כניסת חברים ותושבים

טיפוסים בגבעה - יונה לנדסברג / משה נתיב


יונה עם בנו עמרם




זכות גדולה נתגלגלה אל חיקי, לפני שנים רבות, כשהתחלתי ללמד עברית באולפן בגבעת חיים, שמקומו היה בבתי הקומותיים, ליד בית הקפה  ושכיות האמנות שלידו. 
בשנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, פעל כאן אולפן לעברית. אחד האנשים אשר הפעילו וניהלו את האולפן היה יונה לנדסברג. איש צנוע, נמוך קומה, שבעבר כיהן גם כמזכיר הקיבוץ.
יונה, בעברו, היה גם חקלאי, ובתמונות מתקופות קודמות ניתן היה לראותו גם בין קוצרי העומר בחג הפסח, כמובן, עם חרמש בידיו. (אודה ולא אבוש, התרגשות מפעמת בי עם הזכרונות הצפים אל פני השטח   מהימים ההם...)
איש אשכולות במלוא מובן המילה, וכל הקלישאות מסמיקות אל מול הדמות המופלאה הזאת. 
הכרתיו בימים יפים בפרדס שלנו, עבדנו ביחד, והתוודעתי אל חוש ההומור ה"מוטרף" שלו.
ואפיזודה קטנה מאז:  הוא קיבל אחריות על קבוצת יפאנים, שבאו לעבוד כאן, באותם ימים, בעת הקטיף. לאחר ימים אחדים של עבודה איתם, והכרת חלק משמותיהם, שאלתי אותו באחת ההפסקות שבעבודה: "נו, מה עם יאשימוטו ויאמאמוטו?"  
כמו שאומרים "אינסטינקטיבית מהמותן" ענה לי: "ימותו, ימותו!" אבל – לא לכך נדרשתי:
כשהחילותי ללמד, בשעורי הראשונים באולפן, יונה היה רכז האולפן, וישב מדי-פעם בכיתה, כדי לסייע. ביום מסויים, כשעברתי על פני שורת התלמידים, לבדוק שעורי-הבית, רב מספרם של ה"מתחמקים" בתירוץ כזה או אחר (אנחנו מכירים: הייתי חולה, היה לי קשה, זה לא כאן...), קם יונה ואומר לי: רגע, תן לי...  ומתחיל לבדוק: מה איתך, מה איתכם... ועל הראשון שענה לו: "זה לא כאן" – הוא שואג בכעס מתפרץ: "אז רוץ תביא את זה מייד" – ופונה אלי בשקט, מחוייך קמעא: אתה רואה? אפשר גם ככה...   

יהושע שרון מוסיף עוד זיכרונות על יונה
יונה היה נמוך, קרח, זריז ומחייך;  היה לו חוש הומור מפותח וחותך.  אני זוכר אותו בימים שהוא עבד בפרדס. ציפורה לברון הייתה מכינה לנו ארוחת בוקר בסוכה א', ותמיד התפתחו דיונים מלאי תוכן, השכלה ורגש.  יונה, כמובן היה במרכז הדיון.
בצהריים בחדר האוכל, ככולנו, התיישב יונה וקיבל מנה, אבל מיד היה קם, צלחת ביד אחת ומזלג בשנייה והסתובב בין השולחנות. דיבר עם זה, סיפר לזה, צחק על זה. לעולם לא גמר את המנה.
גיוס חברים לקטיף הפרי היה חשוב וחלק מהשגרה.  יום אחד משה נתיב הגיע לקטיף.  במרץ הוא הניח את הסולם לגובה, לבש את התרמיל וטיפס לצמרת העץ.  מיד הוא פרץ בשירה אדירה, עוד ועוד.
בהפסקת עשר משה ניגש ליונה ואמר,  "אני עובד בפרדס היום". "שמעתי", השיב יונה.