד אתה באופן מודע. "מה שהופך דבר לבזוי אינו העדר ניקיון או העדר בריאות"  אלא "מה שמשבש זהות, מערכת, סדר. מה שאינו מכבד את הגבולות, את המקומות, ואת הכללים."[iii] תחושת אי הנוחות העולה מהעבודות שבהן הנוכחות האנושית נצפית בעקיפין, מאלצת את הצופה להבחין באותם שיבושים וסדקים שמתוכם מבעבעת ה"בזות", באופן שאינו מאפשר להימלט מפניה.

למרות מודעותה הרבה של ישראלי למשמעויות החברתיות ולהיבט התיעודי שמתקיים בעבודות, רגע לפני התממשותן של יוזמות הנדל"ן שיקברו תחתן את המציאות הנוכחית וימחקו את הסיפור ההיסטורי, מסרבות עבודותיה להוות אילוסטרציה או רקוויאם למקום, למצב ולתקופה.

המציאות הציורית המתגלה בעבודותיה היא מורכבת ורב – משמעית. בדומה לחזית בניין הדואגת להותיר את חלקו הפנימי מוסתר אך חושפת בכך את קיומו כמאיים, כך העבודות הן פסדות של מניפולציות, מחיקות ורמזים מוכמנים המסתירים את ההתרחשויות והתהליכים שהתחוללו בסטודיו ומכוונים אליהם. לכך קשור גם הממד הגופני הנוכח בעבודות רחבות הידיים, הן במאמץ הפיזי שנדרש לביצוען, ושלא ניתן להתעלם  ממנו, והן בהלימה הקיימת בין חזית הבניין, לציור ולעור הגוף עצמו, שכולם משמשים מעטפת חוצצת בין פנים לחוץ.

בעבודה "ללא כותרת" (2015) מופיע, על גבי הקיר הבהיר, במישור האחורי של הציור, כתם צבע וורדרד עם  שוליים ארגמניים, כפיסת עור פצועה שנחתכה והותקה ממקומה הטבעי לקליפת הבניין ולבד הציור. התקה זו המאחדת בין החזית, הציור ועור הגוף מתקשרת למונח "אני עור" שטבע הפסיכואנליטיקן הצרפתי דידייה אנזייה בו הוא מקביל בין הפעילות הנפשית של האדם לפונקציה הביולוגית התחושתית שלו, ('"האני" הוא מטאפורה לעור'). על פי דידייה לעור יש שלוש פונקציות מרכזיות: הכלה, חציצה מגוננת בין פנים לחוץ, ותקשורת וחילוף עם הסביבה.[iv] תופעות של פגיעה בעור, כמו למשל חתך בעור מהוות פגיעה בפונקציות אלו ובעיקר ביכולתו של העור להגן על הפנים מהחוץ. החתך הוא מגע בגוף המחדד את תחושת הגבול והוא גם התגלמותה של הטראומה.[v]  באופן דומה באה לידי ביטוי הפגיעה ברציפותה ובשלמותה של הקליפה בעבודותיה של ישראלי. בכתם הצבע הוורדרד בציור זה, בחתכים המופיעים ב-"fuck-tree" ובעקבותיו של המכחול הנוקשה, כפי שכבר הוזכר, ב"שדות פיח". על פי "אני עור" ניתן לראות בביטויים צורניים אלו מסמנים לטראומה שמהותה אינה נחשפת ולחוויית סף המעלה את החשש מפני הנורא (הבזוי?) שעלול להתפרץ. מראה האדניות על מעקה המרפסת הדלה בעבודה זו כייצוג לנוכחות אנושית נעדרת הממוקמת על הסף, בין פנים לחוץ ובין שמיים לקרקע, מעצים את תחושת הסיפיות. מצד נוסף הוא גם מאפשר להבחין בהתכתבותן של האדניות, המופיעות אף בעבודות נוספות, עם מוטיב העציץ על אדן החלון המופיע בעבודותיהם של הציירים הארץ-ישראליים, בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, כסוג של חשבון נפש בחלוף השנים.

 

רותי חינסקי אמיתי

 

 



[i]שרון רוטברד,עיר לבנה עיר שחורה, ישראל: רסלינג, 2006, ע"מ 35

[ii].שם.

[iii]ג'וליה קריסטבה, כוחות האימה: מסה על הבזות, תרגם: נועם ברוך, ישראל:רסלינג, 2005, 9.

[iv]דידייהאנזייה, אני עור, מצרפתית: אורית רוזן, ישראל: תולעת ספרים, 2004, 19 , 83 .

[v] יוסי טריאסטכשהיצר קם על יוצרו.

http://triest-sarig.co.il/%D7%9B%D7%A9%D7%94%D7%99%D7%A6%D7%A8-%D7%A7%D7%9D-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%95%D7%A6%D7%A8%D7%95


מיכל