כניסת חברים ותושבים

על עמרם נבו

עמרם נבו חי בקיבוץ גבעת חיים איחוד בין השנים 1952-1955 וצילם תמונות מתקופת ההקמה של הקיבוץ

 

קורות חיים

בן אריה ויהודית מילנר, אנשי העליה השלישית.

נולד בירושלים, ב- 6/4/1926. אח בכור לשמואליק נבו ז"ל – חקלאי מעפולה, וליאק (יעקב) נבו ז"ל– איש חיל האוויר.

הוריו הקימו משק חקלאי בעפולה. כבר כילד צעיר נרתם לעבודה בשדה, בגן, במטע וברפת. בהגיעו לגיל 14 החליט אביו שעליו לעזור במשק במירב זמנו, והוא נאלץ לעזוב את ביה"ס.  מכאן ואילך הרחיב את השכלתו בכוחות עצמו  "– ההבנה וההכרה כי לִלְמוֹד ולדעת זוהי ממש חובָה – אך גם תענוג... העובדה שלא הגעתי להמשך רציף של לימודים במוסדות החינוך הרצויים (לפחות תיכון) – הֶבִיאָתְנִי לָמָסְקָנָה כי יש בְּרֵירָה, אָלְטֶרנָטִיבָה – לִלְמוֹד בְּעָצְמִי... קְרִי – "לִהְיוֹת אוֹטוֹדִידָאקְט.... זה לא קל ולא פשוט, אך בהחלט אפשרי וגם מֵבִיא לא מעט דִיוִידֶנְדִים ".

עסק הרבה בפעילות תנועתית , בסמינרים ובהדרכה במסגרת הנוער העובד  וב"הגנה". הלך להכשרת "חרמש" במסגרת הנוער העובד ושהה בעין גב ובנען. היה גם בקיבוץ החותרים.

התגייס לפלמ"ח ב-1944 ושוחרר ב-1949. שרת בפלוגה ב'. מההכשרה עבר לפלי"ם, השתתף בקורס מפקדי סירות בקיסריה. היה בקורס חובלים האחרון של הפלי"ם והראשון של חיל-הים. מאוחר יותר  שובץ על ידי הצבא ליחידת הקישור לאו"ם בצפון.

יצא בשליחות של תנועת "הבונים" והסוכנות היהודית לקנדה למשך שנתיים, שם הדריך נוער יהודי ציוני, יזם טיולים ופעילויות בנוסח שהיה מקובל בתנועות הנוער בארץ. חניכיו אהבו אותו מאוד, ראו בו מודל להגשמה עצמית ודוגמא אישית לצבר הישראלי, חלקם אף עלו לארץ בהשראתו.

בשובו לארץ התחתן עם שרה בר מכפר יהושע.

ביחד עברו להתגורר בתחנת הניסיונות בגילת, ועמרם עבד בייעור בקק"ל. משם עברו לגבעת חיים איחוד והיו חברי קיבוץ. עמרם הקים את משק הילדים בקיבוץ, ותיעד בצילומים את חיי הקיבוץ החדש.

בהיותו בקנדה החל לעסוק בצילום, רכש ציוד מתאים והדפיס בעצמו את התמונות. בגבעת חיים המשיך בתחביב זה, צילם בכישרון מאות תמונות מחיי המשק  והדפיס אותן במעבדה קטנה שאירגן לעצמו. לאחרונה העביר מבחר מאותן תמונות לגלריה בגבעת חיים איחוד, והן יוצגו בתערוכה שעמרם כבר לא יזכה לראותה.

אחרי תקופה במשק ההורים בעפולה, עבר להיות מרכז משק בחוות הזרע יבור כשנתים, ועסק בייצור זרעים בגידולי שדה, בכותנה ובתירס.

בהמשך נסע לפיליפינים (מטעם מש"ב – משרד החוץ) ובמשך שלוש שנים עסק בגידולי שדה בכלל ובכותנה בפרט בהיקפים גדולים מאוד.

בדרכו חזרה לארץ סייר בכמה מדינות ואזורים באסיה ומשם המשיך לטיול באירופה יחד עם שרה.

מתוך הספר "הבטנה ואני":

"... חיפשתי נושא חקלאי "שהולך לעומק" – ולאו דווקא לגודל שטח. שיהיה מעניין ומסקרן מבחינה אישית; שהיה בו "ממש משקי" לגבינו, שכבר היינו מקושרים לעומר; שיהיה בו, אם אפשר, חידוש ותרומה לארץ בכלל"

"תחנתי האחרונה [לפני הפגישה עם שרה] היתה אירן. לשם הגעתי כבר די משוכנע כי הגידול שאותו אני מחפש – ראוי שיהיה אגוז. כל שאר הגידולים, מגידולי שדה, עד לירקות ועד לעצי פרי שונים הוסרו אחד אחד מן הרשימה הארוכה – בשיטת האלימינציה – בגלל סיבות טובות ושונות. אבל אגוז "איזה?..." – לא היה לי כל ידע ונסיון במטעים בכלל וכמעט שלא הכרתי, אפילו בשם, את כל האגוזים למיניהם. ..."

"הגעתי לטהרן והתכוונתי להגיע  לאזרבידג'אן, בחלקה האירני שבצפון המדינה ... נכנסתי לאוטובוס הקטן, הישן, העתיק והמצחיק, שלא יכולתי לעמוד בו – הייתי גבוה מדי... – ונסענו. .."

באחת החניות פגש "עץ שכלל לא היה מוכר לי...לקחתי פרי אחד לבדיקה..התברר כי בידי אגוז "פוסטוק" קטן...  רק לאחר ימים התברר לי שמו העברי – בטנה.

.. הבנתי כי הנה מצאתי את התשובה לאשר כה חיפשתי...  יתר על כן, הייתה זו אהבה ממבט ראשון!! שלי כמובן..."

 

בחזרתו לארץ עברה המשפחה לעומר,  ויחד עם שרה הקים משק פרטי – מטע ומשתלת צימחי נוי, ומאוחר יותר גם מטע בטנה ומשתלת בטנה.

עבד שנתיים במדרשת שדה בוקר, ועוד כתריסר שנים במכון לחקר הנגב, במחלקה העוסקת בחקלאות מדברית.

עמרם התאהב בנושא הבטנה והפך להיות "משוגע לדבר". המומחה מספר אחת לנושא בארץ ומאנשי המקצוע המובילים ברמה העולמית. מאז שנות השישים עסק בבטנה באהבה ובהתלהבות אינסופיות.  הכיר בארץ כל עץ בטנה (פיסטוק) ,כל עץ אלה אטלנטית  וכל חלקה שניטעה בארץ, בסיני  ובגדה המערבית. שאף להקים חלקת נסיון שבעקבותיה יינטעו מטעי בטנה בארץ. הצליח גם לברור שני זנים שנרשמו על שמו בספר זכויות מטפחים.

הגיע במסעותיו המקצועיים לאירן, לדרום אפריקה, לקליפורניה, לסין ולארצות מרכז אסיה.

סיפורו בנושא הבטנה מתועד בארכיון הנגב ע"ש טוביהו.

לקראת יום הולדתו השמונים וחמש הוציא לאור את הספר הבטנה ואני. מתוך הספר :

"פרשה ארוכה, מרגשת, מעניינת ומאתגרת עם כל הקשור וכרוך בעץ + פרי הבטנה, המקובל וידוע כ- פוסטוקים.

סיפור פרשת עיסוקי בנושא מעניין זה, שכבש את לבי ואת רוחי במשך שנים רבות. החל באותו עץ קטן באירן שאליו הגעתי במקרה, וכלה בלימוד הנושא ונסיונות פיתוח גידולו בארץ ובעוד כמה מקומות בעולם. היו כמה פספוסים, כמה כשלונות – אבל גם הצלחות. סקרנותי וענייני בנושא זה מעולם לא נגמרו."

בשנים האחרונות למד להשתמש במחשב, ועסק רבות בתחביבו השלישי  - השפה העברית.

הותיר אחריו את שרה אשתו, בת ובן, שבעה נכדים (שכולם, לשמחתו, לומדים לתארים גבוהים) ונין אחד.