כניסת חברים ותושבים

טיפוסים בגבעה - שאול שיין / חנוש מורג


בא לי לספר לכם על שאול שיין, עוד אחד מן האנשים המיוחדים שצבעו את המקום, תרתי משמע. שאול היה הצבעי של הקיבוץ, כן, היה מן ענף כזה פעם בקיבוץ, ותאמינו או לא הוא היה אחד האנשים הכי עסוקים. 
הוא לא היה סתם צבעי, הוא היה אמן בנשמתו. שאול ראה את המקצוע שלו כסוג של שליחות. אילו היינו מראיינים אותו אז, אולי היה מתגלה לנו סיפור על אדם פשוט שחלם להיות אמן ומצא את עצמו צובע לא בדים אלא בתים. ובאמת, מה ההבדל בין ד' ות' (בארמית בכלל הן מתחלפות לעיתים קרובות, הקשר בין המילים הוא לא מקרי...).
ובכן, בקיבוץ של פעם צבעת את הבית לא בגלל שהקיר התקלף, וגם לא בגלל שהבית היה זקוק לחידוש, צבעת כי שאול שיין בא ואמר לך שהגיע תורך. ועם שאול אי-אפשר להתווכח, אם הוא החליט שצריך לצבוע לא היה כוח בעולם שיזיז אותו, ואתה לא הייתה לך ברירה אלא להתחיל לארוז את הבית ולהתכונן למאורע. אבל, לפני הכל היה הרגע של ההכרעה – איזה צבע לצבוע את הקירות, ואם בחרת, אולי גם תרצה גיוון כלשהו באחד הקירות – כחול או בריק? והרי אמרנו, שאול שיין הוא אמן, והוא נעתר כמעט לכל גחמה. ועוד יותר מכך, הוא מחשיב את עצמו כיועץ ומבין – ומתווכח איתך מה מתאים לקיר הזה, ואיך לצבוע את חדר הילדים (זכינו לעבוד איתו כשהייתה כבר לינה משפחתית). 
שאול היה איש גבוה, והעברית בפיו לא הייתה משהו, בעלת עגה הונגרית, אבל הוא אהב לדבר ולשוחח, וכשהוא התחיל היה קשה לעצור אותו. הפגישות איתו התארכו כאילו הולכים עכשיו לתכנן את צביעת הבית הלבן על מגוון חדריו השונים. אני מנסה לחשוב, אני לא זוכרת בדיוק, אם עישן או לא, אבל בטוח שהוא היה כבד נשימה, אולי זו גם הייתה אחת הסיבות לפטירתו המוקדמת. 
לשאול היה מלווה קבוע ונאמן – סירי. סירי עבד בקיבוץ כמעט מראשיתו. הוא היה מאליכין, וביחד עם אחיו ברוך שהיה מלווהו הקבוע של ג'ורג', הוא צעד את המרחק בין גבעת חיים לאליכין בוקר בוקר ובחזרה עם סיום העבודה.
משפחת שיין הצטרפה לקיבוץ אחרי העלייה על הקרקע, בשנים הראשונות, אולי בגל הקליטה של התנועה "מהעיר אל הכפר". הם גרו בבית שהיום שייך למשפחת אפל, (לפניהם גרו שם הקרולים – מיכה ומניה). לשאול וחדווה היו שני ילדים – אסתי (שהייתה כבר אחרי גיל בר מצווה כשהם באו לקיבוץ) והצטרפה למחזור ה' (רבקהלה, יענקלה, זיוה ועוד), ודני  (מחזור י"ז – דורית, דודי, איציק ועוד) – שהיה ילד יוצא דופן מכל הבחינות, מקורי ביותר והיווה לא אחת מקור לדאגה למטפלות. 



באחת מהתמונות שמצויות ארכיון רואים את שאול צובע על פיגומים את בית וינה, הוא לא נרתע ממאמץ, גם בגיל מבוגר, ועד שנותיו האחרונות עסק במלאכת הצבעות, משלא עמדו לו כוחותיו לעבוד על סולם גבוה הוא העביר בהדרגה את השרביט לסירי, אך עדיין המשיך ללכת עם הפנקס ובו הרישומים למי ומתי מגיע לצבוע את הבית, ולרשום את גוון הצבע המדוייק – שמנת או לבן שבור, וכל הניואנסים שביניהם.