כניסת חברים ותושבים

יעל בלבן 19.4.14
יעל בלבן
לא צפוף

אוצרת
  רותי חינסקי אמיתי

19.4.2014  - 7.6.2014
פתיחה ושיח גלריה, יום שבת 19.4.2014 , שעה 12:30



יעל בלבן /לא צפוף

"העבר נע וההשתקפויות בלתי צפויות."[1]

בתערוכה  "לא צפוף" של יעל בלבן, בגלריה של גבעת חיים איחוד, מוצגות מבחר עבודות מהשנים האחרונות. מרביתן כבר הוצגו ונחשפו לקהל בעבר, כפרטים בתוך סדרות שלמות. שלייתן של העבודות מהסדרות המקוריות והצגתן המחודשת היא הזמנה להתבוננות על גוף יצירתה של בלבן לאורך השנים האחרונות במבט-על. מבט כזה מנקודת תצפית גבוהה מאפשר להשקיף על המכלול כולו ובד בבד לחדור לעומקן של השכבות ולהבחין בפרטים הרומזים על הימצאותם של רבדים סמויים החבויים במעמקי המבנים הנפחיים המאפיינים את עבודותיה.

מבנים אלו נוצרו מהרישום המתפתל, הרפטטיבי והעמלני המזוהה עמה והמהדהד מלאכות נשיות כדוגמת סריגת קרושה או רקמות תחרה. מקורה של התנסחות זו הוא בחתימתו המסתלסלת של קצין סובייטי שהתנוססה על גבי מסמך שטיהר את סבה של האמנית, עשרים שנה לאחר שהוצא להורג על ידי סטלין. הטלטלה שגרמה לה חשיפתו של המסמך, שנים רבות אחר כך, והיא כבר אם לחמישה, מוטמעת בעבודות, והחתימה הנראית במסמך המקורי כחוט המלפף מחט או מסרגה נהפכה לכתב יד שהכול עובר ומנוסח דרכו. 

אחת מעבודות הרישום הראשונות המתייחסות לחתימה הפקיד היא העבודה חתימת הפקיד (2008). זהו רישום ממוחשב, בתוך קופסת אור, של החתימה שנהפכה לפרח שעלי כותרתו והעלים המלפפים את גבעול הפרח מעלים על הדעת רגל דקיקה. פרחים ורגליים הם מוטיבים חוזרים בעבודותיה לאורך השנים. הם מתקשרים לעיסוקה של בלבן בגוף, ביופי, בנשיות ובאובדן. על אף הקשרם של דימויים אלו, כמו גם כתב היד עצמו, לסוגיות של מגדר, אין זה נכון לתחום את יצירתה של בלבן לשיח זה בלבד. נוכחותו אמנם מורגשת, אבל אין בו כדי לספק פרשנות יחידה לעבודותיה. הצורות, הדימויים והמוטיבים המתנסחים בכל עבודה מחדש, באמצעות כתב היד הרפטטיבי המגלגל את עקבות הטראומה הלאה, יוצרים הקשרים אסוציאטיביים, מרובים ולא צפויים, המוצפנים בעבודות.

בעבודה בעקבות ונוס מאורבינו (2013) הוכפלה לכאורה דמותה של ונוס מאורבינו של טיציאן. הדימויים החדשים הוצבו זה מול זה , כבתמונת ראי. אך זוהי תמונת ראי משובשת. תווי הפנים של האחת נעשו מורבידיים ומראשה צומחת ציצת צמחים ככתר. אצל האחרת, זו שממול, עוקף הרישום הצמחי המתפתל ריק לבן במקום שבו אמור להיות הראש. דימוי שנראה כמו סוס רתום למרכבה המתקשר למקורות מיתולוגיים, כמו גם לתצלומיו של מייברידג' ולמחקריו על התנועה, דמויות קטנות הנעות ותלויות כלולייניות בחלל, מוטיבים מוקטנים מעבודות קודמות ואובייקטים אחרים כדוגמת דג, מקיפים את גוף האייקון הציורי ויוצרים מורכבות שלא בהכרח מבקשת להתפענח. "נפשו של היוצר מסתעפת ופועלת בצורה כאוטית", אומרת בלבן בהקשר של בחירותיה האמנותיות המתמרדות כנגד תכתיבים שרירותיים. החיפוש המתמיד והמאבקים הבלתי פוסקים המתחוללים במעמקי התודעה והניטשים כל העת בעבודותיה יוצרים את המצבים הסיפיים שבהם החרדה ארוגה במופע הארוטי והפתייני הנפרש לעיני הצופה.

המבט לעבר איקונות בעלות ניחוח ארוטי חזק מתולדות האמנות, מרביתן מהרנסנס, מופיע גם בסדרה דוד (2013), העוקבת אחר הפסל דוד של מיכאלאנג'לו (1501/4), ובסדרה ביקור חוזר איגנודי (2013), שבה המקור הציורי לנערים הצעירים, בסף שבין הילדות לבגרות, הם הציורים המופיעים בקפלה הסיסטינית. השמטתם של פרטים מסוימים מזה והוספת שכבות ציוריות בחלקים אחרים של הפנים מזה, לעתים עד כדי הגזמה, מעלה על הדעת יצורים הרמפרודיטיים.[2] הקשר זה מהדהד גם את הסיפור "אליס בארץ הפלאות", ילדה שלעתים גופה מתנפח ומתמתח ולעתים הוא מתכווץ ומצטמק. "אליס היא סמל פאלי מפתיע ומעניין, הן בשל היותה ילדה, כלומר, סמל המשלב מרכיבים נשים וגבריים, בוגרים וילדים והן בשל התנודות הדינמיות בממדי הגוף ובשל התנודות הדרמטיות בין שליטה לחוסר שליטה".[3] בדומה לאליס, בלבן מלהטטת עם הרישום הספירלי המתפתל והמשתחל בתוך ומתחת לשכבות שהוא עצמו יצר רגע לפני, בין הילדי לבוגר, בין הנשי לגברי ובין הצורה להעדר הצורה.

הבחירה בייצוג ההיברידי, הלימינאלי והחמקמק קיימת גם בעבודות המופשטות, כמו למשל בעבודה נשק ביולוגי (2009). בעבודה זו הרישום שראשיתו מערך מאורגן ומחושב, נהפך בהדרגה לאינטואיטיבי ולא צפוי ומתחיל להתפתל כריזום המתפשט ותוקף את המנגנון הפנימי של עצמו ומשבש אותו, כך שהשכבות הפנימיות נדחקות כלפי חוץ והחיצוניות קורסות פנימה. לצד הצפיפות והרגשת הדחיסות החזקה שנוצרה, מרמזים הקצוות הגלויים של העבודה על איזה אירוע פרימה, שאמנם אינו מתממש, אבל מרחף בחלל ומאיים לאיין את הכול.

"דור אחד וחצי" הוא מונח המשמש בסוציולוגיה ובלימודי הגירה ומגדיר את קבוצת הגיל של מהגרים שבין גיל הילדות המוקדמת לסוף גיל ההתבגרות. דור זה הוא סיפי באופיו: הוא אינו חווה את ההגירה כניתוק טוטלי, כמו הדור הראשון, ולא כלידה במקום חדש, כמו הדור השני.[4]  בלבן, שהיגרה לישראל מרוסיה כשהיתה בת  14, שייכת לקבוצת "דור האחד וחצי".

חוקרת התרבות והאמנות טל דקל מציינת בספרה "נשים והגירה" כי בנות "דור האחד וחצי" חוות את ההגירה בגיל שבו הן מכוננות לעצמן זהות כפולה: מבחינה מגדרית הן מצויות במעבר מילדות ונעורים לבגרות ובו בזמן הן נדרשות לכונן זהות לאומית וקהילתית חדשה. משום כך הן בבחינת התגלמות מוקצנת ומעניינת של הסיפיות ושל מצב המעבר בהגירה.[5] דברים אלו הם לדעתי פתח להבנת יצירתה של בלבן ואפשר שהם הסבר חלקי לפרקטיקת העבודה שבה הדיבור הוא לעולם עקיף. לעתים התוכן נמצא בריק ובמושתק דווקא. בדומה לחלום, שכאשר הוא נפרט למילים הוא מאבד מהחלומיות שלו ונהרס בשל חוסר היכולת של המילים להביעו,[6] כך הריק בעבודותיה של בלבן יכול להיקרא כמסמן המודע לחוסר יכולתה של השפה למסור חוויה בלי להרוס אותה, ולכן בקיומו הוא מונע במכוון מהחוויה להתממש כדימוי מוגדר, כמו שמתקיים בסדרה סיפורים שלא סיפרתי לך (2014). בסדרה זו המקור לרישום המקיף את הדף הלבן הוא מסגרות שעיטרו את הדפים בספרי  אגדות ילדים בשפה הרוסית, שליוו את ילדותה של בלבן אך מעולם לא סופרו על ידה, הלאה, לילדיה.[7]

 

רותי חינסקי-אמיתי

 

 



[1] אנטוניו מוניוס מולינה, ספרד (תרגום מספרדית: פרידה פרס- דניאלי ), עם עובד, פתח תקוה, 2001.

[2] הרמפרודיט הוא יצור בעל מערכת רבייה זכרית ונקבית הפועלות בו זמנית.

[3] איתמר לוי , "אמנות ופסיכואנליזה: לחשוב דברים קשים לחשיבה", בתוך: דנה אריאלי הורוביץ, אורי ברטל, נעמי מאירי- דן, פרוטוקולאז' כותבים חזותי: מתודולוגיות בחקר התרבות החזותית, רסלינג, 2013 , ישראל, עמ' 12-11.

[4] טל דקל, נשים והגירה – אמנות ומגדר בעידן טרנס לאומי, רסלינג, 2013, ישראל, עמ' 13  .

[5] שם.

[6] בהשראת איתמר לוי, לעיל, הערה 3, עמ' 12 .

[7] עבודות אלו הוצגו עד לאחרונה בתערוכה "חיה תעשי לי ילד" בגלריה "החדש והרע" בחיפה. בתערוכה זו הציגה יעל בלבן עם בתה האמנית חיה רוקין ברקמן.

מיכל