כניסת חברים ותושבים

מרב סודאי 10.1.15
מרב סודאי
נכוחה
אוצרת: ורד נחמני
.2015
פתיחה חגיגית, יום שבת בשעה 11:30
הרצאה של האמנית על עבודותיה בשעה 12:15



לאתר של מרב - לחץ כאן


נוכחה - מרב סודאי

היצירה של מרב סודאי רבת פנים. בסטודיו נבראות מציאויות של ציור באופנים שונים ומגוונים. אין זה ציור תמים, אלא ציור מודע העושה שימוש מכוון ביחסים שבין צורה לתוכן. כמעט כל מחזור עבודה, וישנם רבים כאלו, מוליד אופני פעולה ציורית מסוג חדש. הציור של מרב מגיב למציאות בה היא חיה, במעגל החיצוני הרחב ובמעגל הפנימי והקרוב. תיאור מציאות ישראלית מורכבת כמעט בזמן אמת לצד יצירה אישית יותר המתארת גדילה והגדרת זהות. התערוכה מנסה לתת ביטוי לעושר העבודה, לחיפוש החומרי, ולניסיון להרחיב את אמצעי המבע הציורי. התערוכה מפרידה בין הציבורי לפרטי, למרות שהם ניזונים זה מזה ומופיעים כקווים מקבילים ביצירתה.

בחלל המרכזי תלויים ציורים מתקופות שונות, בהם יש התייחסות למציאות ישראלית, מזרח תיכונית, מדממת. בחרתי בציורים בודדים שכל אחד מהם לקוח בדר"כ ממחזור עבודה רחב יותר.           הציור המוקדם ביותר הוא /עשן בשדה קרב' (1998), מסדרת ציורים בשחור לבן של נופי מלחמה. הדימויים נלקחו מאלבומי מלחמה של מלחמת ששת הימים. הופעת העשן כג'סטה אקספרסיבית – כמו נולדת מעצמה כתופעה ציורית מופשטת. ומתארת כבר מראשית הדרך אופן ציור מתנסה, מעיז, מחפש. מסדרה מאוחרת יותר, בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה וגל הפיגועים ההמוניים שבאו בעקבותיה: 'קו 32 א'  (תמונת הפיגוע באוטובוס קו 32 א' בירושלים ביוני 2002) ו'פיגוע בכרכור' נוצרו מתמונות שער של העיתונים באותם ימים. הם עוברים עיבוד ציורי על נייר פרגמנט וטושים צבעוניים. אופן הציור בנקודות מתכתב במודע עם הפוינטליזם של ראשית המאה, ויוצר ניגוד חריף בין תוכן מדמם ליופי ציורי. הציורים הם חלק מסדרה רחבה יותר שהוצגה ב- 2003 ונקראה 'אימפרסיה'. "השימוש בטכניקה זו, דווקא לצורך תיאור מצבים כואבים כל כך, מעביר לצופה את האבסורד שבהרגל, האבסורד שבחיים תחת שגרה מדממת וכואבת והפיכתה לדגם ציורי", נכתב בדף התערוכה. הפיגוע בקו 32 א' זכתה לוואריאציות ציוריות נוספות. המפורסמת שבהן היא עבודת פאייטים גדולת מימדים( 3x2 מטר) [1]. באופן דומה גם בציור 'קורבנות' (2002), תיאור קורבנות הפיגועים שנלקחו מן העיתון מתחקה לרקמת גובלן. רקמת הגובלן  היא טכניקה מסורתית רבת שנים בה נשים רקמו מראות פסטורליים נעימים לקישוט בתיהן.                                                     בסדרת הציורים גשמי אביב (2013) מופיעה שוב ושוב באופנים שונים דמות של ילדה הנמצאת במנוסה ומרימה את ידיה באוויר כנכנעת או להפיך – רצה קדימה כשידה מונפות למעלה כמברכות לשלום או כמנצחת. היא מופיעה כשבלונה מתוך סבך של ציוריות אקספרסיבית. הדימוי מתכתב עם צילום משנת 1972 של ילדה ערומה בת תשע רצה וצורחת כשהיא נמלטת מהכפר הבוער. התמונה שהפכה לסמל של מלחמת וייטנאם והעניק לה את הכינוי "ילדת הנפלם". בציור כיכר תחריר שנוצר סביב המחאה החברתית והתסיסה בעולם הערבי מופיעים דימויים אנושיים כסילואטה, כאן הציור כולו בהתזת ספריי דרך שבלונה. הדמויות מופיעות בתוך מארג אורנמנט כרקמת עכביש. זהו ציור מלא התרחשות מתפרצת, שמצליח לתאר באמצעים פלסטיים את התסיסה והמחאה.                    במרכז החלל, כעדה נוכחת מופיעה העבודה ' כלה בלהבות' (2006), דיוקן עצמי של מרב ככלה ביום חתונתה. על דמותה של הכלה הלבושה בשמלה לבנה ומוקפת בלהבות המעוצבות כאותיות בשפה הערבית והעברית. חלקן נראות בשלמותן וניתנות לקריאה כמילה אינשאללה. מקור ההשראה לציור נלקח מתוך ידיעה קטנה בעיתון שדיווח על מותה של צעירה הודית במהלך מנהג הסאטי. זהו מנהג הודי המחייב את האלמנה להתאבד ולשרוף עצמה במדורה עם גופת בעלה. המנהג חדל להתקיים ב1989. שלושה חודשים קודם נשרפה למוות אלמנה הודית צעירה שכנראה הושלכה אל תוך האש בכח.

בחלל הכניסה מופיעות עבודות מתוך מחזורי עבודה אישיים יותר, שנוצרו מתוך העיסוק בזהות.  בציור קטן מתוך סדרת הציורים 'ברכות', נראה סבא אברהם,  אדם זקן חובש כיפה ועוטה טלית, מניח את כפות ידיו הגדולות על ראשה המורכן של מרב, נכדתו ומברך. התיאור נוצר מתצריף אורנמנטי של סמלים ודימויים קליגרפיים מופשטים. אלו מתפקדים כגריד הסוואה. פעם הוא מסתיר את פני הדמויות, ספק את זהותן ופעם הוא מוסתר על ידיהן.  בין השנים 2005-2008 יצרה סודאי מספר מחזורי עבודה המדיינים עם הזהות המזרחית במרחב המזרח תיכוני. לפני מספר שנים עברה מרב להתגורר בקיבוץ גבת שבעמק יזרעאל, המעבר לקיבוץ הוליד עבודות שחוקרות ומתייחסות לנוף חייה. על חלונות ישנים שנמצאו ונבחרו כמצע ציורי היא מעלה דימויים צילומיים שמערבבים עבר והווה. הם מתארים את חלל ביתה של מרב, שהיה בעבר כיתה ובית ילדים בקיבוץ. היצירה מערבבת בין המציאות העכשווית (ביתה), לבין השימוש הקודם של המבנה, מכליאה בין הדימויים ויוצרת מחווה מרגשת להיסטוריה של המקום בו היא חייה. עבודה על נייר עיתון, מתוך הסדרה "תיראו אותי" (2013), חוזרת מרב אל דיוקנאות צילומי הנרצחים מ2002. הפעם בגיר בשילוב אקריליק לבן על גבי ניירות עיתון. "הדיוקנאות המצוירים נלקחו על ידי האמנית מתוך נייר העיתון, עובדו וחזרו אל מצע העיתון, בנוכחות חדשה ובמשמעות מתריסה, וזאת נגד אכזריות השכחה והסלקטיביות של הזיכרון הקולקטיבי", כותבת האוצרות אביטל אפל ואדריאנה וויטינג-סגל בטקסט שליווה את התערוכה כשהוצגה לפני שנה בגלריה העירונית לאמנות בעפולה.

הריבוי יוצר מורכבות ניסוח. אך מתאר נאמנה אמנית צעירה, בועטת, מגיבה. אמנית שלא חדלה לחשוב, להביע דעה ולחקור חומר. אני מקווה שהניסיון להציג תמצית למכלול עבודה כה רחב רק יעמיק את הסקרנות והרצון להתוודע מפנים נוספים ביצירתה שאינם מקבלים מספיק מקום בתערוכה זו. למרב אתר אינטרנט מסודר ומקיף ואתם מוזמנים לבקרו: www.meravsudaey.com

 

 

                                                                                                                   ורד נחמני.



[1] העבודה שאינה מוצגת בתערוכה, הוצגה לראשונה בתערוכה 'אוברקרפט – אובססיה צקורציה ויופי נשכני', שאצרה תמי כץ פרימן בגלריה של אוניברסיטת חיפה. ומאז באין ספור תערוכות נוספות.


מיכל