כניסת חברים ותושבים

סיפורי בריאות אבא של א.י.י.ל. (?)

"בתוכנו" 2006


הזיכרון שלי הוא דווקא מרופא השיניים, ולא סתם רופא שיניים, אלא ד"ר אלפרד אונה, הוא עצמו. הקליניקה שלו הייתה ליד חדרו של א.ל.ר. חדר קטן המדיף ריח של תרופות. בזמנו של ד"ר אונה לא היו עדיין שכלולים ושדרוגים כמו היום, ולכן, כל טיפול אצלו, מבחינתי, היה כעין כניסה לחדר עינויים...

הפתיחה הייתה בהזרקת חומר ממזרק גדול, עליו אמר לי פעם שלמה אקשטיין שבמזרק כזה וטרינרים מזריקים לסוסים. אף פעם לא נרדם לחלוטין אותו אזור, אבל לד"ר אונה זה הספיק...

הרעש שהמקדחה שלו הקימה גרם לי לא פעם לרצות לקום ולברוח, אילמלא ידה הרחומה של טאה או ליובה, לא הייתי נשאר לשבת.


נשמתי לרווחה רק כשמעתי את ד"ר אונה מבקש: "אמלגמה בבקשה", אז ידעתי שאני לקראת סיום הטיפול.

הזיכרון השני שלי אינו קשור ישירות ברופא, אלא דווקא באחות...

ברטל ויקטור הייתה אחראית על האיזולטור של פעם (שהיה בקיבוץ של פעם), מה זה אחראית, מלכה בממלכתה. כשזכיתי, אני ואחרים, להיכנס לשם בסטטוס של חולים, לא רווינו נחת. ברבע לשש בבוקר, בתסרוקת הקוקו ההדוקה כבר שוטטה ברטל דרך המיטות ובמבטא יקי הייתה אומרת: "בוקה טוף, לקום, לתת בדיקה פיפי, ולמדוד חום". ובערב היא הופיעה חגיגית יותר, אבל באותה הקשיחות: "אני מבקשת לעשות 'לילה טוף'". כלומר, כיבוי אורות (אז עוד לא הייתה טלוויזיה, והסתפקו ברדיו יחיד באולם חדר האוכל).

ברטל הייתה מעריצה עיוורת של ד"ר עירית רידר, ולכן: "כל מה שד"ר רידה אמרה זה יותר מקדוש"... וכשז'ני, שעבדה לעיתים לצידה, אמרה: "אבל ד"ר גרוסווסר אמר להיפך", היא ענתה: "נו טוף, בשביל זה היא אשתו והוא בעלה", ולא יספה.