כניסת חברים ותושבים

לקט סיפורי בתים

מ"בתוכנו 2008"



הצריפים של בית ספר

סיפורי הצריפים הם סיפורי ההווי של חברת הילדים.

כמה מהם עדיין עומדים, אחד מהם הוא צריף המלאכה של רבקה רבינוביץ'.

 

נירה פרינץ:

פעם בשבוע היה לנו שיעור מלאכה. מלאכה בנים – ומלאכה בנות. היות והיינו מעט בנות בכיתה (דורון מיכאלי, מיה יערי, אילת וגשל, נירה שיפמן, ברוריה ואני) צירפו אותנו לבנות הכיתה שמעלינו – לכיתה של נורית וולף, אורה שילה, ותמר אגמון.

זאת הייתה חגיגה רצינית, כי לא רק למדנו תך נסתר ולעשות תמונות מקש, אלא היינו עסוקות גם, ועכשיו כבר מותר לגלות, בסחיבה של חומרי תפירה (חוטים מכל הצבעים, מחטים, אצבעונים), ובגילוי מקומות המסתור של הממתקים.

בזמן שרבקה הייתה יושבת בכיתה ומדריכה את הבנות באיך לעשות תך מחלב נכון, אנחנו התגנבנו חרש לחדר הצדדי, שבו היה מכל טוב הארץ. את מה ששם ראינו עין לא שזפה, מי היה מרכז הקניות שהביא לה את כל הכמויות האלו?... מסתבר שכל הבנות, בכל הכיתות, חוו את אותן חוויות... במחזור י' למשל, הבנות נורא אהבו לסדר לרבקה את חדר המלאכה, וזאת למה? זו הייתה ההזדמנות לבדוק מה חדש במחסן האוצרות...

במחסן של חדר המלאכה עמדו גם נול האריגה של רבקה, (מעניין איפה הוא היום), וגם הכישור לטוויית חוטים.

לאותו צריף היה עוד אגף, אל החדר הזה הובילו שלוש מדרגות, שם שכנה הכריכיה, ושם עבדנו בכריכת ספרים. יותר מאוחר היה שם חדר הקרמיקה, שבו עשו חוגי קרמיקה, ואחר כך שוכנה שם כיתת האנגלית של בית ספר 'שפרירים'. היום משמש הצריף הזה לאחסון של הלונה פארק, ואולי בזכות שימושו זה הוא יזכה לחיי נצח.

ממול לצריף הזה עמדו עוד שני צריפים – אחד מהם היה חדר הנגרות, בו למדנו אצל אהרון (אנחנו קראנו לו גוודע) איך לעשות כפיות עץ, קופסאות עץ ועוד... והשני שימש כחדר מעבדה לכימיה.


לכל כיתה בצריפים היה מבנה בנוי של כיתת לימוד, שתי שורות של חדרים - הצריפים, שביניהם היה דשא, ושירותים (שני בתי שימוש, שתי מקלחות ודוד לחימום המים על נפט, ומרפסת קטנה ביניהם שבה ארגז לזריקת כביסה). אפשר עדיין לראות משהו מכך במרכז מוסיקה. היו שישה מרכזים כאלו, וגם המרכז של חברת הנוער, היום הוא מצוי בתחום 'משגב' או 'שפרירים'.

  

המחסן של כל שכונה, היה אחד מחדרי השינה הצמודים לשירותים, או שהניחו עוד צריף ששימש מחסן לשתי כיתות (כמו זה שעומד ליד מרכז המוסיקה). המחסן הזה היווה מרכז חברתי. כשחזרנו מהעבודה התנפלנו על הלחם והריבה, שעמדו באזור המחסן, ובתוך ההמולה והצעקות הייתה רבקה ורדי עומדת ומגהצת. היו לנו הרבה שעות שיחה נעימות איתה באותו זמן, תוך כדי שהיא עוסקת בעניינים השוטפים של אחזקת הבית. זה היה המרכז החברתי של כל כיתה, והוא היה פעיל בשעות מסוימות, אחרי עבודה ולפני הפיזור לחדרי ההורים.

יום שישי היה יום מיוחד. חופפים ראש, מנקים את החדרים ומצחצחים נעלים. כשהלכנו למחסן מצאנו בו חבילה מוכנה לכל אחד – אותה הכינה המטפלת ובה היו מקופלים במגבת הבגדים: בגדי הבוקר לשבוע הבא, בגדי הערב של השבוע הקרוב.

לא היה חולף יום מבלי שהיו צעקות על 'מי גמר את המים החמים?' היו תורים מתי מתקלחים הבנים ומתי הבנות.

 

החדרים שבהם גרנו היו מטופחים יותר מכל. לכל אחת הייתה המיטה עם מנורת קיר וארונית. בארון הבגדים (שהיה ארון קיר) היה תא לכל בת, ועל הדלת היה תלוי מנשא עם תאים שבו כל אחת הכניסה את הציוד האישי: תחתונים, חזיות וליגנין (תואם טמפונים).

גולת הכותרת היו הערבים שבהם רבצנו על הדשא, וכל נושא שעלה גרם לצעקות ולוויכוחים בלתי פוסקים. משם גם יצאה האמרה הידועה של עופר (פניגר): "אני אתחתן עם בחורה יפה, על פוליטיקה אני אדבר עם מיכאל (קורן)...

 

הצריף של אמי

דבורהל'ה פיינברג

הוא עמד בקצה הדרום מערבי של שכונת הצריפים (היום שכונת החיילים ושכונת החברים הסמוכה לה). זה היה צריף שונה במבנהו, היו לו שני חדרים, צבעו היה צהוב, ובימים הראשונים של הנקודה הוא היה מרפאה.

כל מי שהיה קצת חולמני, או קצת 'טושטוש', היה הולך לשם, לאמי. פעם גם אני הלכתי לשם, למה אני לא זוכרת.



פך להיות צריף מגורים (בדרך הוא גם הספיק להיות צריף לקרמיקה..). אחרי הצבא ראובן ואני קיבלנו אותו, אחרים לא רצו אותו, הוא היה קצת מנותק מן השכונה. אבל, אנחנו זכינו – היה בו כיור בתוך החדר, דבר שלא היה בשום צריף אחר, בהם עמד הברז בחוץ מעל כיור מבטון בצורת באר קטנה.

 

הצריפים של הצעירים

דן שגיא:

הזיכרונות המשמעותיים הם הזיכרונות מהצריפים, רובם קשורים לאהבות הראשונות.

בשכונה הזו היו חמישה צריפים ארוכים – כל אחד בצבע שונה, ועוד צריפונים זוגיים.

כשהיית חוזר ביום שישי מהצבא עם בת זוג, היית שואל את השכן אם אפשר להשתמש בחדר שלו, כי באותו לילה הוא היה יחידי, ובדרך כלל גם היה מוכן לעבור לחדר אחר. הרבה סודות היו בתוך הצריפים האלו.

הצריפים היו מקום להתקבלות חברתית, זה היה כור היתוך חברתי פנימי וחיצוני.

 



ועוד סיפור, זיכרון קטן – כיצד מוספרו בתי החברים?

גבעת חיים עמדה לארח את אחת מישיבות המרכז בשנות החמישים.

עד אז לא היו לבתי החברים מספרים, והיה צריך להוציא מפה כדי שחברי המרכז יוכלו למצוא את מקום לינתם (נהוג היה לארח את הצירים בבתי החברים).

כמה ימים לפני כן שיחקנו כדורגל באחת מההפסקות בין השיעורים. נשמע צלצול לסיום ההפסקה ואנחנו המשכנו לשחק. יהודה אגמון ניסה להפסיק את המשחק, ואנחנו אמרנו לו שעד שלא יהיה ניצחון של אחת הקבוצות אנחנו לא מפסיקים. כעונש על כך הורחקנו כמה בנים מבית הספר למספר ימים, בידיעת ההורים.

הוטל עלינו לסמן את מספרי הבתים, והלכנו וצבענו בשבלונות את המספרים של חדרי החברים. ישראל כץ הראה לנו בדיוק היכן צריך לשים את השבלונה – בצד שמאל, קצת מעל גובה העיניים, בכניסה של הבית. קרה גם שעשינו מספרים כפולים, ואחרי יום נאלצנו לסייד מחדש ולסמן שוב.

עד השיפוצים הראשונים של החברים שהיו בשנות השבעים, היו כל בתי החברים מסומנים במספרים אלו.


הנהלת החשבונות הישנה

יותר מכל ענפי הקיבוץ האחרים החליפה הנהלת החשבונות את משכנה לעיתים קרובות, פעם היא שכנה במבנה פעוטון, פעם בכיתה, ואחר כך בצריף הצהוב – הלא הוא 'גן בלנקה'. עליה סיפר גרשון את הבדיחה באחת הפעמים הלא נדירות שהיא עברה מכאן לשם: "בשנה הבאה היא תעלה לכיתה א'!"

 

לעזרי נתיב, שהיה אז ילד קטן, זיכרון מן הצריף הצהוב:

נדמה לי שהצריף של הנהלת החשבונות עמד היכן שהיום נמצא מגרש החניה שליד הגנים. אני הייתי ילד בגן דולב, וגננת שלחה אותנו לצלם בהנהלת החשבונות – "אצל עדה". אני כבר לא זוכר מה בדיוק צילמנו, (את 'דפי הגן' להורים?...) אבל כל שבוע היינו הולכים לשם.

זה היה צריף רעוע, ואני זוכר את הריסתו אחרי שהנהלת החשבונות עברה לשכון ביחד עם המזכירות בקומפלקס החדש. הלכנו לראות את ההריסות, לא נשאר כלום מהמבנה, הכל היה שטוח.

 וזיכרון קטן נוסף שיש לי – ממגרש החנייה של הקיבוץ. בבודקה של הנוסעים הייתה תיבת ברזל תוצרת אבי ברוך, וכל נסיעה הסתיימה בהשלכת המפתח לתוכה. כשחזרנו לקיבוץ, תמיד, החנינו את האוטו במגרש החנייה, את המפתח שמנו בתיבה, והלכנו ברגל הביתה, כולם הלכו ברגל הביתה, כך זה היה אז...


הצריף עם הפסנתר

דניאלה קראוס:

זה היה צריפון קטן שעמד מאחורי הצריפים של השכבה הצעירה, מערבית לצריף ההתעמלות של שירשרה. הוא עמד מבודד כשמסביבו שטח בור קוצני. שביל צר הוביל אליו. בחושך אף אחד לא העיז לבקר בו, וגם באור היה קצת מפחיד להתקרב אליו (נחשים וזוחלים אחרים...).

למדנו בו פסנתר, והתאמנו בנגינה, לעיתים היו בו גם שיעורי כינור. לא פלא שבימים ההם אפילו המוכשרים ביותר לא התמידו בנגינה (מעבר לקטע המוכר של for alice). היתרון היחיד שהיה בו, שבגלל היותו מרוחק, גם אף אחד לא שמע אם ניגנת יפה, או לא...