כניסת חברים ותושבים

שיר השכונה - מספרים על שכונה א'

הפעם מספרים את סיפור שכונתם "הילדים" שגדלו בשכונה א' (השכונה שמתחת למגדל, מדרום למרפאה). והנה מקצת הזיכרונות שהם העלו:

 

רינה נבון ושלומית נחמני

 

רינה: מה שאפיין את השכונה שלנו כשהיינו ילדים היה, קודם כל, שכל הילדים בשכונה (כמעט) ניגנו כינור: רעיה מירון (גרה ממולנו), עמרי ענבר (אז הם גרו בבית של מרים ארזי),  נעה לוי, דורון (אז היא הייתה דוד), ועוזי ואני.

 

שלומית: אני זוכרת את ההליכה בערב לבית-הילדים. יחסית זה היה קרוב לבית שלנו. ליד הבית של שלומית גרינבאום היה ריח במיוחד נעים לי. מאז לא נתקלתי בו, כעין ריח של חלב חמצמץ באוויר.

רבות מבנות הכיתה שלי גרו  בסביבת הבית שלי:

קודם כל יהודית פרנק (אז קסטן). הם היו השכנים שלנו בבית.

קצת מעלינו בצד דרום-מזרח גרה שרה לבית בן-ארצי (היום הבית של ניר ואורית ארזי). ועוד מעל – גרה יונה קראוס וחגית ויקטור. וממש למעלה, מתחת למגדל הייתה פתי גוטקינד. רצנו תמיד אחת לשנייה, לפעמים כדי לעשות שיעורים ובעיקר כדי לשחק. היו כעין טרסות בין הבתים וקיפצנו מבית לבית. הבית של דבורהל'ה היה כבר מחוץ לתחום, כי היא גרה מעבר לכביש.

ועכשיו נגיע למשפחת קסטן, שהם היו כמו משפחה שלנו: הסבתות של יהודית היו גם הסבתות שלי, הייתי כמו תאומה של יהודית. בפורים, כשכבר היינו די גדולות, אפילו התחפשנו לצילי וגילי – על פי שירו של ביאליק. כשבאו דודים, או כשהיו אירועים משפחתיים, היינו שותפים מלאים. בסבתות שלנו, וגם בדודים, לא היינו יכולים להתחלק איתם, כי לנו כמעט לא הייתה משפחה, כולם נספו בשואה.

רינה: אופניים לא היו אז. אם היו, הם היו שייכים לחברת הילדים. לאורה שילה היו אופניים (הם חזרו משליחות מארה"ב), וכמובן שהיו שייכים לחברת הילדים. אבל, בשעות אחה"צ הם היו ברשות השכונה שלנו. עוזי ניסה ללמד אותי לרכוב, רץ  אחרי את כל הירידה מהמגדל, לא פעם גם נמרחתי על הכורכר... התוצאה היא שעד היום אני לא יודעת לרכוב...

בשבתות אחרי קטיף הפטריות כולנו עלינו לרגל לביתה של מרים הישראלי, המורה לטבע (משפחת הישראלי גרו לידנו מצד מערב), היא הייתה ידועה במומחיותה בהגדרת פטריות.

כל אחרי הצהרים שיחקנו בחוץ: מקלות – ארבעה מקלות שצריך לעבור מעליהם בקפיצה. כל אחד שעובר מרחיק את אחד המקלות. מי שלא עובר – יוצא, והאחרון שנשאר הוא המנצח. גם שני דגלים שיחקנו הרבה, מעבירי מכס,  בתוך הכיס החבאנו חתיכת צדף קטנה שצריך להעביר אותה מבלי להיתפס. אני לא ממש זוכרת לאן ואיך היה  צריך להעביר את זה. עמוֹדוּ - דג מלוח – גם הם היו משחקים אהובים.

הרבה ילדים משכונות אחרות הצטרפו אלינו, למשל בנימין ברגשטיין ז"ל, שהיה חבר של עוזי לכיתה, הגיע מהבית שלו. המשחק שהכי אהבנו – דודס. הדודס היה חתיכת עץ מחודדת משני צידיו. היו שתי קבוצות, אחת הקבוצות היכתה, והשנייה הייתה צריכה לתפוס, הכי הרבה נקודות קיבלת אם תפסת את הדודס ביד שמאל. הרבה נקעים באצבע קיבלנו מן המשחק הזה. אם לא תפסו את הדודס היו צריכים להרחיק את הדודס על קרש עץ כמה שיותר רחוק. אני זוכרת שבנימין ברגשטיין הלך והקפיץ עד המאוחד. נקודות הזכות היו על פי המרחק שהקפצת מן העיגול.

שלומית: לימים, כשאמא חלתה, הבית שלנו נהפך למועדון השכונתי. בעיקר לארבע המשפחות: קסטן, מירון, שרי ואנחנו. אצלנו הייתה אחת הטלוויזיות הראשונות בקיבוץ, גם קו הטלפון הראשון, וכולם באו ליהנות מהמותרות הללו...

היום אנחנו כבר שלושים שנה אחרי מותה, המועדון כבר מזמן סגור, אבל אנחנו עדיין זוכרים את כל אותם החברים. חלק מן הבנים או הנכדים זכו לחזור לבית הוריהם וסביהם. והנה, גילת ודורון גרים בבית של סבא שמואל, ושמעון, למשל, חזר לבית הוריו – ראובן ומרים הישראלי.

 

שמעון הישראלי:

הבית שלנו, וזה אני אומר בוודאות, היה הבית הראשון שגרו בו חברים. הבית השני היה של משפחת שוורץ. ראובן הישראלי היה חלוץ, אם הוא לא היה הולך ל'נקודה' הוא היה הולך להתנדב בחבל לכיש. תמיד חיפשו מורים באזורי הפיתוח. בשנים הראשונות אבא הלך, חורף וקיץ, ללמד עברית במעברה של אליכין. עוד הרבה שנים, גם אחרי שהם עברו ליישוב הקבע, הוא לימד שם. כשהוא מת רבים הגיעו ללוויה שלו מאליכין. וזה היה מאד מרגש. (דרך אגב, גם ילדים הדריכו בסניף של 'הנוער עובד' של אליכין).

ההורים הקדימו לעבור לנקודה עוד לפני שסיימו את הבנייה. כמה חודשים גרנו בלי חשמל ובלי מים בדירת חדר וחצי, כשבמקום דלת לשירותים היה דיקט. הלכנו לשירותים הציבוריים שהיו במקלחת הציבורית שעמדה בשכונה של הצריפים (היום השכונה המערבית. המקלחת עמדה במקום שהבית של דוד שחר עומד היום).

במקום חשמל הדלקנו עששיות קטנות שדלקו על נפט. כל יום היה אבא מנקה את הזכוכית של העששית בנייר עיתון כדי להסיר את הפיח. הוא היה צריך לראות היטב, כי עד מאוחר בלילה הוא ישב ותיקן את המחברות של התלמידים שלו...

היום בעידן של פרצלציה וגבולות מגרש, אני נזכר בסיפור מעניין. אחרי שהתחילו לאכלס את הבתים בא אלינו משה דייג, שהיה מרכז הנוי בנקודה, ובעזרת מגזרת נייר שהוא גזר מתוך מפת הקיבוץ, הוא הדגים לכל משפחה איפה נגמר המגרש שלה, ועד לאן היא צריכה לשתול את הדשא ואת העצים. רצו לוודא שלא יהיו שטחים מתים בין הבתים. אחרי כן עשו את המדרכות. מתחת לבית שלנו היה מדרון של רוזמרין רפואי, יותר מאוחר הפכו אותו לטרסה בנויה.

כל חברי גבעת-חיים זוכרים את היום שבו הגיע החשמל לנקודה. שם המסיבה היה : "עוד שבועיים" – כי כל הזמן אמרו שעוד שבועיים יגיע חשמל לנקודה. גיבור המסיבה היה דב רשב"ם החשמלאי. אני זוכר את הקריקטורות שהיו סביב העניין, גם של זאב גוטקינד, ובעיקר את הקריקטורות של אמנון שהיה אז ילד בן 10 וצייר קריקטורה של דב שעומד בתוך פקעת של חוטי חשמל ואומר: "מצאתי את קצה החוט!". אנשים לא האמינו שזה ציור של ילד.

השכנים שלנו היו משפחת עופר – אסתר ודוד עופר (הורים של גילה אייזנר) הגיעו מיגור. דוד היה נגר אמן והוא בנה לאבא שולחן כתיבה. עד אז שולחן העבודה שלו היה שולחן מתקפל, שכל פעם קרס, ואני עשיתי ניסיונות להציל אותו. יום אחד בא דוד ואמר: אני אעשה לך שולחן כתיבה, מחובר לקיר, שיש בו גם מקום לספרים, וגם מגירה. זה היה כמו פלא. זה היה שולחן מאד יפה. עליו הוא הניח כעין עור ירוק, כמו בשולחנות מהודרים.

אבא נפטר אחרי מלחמת ששת הימים, בן 58 במותו. תשעה חודשים נלחם בסרטן. בשלב האחרון של המחלה הוא כבר היה מאד חלש ורזה, אבל עדיין רצה לחזור ללמד. יום אחד הוא החליט לבחון את עצמו, וללכת עד בית הספר ברגל. כוחותיו לא עמדו לו והוא נכנס לנוח בביתי (גרנו אז בשיכון הבריכה). מצאתי אותו כשהוא ישן, וכששאלתי מה קרה, הוא אמר לי: "אם אני לא יכול להגיע עד בית הספר, אני, כנראה, כבר לא אוכל ללמד יותר".