כניסת חברים ותושבים

חוויות מהעבר - סטיב מוסמן, תירגם גרשון שפע

מ"בתוכנו" 2007 


בהתחלת שנות השבעים חי בינינו מתנדב יהודי אמריקאי מבוסטון - סטיב מוסמן. הוא עבד כשנה בהודיה, והתיידד מאד עם צוות העובדים. לפני כשלושה חודשים הוא הגיע לביקור בקיבוץ, ובעקבות אותו הביקור הוא כתב את המכתב הבא לגרשון.

 

לפני למעלה מ-30 שנה, כצעיר שאך זה סיים את לימודיו באוניברסיטה, נסעתי לישראל עם קבוצת צעירים יהודים בתכנית של חילופי סטודנטים.

מבלי דעת התנסיתי בחוויה ששינתה את חיי.

נשלחתי לקיבוץ גבעת חיים איחוד שממוקם במרכז הארץ סמוך לים התיכון, בין חיפה לתל אביב. תיכננתי לעבוד וללמוד עברית באולפן.

ידעתי מעט מאד על העולם של אז, אך למדתי מהר מאד שהיו לי דעות קדומות ושהיו מתנשאות ויהירות. הייתי נער עירוני ללא מודעות והערכה לחיי קהילה.

ההתרשמות הראשונית הייתה כאילו אני חווה את אחד מפלאי הטבע...! מעולם לא ראיתי חיות שחיות כל-כך קרוב לאנשים. פרות, סוסים ואנפות הסתובבו לידי כאילו היכרנו שנים, בעודי עובד דווקא בהודיה... מטעי עצים ופריחת הדרים נצפו למרחוק, ככל שיכלה העין להכיל. היה זה ירוק מעובד, מושקה ומושקע, לא מדבר צחיח כפי שדמיינתי.

ואז, פגשתי את תושבי גבעת חיים איחוד. הקיבוצניקים.

הם היו אנשים מגזע אחר. לא כמו אלה שהשארתי מאחור. בעלי אופי כמעט מיסטי, גדולים מהחיים. חזקים ומלאי בטחון עצמי, קרוב לסופרמנים. הצבר האופייני - הקשוח מבחוץ, ברם, חם וידידותי ברגע שהצלחת לשבור את הקליפה העבה. אף פעם לא פגשתי אנשים כאלה. הכי התרשמתי מהפתיחות והיחד החברתי\קהילתי. הם היו כמו משפחה אחת גדולה, חזקה ומאושרת. 

כל חבר דאג לזולתו, שיתוף היה דרך חיים, טבעי ואמיתי. עבדו יחד, או נכון יותר, אחד עבור האחר. עבודה הייתה חיבוק. חלוקת התפקידים לא התחשבה דווקא בפקיד הבכיר או בקצין הגבוה בצה"ל, בשבתות שובצו לתורנות שמירת לילה, או שטיפת כלים בחדר אוכל כמו אחרון חברי הקיבוץ! וכל זאת ללא הקלה שבתלונות! 

חשבתי שגיליתי גן עדן, מבודד, מזוכך, חף מזיהום העולם החיצון.

ילדי הקיבוץ היו מיוחדים - חוויה אמיתית למתבונן! חזקים, בריאים, עצמאיים, אך בו זמנית גם מקיימים פעילויות חברתיות ושומרים על קשר הדוק עם הוריהם. החינוך לשמירת הצומח והחי שסביב לקיבוץ, והיכולת לגשר, ללא מאמץ, בין חליבת פרות לשירת הטבע וללימודי תנ"ך וביולוגיה.

האמנתי שזה חייב להיות מקום נפלא לגדל משפחה!

 

החברה שממנה באתי מיקדה את הפערים בין האנשים. הכל הוערך רק בעושר ובחומר. חשדנות הדדית, חוסר אמון וקנאה היוו תשתית לערכים סוציאליים, שנמדדו רק דרך סטנדרטים שטחיים: מידות הבית ועלות המכונית. הבתים נבנו סמוכים, אך דייריהם מנוכרים זה לזה כאילו שוכנים בכוכב אחר.

גבעת חיים סיפקה חלופה קוטבית, אך אטרקטיבית מאד.

ברם, לא הייתה זאת תמונה מושלמת. בהדרגה הופיעו כוחות חיצוניים שהפריעו לרוגע ולשלווה.

החלטות פוליטיות הביאו לאירועים לא רצויים - מלחמות. אחי\ידידי נקראו לדגל ויצאו לקרבות. ראיתי אותם נפרדים מיקיריהם כאילו יצאו לעבודתם, לשיגרת יומם כתמול שלשום.

ואז, לפתע, אחד נהרג, ועוד אחד ועוד אחד. חשבתי שזה לעולם לא ייגמר. אבל וצער מילאו את האוויר. הזהו המחיר, התשלום, על גן העדן?

חייב להימצא פתרון, איזון, ללא הענן שמכסה את השמש.

לכם לפחות היה אחד את השני. היחד. הקהילה-החוזק-הרוח-החברות.

לגבעת חיים היה קניין מאד ייחודי לא נגיש, אך עצום ונוכח שעזר ותרם להישרדות.

כן. הזמן חלף, הימים, השבועות והשנים, כמו בכל מקום. ואין מנוס משינויים. אידיאלים בדרך-כלל הם בני חלוף. בכל הארץ נשמעות קריאות לשינוי, לדרך חדשה. הביטו וראו מה שקורה בעולם שמסביבכם. הם קוראים להיפתח, להתקדם. אבל לי, איכפת מגבעת חיים. היה לכם פעם משהו מיסתורי-רוחני-ייחודי. עכשיו הכל קצת מנוכר. כבר אין חברות וחיוך, נעלמה המשפחתיות, ואיתם גם נכסי צאן ברזל כמו האולפן, חדר האוכל, המועדון בית וינה ועוד.

וזה, אסור שיימשך. הפחד שלי הוא שאתם מאבדים את הקנאות, את הנפש החמקמקה, את התמימות. אולי כמו בהרבה אגדות, לפחות תשמחו להיזכר ולדעת שהייתם ברי מזל לחוות את מה שפעם חייתם, שפעם הייתם...