כניסת חברים ותושבים

הפינה שלי, על עצים בקיבוץ / נורית וולף

מ"בתוכנו" 2010


עץ החורזיה, או כפי שהוא מכונה עץ השיכור, הוא אחד מיני רבים שיש לי אליו רגשות מיוחדים.

ישנם בקיבוצנו כמה עצים כאלו ברחבה של בית וינה ובמגרש החניה. העץ נקרא כך על שום הגזע שלו שמתעבה במרכז ויש לו צורה של בקבוק, ועליו קוצים. (תשתה אבל בזהירות). הפרחים בצבע ורוד עז, פתוחים וגדולים מאד. העצים האלה יובאו לארץ כזרעים מדרום אמריקה לחוות הנוי שע"י מדרשת רופין שנוהלה ע"י רות בנימין ז"ל, שם נעשו הניסיונות לאקלום צמחים. הארץ חולקה לאזורים לפי סוגי אדמה וכל אזור קיבל כמה שתילים לניסיון. אנחנו נבחרנו כאחד האזורים  לאקלום. העצים שלנו נטעו לפני כשלושים שנה.  הם קיבלו יחס מיוחד. האדמה ברחבה של בית וינה שם העצים נשתלו היא אדמת נזז לכן המים לא חדרו, היה צורך לעשות חורים עמוקים מסביב לעצים, ולמלא אותם במים ודשן. אני רוצה להודות לחיימקה שעשה זאת בנאמנות ובמסירות במשך הרבה מאוד שנים, ובזכותו אנחנו נהנים כל שנה מחדש מהפריחה הנהדרת של העצים האלו.


אי אפשר שלא להיזכר ולהזכיר את הצאלונים ופריחתם המרהיבה שגדלו בחזית של חדר האוכל הישן, ואת המדרון מצידו הצפוני של חדר האוכל שהיה מכוסה כולו במרבד סגול של צמחי האהל. כשבמרכז השטח גדלו לאיטם שלושה ארזים. כמו כן פינת הקקטוסים המיוחדת שהייתה בין הכל בו לחשמליה. עדיין נשאר שיח צבר אחד למזכרת. פינה חמה יש לי לכליל החורש עם פרחיו העדינים הסגולים שגדל ע"י הספריה וכמובן האלמוגן עם פריחתו האדומה.  בתור עובדת נוי לשעבר יחד עם חיימקה, למדתי לפקוח עיניים, להסתכל מסביב ולראות לא רק את השביל עליו אני דורכת אלא בעיקר את הפרח שפורח, עץ מלבלב, משחק השמש של אור וצל בין העצים, ציפור על חוט חשמל, ודוכיפת מנקרת בדשא.


נקודות אור אלו נותנות לי אויר לנשימה. אני נהנית להסתובב בשבילי הקיבוץ, ואני יודעת שיש לי חלק ביופי הזה.