כניסת חברים ותושבים

פסח / מרים ארזי

 מ"בתוכנו" 2012




פסח תמיד היה חג גדול. לפני הקמת המדינה הדגש היה על "חג החירות", כמובן רמז להשתחררות מן הבריטים. למשל: "קומו תועי מדבר" של ביאליק, וכן הפסוק: "כל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כי כולם היו עולים בזמנים שונים ולכל אחד "מצרים" שלו. בתקופת ה"העפלה" הוכנסו להגדה שירים של אלתרמן הרומזים על עליה הרואית וכמובן על השואה.

כל קיבוץ הוציא כל שנה הגדה ע"י אמנים מקומיים. בגבעת חיים –עדיין במאוחד, הוזמנה כוריאוגרפית ורקדנית מפורסמת - גרטרוד קראוס שהדריכה להקת ריקוד מקומית, עם עדה שולמן (אמא של עמליה) ועוד. במשך השנים נוספו עוד ועוד פרקים מן ההגדה המסורתית.

מאז עלינו ל"נקודה" בשנת 1952 חגגנו בגדול. חברים רבים מאד היו עסוקים בהכנות לחג זמן רב מאד. הראשונים היו דווקא אנשי הפלחה, שהקצו חלקה ל"חג העומר" שנחוג בערב פסח - שטח בו היה מקום לכל חברי הקבוץ וילדיהם, ליד שדה המוכן לקציר, בדיוק בערב פסח. היו שנים בהם נזרע במיוחד שדה זה. והיה למשל הסנדלר (אבא של פנינה),  שהיה צריך לעשות סנדלים לכל ילדי הקיבוץ ואמר: "אותי לא מעניין כלום, אני דואג שהילדים יקבלו בפסח סנדלים, ובראש השנה- נעליים." היו  האמנים, ציירים ועוד שהכינו קישוטים לחג, רקדנים שהתכוננו לריקודים, המקהלה, שנקראה שנים רבות "להקת הזמר", קריינים שהתאמנו, בהדרכת מלכה מוסקוביץ', בקריאת ההגדה, בהיגוי נכון של כל מילה וכל דגש.

ובמטבח  היה צריך להזמין מצרכים, וכלים חדשים שנוספו בחג או השלימו את הכלים שאבדו, נשברו, או נלקחו במשך השנה, ויומיים לפני פסח התכנסו החברות בלילה במטבח לעזור לאורה (אמא של רענן) ולרודה (אמא של דבורה) לקלוף תפוחי אדמה ולעשות "געפילטע" ו"קניידלך". וכמובן ילדי כתה א' אשר התכוננו ל"מה נשתנה".

החג החל ב"קציר העומר", בשעות אחר הצהרים. כל החברים, הילדים והאורחים התכנסו בשדה, לעתים נסעו לשם בטרקטורים ועגלות. ממול התייצבו עובדי הפלחה, ובראשם אהרון מדיני (אבא של שמאי), עם חרמשים מונפים, המקהלה שרה, המנגנים נגנו, והרקדנים רקדו, ואז רעם קולו של אליעזר הלברשטט:

" ה א ק צ ו ר ?" וכל הציבור עונה לו:"קצור, קצור" – אז הורמו החרמשים ונקצר הקציר הראשון.

מיקום הסדר היה בעיה גדולה. כאמור היו אורחים רבים. למעשה, בית וינה הותאם בתבניתו עבור ליל הסדר – כל מדרגה ברוחב של שולחן ושני ספסלים, ולמטה רחבה להופעות. בתחילה ישבו השורות רוחביות כפי שתוכנן, אך  לאחר כמה שנים העדיפו שורות אורכיות מדורגות. האולם המקושט היה מחזה מרהיב, אולם לאלף איש…

לאחר כמה שנים הבעיה הייתה האוכל – כיצד להעביר את האוכל לשם ולדאוג שיהיה גם טעים וגם חם? כל שנה המציאו שיטה אחרת. ובאחת השנים העבירו מבער גז לתוך האולם, "כדי שהאוכל יישאר חם עם קריאת ההגדה". את המרק הכניסו במטבח לתוך כד גדול של חלב, וכמובן כיסו במכסה שסגר אותו היטב. הכל כדי שהמרק יישאר חם…אך, ברגע שהכד נפתח, האדים פרצו, והמרק החם נשפך על האקונום אדמונד (החותן של נועה), והוא נכווה קשות… ומאז כמה שנים אכלנו אוכל קר וביצים קשות בחג הפסח.

חזרנו לחדר האוכל, אך המקום היה צר מלהכיל את כולם. כמה שנים בנו אוהל צמוד לאולם בצד הצפוני. גם זה לא היה פתרון טוב , כי משם לא ראו ולא שמעו. ואז הוחלט לעשות תור: כל משפחה הורשתה להזמין אורחים רק פעם בשנתיים.

במשך השנים משפחות רבות העדיפו לקיים סדר בביתם, או לנסוע לקרובים. כך נפתרה בעיית המקום,  ונכנסנו לשגרה  לפסח. חלק מהמנהגים הנ"ל נשמרו ונכנסו גם חדשים, כמו: הופעת משפחת נבון, וכן השמחה, והשתתפות כל הציבור ב"אחד מי יודע". ילדי כיתה א' והוריהם נשארו והתרגשו כשהיו, רק השחקנים התחלפו כל שנה.


אני משערת שגם השנה תהיה לעורכים בעיית מקום, אבל שלא תהיינה צרות גדולות יותר!