כניסת חברים ותושבים

דיור בקיבוץ מאת מרים ארזי
עלון בתוכנו 909 7.7.2011



כאשר הקיבוצים עלו להתיישבות (גבעת חיים בשנת 1932), המגורים הראשונים היו באוהלים, כנראה עודפים מצבא הבריטים. בתי האבן הראשונים נבנו עבור הילדים.  יש לזכור שבכל התקופה עד שנות ה-80 הילדים  גרו בבתי הילדים, וכל האמור להלן מתייחס רק למגורי ה"חברים".

במשך הזמן נבנו צריפים. שני חדרים במימדים של 3X3 מ', וצריפים גדולים יותר בעלי 3-4 חדרים בגודל של 4X3 מ'. יחידת המגורים נקראה "חדר", לעומת המונח "בית" שהתייחס לבית הילדים. היו גם חדרים קטנים יותר שנבנו מ"ליפטים" (מכולות), אני זוכרת תקופה שגרנו בחדר בו היה צריך לפתוח את הדלת כדי לפשוט את הרגל לנעילת נעלים. הייתה המקלחת הציבורית, ששמשה את כולם. בזמני כבר הייתה מקלחת  נפרדת לגברים ונשים, אך בשנים הראשונות הייתה מקלחת משותפת…

כאשר מספר החברים גדל, והיה  חוסר בדיור, מצאו פתרון ב"פרימוס". פרימוס היה כלי לבישול שהיה בכל בית בתקופה זאת, אך לא בקיבוץ. כאן המילה קיבלה משמעות אחרת.  בעת מצוקת דיור הכניסו לכל חדר אדם נוסף. כלומר נוסף לזוג שגר בחדר, נוסף אדם זר , עולה חדש או חדש שנקלט בקיבוץ. היה רק לקוות שכל אחד מצא את המיטה שלו בלילה… וזה היה ה"פרימוס".

שכונות המגורים החדשות היו בבתים בני 4 חדרים 3X4 מ' ומרפסת. בכל בית 4 משפחות.  בין כל כמה בתים היה ברז ציבורי, לצחצוח שינים. כמובן שכל האוכל היה בחדר האוכל, שלוש ארוחות + ארוחת ארבע וארוחת לילה למי שרצה (תה ולחם בריבה). כך שלא היה כל בישול או אפיה בחדרים. כל כמה שנים נבנתה שכונה חדשה, ומרחב מגורים גדול יותר. עד  שנבנתה שכונה עם שירותים, וכיור מטבח במקלחת. כמובן שהוותיקים נכנסו לשכונה זו. וכולם כרכבת עברו מחדר לחדר.

בשנת 1952 קיבלנו זכות היסטורית לבנות קיבוץ חדש "כבקשתך". קדמו לכך דיונים עקרוניים סוערים (פרט לוויכוחים הפוליטיים) – האם לבנות ללינה משפחתית או להמשיך בדגם של לינה משותפת. היו קיבוצים וותיקים כמו קריית ענבים, כינרת ודגניה, בהם הייתה לינה משפחתית. נציגים משם באו ודנו אתנו על היתרונות והחסרונות בשיטה זו.  היות והיו כמה משפחות פרודות, והייתה סבתא שטיפלה בארבעה נכדים, ההכרעה נפלה על לינה משותפת: הילדים בבתי הילדים, והמבוגרים בבתים החדשים.

ויכוח נוסף היה בקשר למטבחון, כאן ההכרעה נפלה על הפרדת המטבחון מן המקלחת.  הבתים היו כולם בדגם שווה. ונוסף חוק חדש, שהדיור הוא קבע ללא מעבר, ללא סיבה מספקת.

בשלב זה היה השילוב המוצלח עם חברי כפר סאלד, ויחד נכנסנו להגרלת הבתים. בשכונה ב' נבנו בין שני החדרים, חדרים קטנים יותר עבור הורים של חברי הקבוץ שגרו איתנו. לימים שמשו חדרים אלו דירות לרווקים, ודירות מעבר.

כאמור, כל החדרים היו שווים: חדר וחצי, עם מרפסת, מקלחת,ומטבחון. רק המורים קבלו קיר מפריד בין החדר הגדול לקטן, כדי שיוכלו להתכונן בשקט ליום הלימודים הבא. ארון קיר גדול, וארון חוץ לבגדי עבודה. בין התקרה לבין הגג נוצרה "עליה", שקראנו לה "חבל", עבור חפצים שחבל להחזיק וחבל לזרוק.

דגם זה של הבתים וכן דגם ה"מחנה" שמשו דוגמא לקבוצים רבים שנבנו בתקופה זו.