כניסת חברים ותושבים

שישים שנה – לך תזכור! / רענן רז

"בתוכנו" 2012


משאל רחוב מזמן לא היה לנו, חשבתי לעצמי, ומה יותר מתאים לגליון זה מלברר פעם אחת ולתמיד: איפה בעצם הונחה אבן הפינה לגבעת חיים איחוד? המשימה התגלתה כיותר מורכבת ממה ששיערתי, אך תוך כדי כך העלו החברים גם זיכרונות שונים מן הטקס ומן התקופה ההיא, והתוצאה, בשילוב תמונות מן הטקס, לפניכם.

 

אז איפה היא, אבן הפינה?

אבנר רוזנברג: זה היה איפה שמאיר נחמני גר היום. שם הייתה הבמה, בשטח הזה, כל הפינה הזו איפה שהצריף של פינדה. אני זוכר שישבנו על חבילות חציר, נראה לי שעם הגב כלפי מזרח, ישבו הנכבדים של הקיבוץ, נחמיה נדמה לי, לא היו הרבה אנשים. אני לא זוכר...

דבורה חילי: אני חושבת שזה באזור המועדון או ליד המקלחת הציבורית, אבל אני לא זוכרת. היינו ילדים. הייתה השתאות גדולה. המון אנשים. גם אנשים מאוד חשובים. אני זוכרת שעמרם בירך והייתי מאוד גאה. אני זוכרת את המקום, איך עמדו, אבל לא יותר מזה.

ששון שוחט: בין המקלחת הציבורית לצריפים, זה בערך איפה שהיום הבית של סמדר ומוטי. אבל סימה שרי צריכה לדעת את הנקודה המדויקת. אני לא הייתי בטקס, כי הייתי עוד במאוחד. במאוחד לא התייחסו לזה בכלל. היה מתח. הרי האיחוד אכלו באגף אחר בחדר האוכל במאוחד. רק ב-57' התחתנתי עם איה ועברתי לאיחוד. אבל אז הייתי בכיתה י' וכבר היינו חברים. זה שהיה מתח בין החברים זה לא הפריע לנו.

 

דורית סיון: אולי על יד איפה ששמעון הישראלי גר עכשיו? בכל מקרה אריק צריך לדעת.

אריק סיון: קודם כל אני לא מקומי. אבל אולי בשיכון א'? דן שגיא ידע.

בלהה בן אהרון: בחדר האוכל, לא? בכל אופן אני רק מכירה את "גזית נבנה" מאבן הפינה של בית וינה. בהנחת אבן הפינה לקיבוץ עוד לא הייתי.

בוצי ברות: זה אחד הבתים באזור האיזלטור, קצת דרומה. ו"גזית נבנה" זה לא מטקס הנחת אבן הפינה שהיה ב- 23.5, אלא מחגיגות העלייה ל"נקודה" – אלו היו מסיבות גדולות שנערכו בשטח פתוח ורחב בתאריך אחר.

נירה פארן: באיזור בית וינה. זה מה שאני יודעת. אני לא הייתי בטקס אבל סבתא שלי, פרומה שכטר, הייתה ואפילו רואים אותה בסרט שמה בטון עם הכף. לי היה מזל כי היינו אז בשליחות בפאריס, וכך נמנע מאיתנו כל הריב הנוראי של הפילוג. במיוחד במשפחה שלי, כי הבעל של האחות של אבא שלי היה פנאט "מאוחדניק", מהכי פנאטים שהיו שם. הגעתי בערך שבועיים לאחר הנחת אבן הפינה. זה היה ב- 23.5, נכון? אני יודעת כי ב- 24.5 יש לי יום הולדת. סבתא שלי ידעה באיזה צד להיות ואנחנו הלכנו אחריה. היא אמרה: "אני הולכת עם בן גוריון ולא נשארת עם... איך אפשר לאהוב את סטאלין?" היא הייתה אישה חכמה. איך אפשר לאהוב את סטאלין, אני לא מבינה. אבא שלי היה איש העולם הגדול והוא כבר ידע מי זה סטאלין.

ליובה שיפמן: הגעתי מהעיר חדרה ברגל (עבדתי באותה עת בריכוז הגיל הרך בתל אביב) לטקס, ושמחתי לראות שנירה שרה בטקס. לא בדיוק הבנתי למה אנחנו מתפלגים. לא הייתי פוליטיקאית כמו אבא (שמעון שיפמן ז"ל). פאניה חברתי הייתה איתנו אבל בעלה היה במאוחד. אנחנו נשארנו ביחסים טובים עם אנשי המאוחד, אמנם לא בגלוי בהתחלה כי זה לא היה מקובל... כל הבחורים היו מאד נחרצים ובטוחים בדעות שלהם...

נירה ברנסום (בתם של ליובה שיפמן ושמעון שיפמן ז"ל): אני הייתי באותה עת בת עשר. פינדה שפע שמאד אהב אותי, וכינה אותי בשם "בובה", בחר בי לשיר את השיר (שהוא כתב? אני לא זוכרת), ושאר הילדים הצטרפו אליה בפזמון:

"בית נאה נבנה פה / זה לנו הייעוד / כל החפץ יהנה בו / אנחנו ילדי האיחוד"

זה היה יום חם במיוחד בנקודה ואמא שלי (ליובה) נתנה לי מטפחת שתגן עליה מהשמש הקופחת. מאד התרגשתי. הרגשתי שזה יום גדול וחשוב. היו הרבה אנשים מכובדים. אבל ההתרגשות גרמה לי לשכוח את המילים באחד הבתים...

שמעון הישראלי: זה נמצא באחד הבתים צפונית לדרך שעולה למגדל המים. בערך באזור של הבית בו גר ישראל כץ. אבל מי שידע באמת איפה זה היה בדיוק זה ישראל כץ עצמו. אם תמצא תיעוד ממנו זה קובע. אני זוכר שלא היה כאן עדיין כלום, רק דיונה של חול. תקעו שני עמודים עם שלט, שמו שולחן קטן שלידו ישבו בן גוריון ועוד אנשים. הייתה רוח חזקה, חול, אבק. המבוגרים יותר רקדו פטר לנג, מילאן צ'רבינקה, אבא שלי, יחזקאל לנדאו ואחרים. אנחנו הצעירים יותר שרנו במקהלה.

איה שוחט: אני לא יודעת איפה בדיוק. יש חילוקי דעות. עמרם צריך לדעת. או גדי גיל. אנחנו היינו המחזור הראשון. אני הופעתי בגלגלון המפורסם. היו איתי דורון גרטנר ודינה קרול, ומהבנים היו פטר, מיכה קרול, ואני לא זוכרת מי עוד...

עמרם הישראלי: זה כנראה בשיפוע שהולך לכיוון חד"א למטה, מה שהיום המרפאה. אבל השיפוע היה אז הרבה יותר גבוה מהיום, מאז יישרו אותו קצת. מהטקס אני זוכר הופעה מכובדת של מנהיגי מפא"י, ביניהם בן גוריון ואני חושב שגם אשכול, יצחק פניגר היה מחובר אליהם ומאוד פעיל. אני עם עמליה כהן הקראנו את מגילת היסוד של הקיבוץ.

גדי גיל: יש חילוקי דעות. עברו כבר 60 שנה ופני השטח השתנו מאוד. החבר'ה מהכיתה שלי לא מגיעים להסכמה מוחלטת על המיקום, אבל לי יש את הזיכרון שלי. אני לא בטוח שאמצא את מקום היציקה המדויק עם המגילה שהטמינו, אפילו שהייתי נוכח באירוע, אבל זה צריך להיות בערך איפה שהבית של יוסי חי, אולי קצת יותר למעלה, בערך 50 מטר מזרחה.

חוץ מהנאומים של הנכבדים, כולל בן גוריון, הטקס היה בנוי על התפיסה שהדור הצעיר צריך לתת את משקלו. כתוצאה מזה השליכו ממטוס קל את האיגרת של הבנים להקמת הנקודה. ההשלכה הייתה קצת מפוספסת, היא לא הגיעה בדיוק לידינו, אבל היה בידי העתק של המניפסט הזה וקראתי אותו מעל הבמה כמסר של הדור הצעיר להקמת הנקודה. הדבר השני היה ריקודים. אני לא זוכר מי ביים אותם, אבל זה היה לפי המוזיקה של "אדמה, אדמתי". אז לא הבנתי את הכתובת, וגם היום אני לא מבין את הכתובת. ממש לא מבין את התוכן וגם לא יודע מאיפה זה בא. ואני יודע עברית. אבל מישהו מצא את זה שאף אחד לא מבין, אולי זו הייתה הכוונה.

מרים ארזי: במדרון בין מה שהיום המזכירות למה שהיום גן דולב. בערך ליד איפה שנמצאת היום המרפאה. הקהל ישב בכביש שעובר ליד הבית של מוטי וסמדר, לכיוון מזרח. לפני הטקס שתלנו עצים לאורך הכביש. אבל אני הייתי אז עם תינוקת, הבת שלי נולדה חודשיים-שלושה לפני זה. אז לא היה לי חלק מעשי. האמת שרציתי להצטרף לריקוד, אבל שושנק'ה אמרה לי: "את גבוהה מדי!" אז לא יכולתי להצטרף. מה אני אעשה? אוריד לעצמי את הראש? אז הייתי בקהל. מי שלימדה את הריקוד של העלייה לקרקע הייתה מישהי בשם עבריה שגרה בעמק חפר אבל לא בקיבוץ. הנכד שלה, דרך אגב, זה רם עפרון, שנשוי להיידי הנכדה של ליובה. המשפחה שלי מחדרה הגיעה לטקס, ואחותי הגיעה עם בנה, שקראו לו דוד. הם בדיוק פגשו את בן גוריון, אז הילד בן החמש אמר לו: "גם אני דוד!"

דן שגיא: לדעתי, אם אני זוכר נכון, באזור ליד הבית של יהודית דוד, בחצי המדרון. אני הייתי שותף להקמת הכתובת – "גזית נבנה..." הייתי העוזר של זאב גוטקינד שבא מכפר סאלד והיה הנגר, זו הייתה כתובת מעץ. אין לי מושג מה זה היה המשפט הזה ומי בחר אותו, אולי זה מספר ישעיהו או משהו כזה. היה מצעד דגלנים של הכיתות הגבוהות, אח"כ היה גלגלון ומסכת ריקודים עם שמלות שתפרו במיוחד. היו נאומים של מזכיר הקיבוץ, של מזכיר איחוד הקיבוצים, של בן גוריון. המון שוטרים, כדי לאבטח את בן גוריון, כי פחדו שמעברת אליכין יעלו על הטקס. והשיא היה שמטוס של "קלוב התעופה" – היו בני משק שהיו חברים בקלוב התעופה עבר מלמעלה וזרק ברכה עם זר פרחים.

כל ה"משקיסטים", בעלי התפקידים היו מפא"יניקים ועברו לאיחוד, וכל האידיאולוגים נשארו במאוחד. זו הייתה מכה קשה בשבילם. יוצאי מרכז אירופה גרמניה, אוסטריה, צ'כיה היו מפא"יניקים, הפולנים, הרומנים וההונגרים היו מפ"מניקים ונשארו שם. עד היום הם חייבים לנו כסף על רכוש שהשארנו שם, אבל אף פעם לא היה להם כסף לשלם.

למקום קראו "הנקודה" – הקימו 5 צריפים גדולים, 4 חדרים בצריף. ראשוני הכפר סאלדים באו ושוכנו בהתחלה אצל חברי האיחוד במאוחד, לכל משפחה הצטרפו אחד או שניים, התקלחו במקלחת מפחים עד שבנו את המקלחת הציבורית (בערך איפה שהבית של שוקי בר ניב היום). בצריפים גרו משפחות צעירות, בצריפונים רווקים כמוני. כשהם עברו לבתים אנחנו עברנו לצריפים הגדולים, אחרי הצבא. ב- 64' הכריחו אותי לעבור ל"דירת אמצע" ליד גלעד כרמי ועודד בן אור, כי היו צריכים לפנות את הצריפים לחיילים.

בחצי שנה הראשונה של הנקודה היינו יושבים סביב המדורה. אח"כ התחילו לעבור המשפחות עם הילדים. הייתה קבוצת בנייה של גבעת חיים יחד עם סולל בונה. הרגשת שזה שלך - את כל חומרי הגלם ייצרו פה הבלוקים, הרעפים... הייתה פה רוח אדירה בחמש השנים הראשונות, אירועי תרבות מדהימים, חגים... העבודה שלנו כילדים הייתה להשקות את הבלוקים שעשו. כשרצו לחסוך בבנייה של שיכון א' אני חושב שהכניסו קרטונים בחללים בקירות.

חיימק'ה ורדי: לפי דעתי זה איפה שהצריף של פינדה. פחות או יותר, זה האזור. הטקס היה מרגש מאוד באו אנשים חשובים מההסתדרות, בן גוריון, אשכול... אם אני לא טועה אגי עשתה את הכתובת "גזית נבנה..." – זה היה מעמד רציני. גדי גיל הקריא מטעם הדור הצעיר.

אנחנו הגענו במסגרת מפעל שנקרא "מן העיר אל הכפר", היו לנו כאן קרובי משפחה רחוקים. בחצי השנה הראשונה היינו בקיבוץ המאוחד, אז כבר רבו על החלוקה של הנכסים. החלוקה הייתה לפי מספר התושבים בכל צד, אז כל צד היה מעוניין שיהיו לו יותר חברים. אז אנחנו הגענו, אינה ירון שהגיעה מאנגליה עם שלושה ילדים, ומטה ווילי זילברמן. אנחנו גרנו ברמת גן. נהג של המאוחד הביא אותנו עד לקואופרטיב, אבל של החליף אותו נהג של האיחוד יוסף הרץ. גרנו בצריף קטן (ובל) ליד הבריכה ושמרו עלינו כי פחדו שיתנכלו לנו. בפילוג - היה לי ברור שאנחנו הולכים ל"איחוד", מסיבות אידיאולוגיות. אני קיבלתי בילדותי חינוך ציוני ולא יכולתי לקבל שהייתה בחדרים תמונה של סטאלין.

אבל המתנה הכי גדולה לגבעת חיים הייתה כפר סאלד. את זה אי אפשר לקחת מהם. הם היו קבוצה של בעלי השכלה מאוד גבוהה, אנשים רציניים. זה הציל את גבעת חיים, ההשלמה הזו.

זה לא היה פשוט לעבור את כל ההליך הזה של לחיות במאוחד, איך שהסתכלו עלינו שם בתור "איחודניקים". סידרו אותי פעם לעבוד שם במטבח ובאה אלי חברה מהמאוחד, איימה עלי עם סכין מטבח ואמרה לי אתה לא תעבוד פה! ובעלה בכלל היה מפא"יניק. אח"כ סידרו אותי לעבוד בגת והוא קלט אותי, הוא היה איש מקסים. היו חיים קשים, אבל טובים. עבדנו המון שעות, כולם. פחות מ-12 שעות יום עבודה אין מה לדבר. וחוץ מזה גיוסים בכל דבר. אבל היה טוב.

בלהה וקסלמן: אוי... הגזמת. תשאל את חנוש. היא תדע.

חנוש מורג: בדיוק לפני כמה ימים ישבנו כאן בישיבה לקראת טקס השיחזור המתוכנן בקרוב, כל אחד חשב בביטחון שהוא יודע, אבל כל אחד אמר משהו אחר. אני יודעת "מפי הגבורה": ע"פ ישראל כץהוא כבר התחיל לבנות וידע, הוא הכיר את תוואי השטח, אז יש לשער שהוא זכר נכון: המיקום המדויק הוא איפה שעומד הבית של עליזה שילר, מהצד השני של הכביש, מול הבית של מוטי וסמדר. עכשיו צריך לחפור כדי לראות...

אני לא הורשיתי להגיע לטקס כי הייתי בכיתה א', ונסעו רק מכיתה ב' ומעלה. סה"כ זו הייתה אופרציה שלמה להביא ילדים מכפר סאלד. אז אני זוכרת את ה"אין הנחת אבן הפינה". זו הייתה חוויה מוזרה להיות קיבוץ בלי מבוגרים. הייתה מסיבה בערב וחלקם נשארו למסיבה ואח"כ ישנו בגבעת חיים. אנחנו נשארנו עם המורה. אני לא אשכח את היום הזה כי למחרת הייתה לי יום הולדת, והדודה שלי שזכרה את התאריך החליטה להקדים ביום אחד והגיעה אלי במיוחד מגן השומרון, עם עוגת תותים ביד. זה היה לה מאוד מוזר לראות ילדה בלי הורים. היא לא הבינה איך הורים עוזבים ילדים.

בגלל יום ההולדת, אני חושבת שבמשך שנים הייתי כמעט היחידה שהייתה מודעת לתאריך הנחת אבן הפינה. במשך שנים התעלמו מהתאריך לחלוטין והצמידו את חג המחזור לחג המשק. לא ידעו איך לחגוג חג משק, אז התוכן היה קבלת מחזור של בנים לחברות. (כיאה לארכיונאית, פותחת חנוש לוח שנה היסטורי ומוצאת שה- 23.5.1952 היה יום ו' ולא יום ה' כפי שזכרה, ושיש טעות בהזמנה ומדובר בכ"ח באייר ולא בכ"ה...)

תמי הורוויץ: אותי זה לא טוב לשאול, אני יודעת! אני קשובה לבר-מצוות של הילדים שלי, למשימות ולכל הדברים האלה, ולמדתי עם השנים. בבית של עליזה שילר שם בדשא איפשהו, או בגינה שלה או מתחת, אבל שם, באזור הזה. בין הבתים של גרי, עליזה שילר ושלומית גרינבאום