כניסת חברים ותושבים

ילדים במצור (המצור על גבעת חיים, טרום הפילוג)

מ"בתוכנו" 2006


נזכרו וסיפרו בני מחזור א' שהיו אז בני עשר 


יעל רון (גבעת חיים מאוחד)

בלילה שמענו את הפיצוץ בגבעת אולגה. אמרו שהולך לקרות משהו, אולי יבואו בריטים לקיבוץ.

היינו בכיתה ד', בני עשר. בצהרים הגיע מישהו זר רכוב על סוס וצעק שיראו לו מהר איפה המזכיר. ידענו שמשהו מתחיל. כעבור רבע שעה צלצל הפעמון הגדול שעל המגדל, וכל האנשים התאספו סביבו.

אמרו לנו ללכת לחדר האוכל של בית הספר, ולהישאר שם. מדי פעם עבר אווירון של האנגלים, נמוך נמוך. קראנו לו כָּלבּי, ידענו שהוא מצלם אתה קיבוץ. הגיעו המון אנשים מבחוץ.

בערב הלכנו לחדרים של ההורים. צבי ואני היינו עם חברה שהגיעה ממעברות, כי אמא הייתה בבית התינוקות ואבא שמר למעלה, על מגדל המים.

בלילה רקדו והדליקו מדורות, וכל הזמן חילקו לחם.

למחרת בבוקר שלחו אותנו, ילדי הכיתות, לגני הילדים, כדי שנהיה במקום סגור ובטוח. אני הייתי בבית הקרוב לעיגול ארלוזורוב, בדיוק איפה שהאנגלים פרצו את הגדר.

שמענו צעקות, הצצנו החוצה בחלונות הקטנים הנמוכים, ראינו את האנגלים נכנסים עם מקלות. היינו מתוחים וסוערים.

התחילו מכות. הושלכו אבנים, מישהו צעק מהר לשכב.

שכבנו והצצנו.

האבנים הגיעו עד המרפסת של הגן. המטפלות אמרו לנו לשכב על הרצפה, מתחת למיטות. ידענו שאלה שוטרים אנגלים, הם היו הכי אכזריים. ראיתי אותם מכים חברים וחברות. נורא פחדנו.

בצהרים פתאום נהיה שקט.

הביאו לנו אוכל והרשו לנו לצאת החוצה, רק ליד הגן.

בערב הלכנו להורים, ראיתי את אמא בוכה. היא אמרה שיוסף פצוע קשה. לא ידעתי שהוא כבר מת, הוא היה חבר של אבא.

ביום שלאחר מכן אספו אותנו בחדר האוכל של בית הספר וסיפרו לנו מה קרה על יד עין החורש. הלכנו ללוויה של יוסף. היו המון אנשים, מכל הארץ, טבנקין נאם, זו הייתה הפגנה גדולה.

באו עיתונאים, צילמו אותנו  -  היינו בחדשות. התרגשנו מאד. שלחו לנו ממתקים, זללנו שוקולד של צֶדֶה. ועלית, כמו לחם. בית ספר 'ביאליק' בתל-אביב בתל-אביב הזמין אותנו. בחרו בי ובגיורא וינר להתארח אצלם. קיבלו אותנו בכבוד, היינו הילדים מהקיבוץ שעמד בגבורה מול האנגלים.

את יום המצור לא אשכח אף פעם.

 

עמרם הישראלי

אני רוצה לספר בצד כל אותם סיפורים שכותבים עליהם בעיתונים על החוויות האישיות שלי בתור ילד. הזיכרונות האישיים שלי מתערבבים עם כל מה שנכתב מאז, אבל בחלקם הם גם אישיים מאד. זו הייתה חוויה מיוחדת, בשבילי ובשביל כולנו, כעין חוויה מכוננת מן הילדות. אנחנו בסך הכל חיינו חיים שקטים, על אף שנולדנו בתקופת המאורעות שהייתה תקופה מאד סוערת בארץ, שנת 1936.

ידענו שיש עוצר בערים מדי פעם, שיש מאבק, שיש פלמ"ח, ידענו שיש גם קבוצות פלמ"ח שמתאמנות בגבעת חיים ושיוצאות לכל מיני פעולות ומסעות. על הגג של בריכת המים הם עשו כל מיני אימונים, שבשבילנו זו הייתה חוויה מאד מסעירה ומפחידה לראות אותם שם למעלה.

האוהלים שלהם, הפינג'נים של הקפה, הסחיבה של התרנגולות מן הלול כל אלו הם חלק חשוב מן ההווי שלנו. היינו אז ילדים די קטנים, ולא היינו מאד שותפים, אבל היינו נוכחים, הרגשנו את הנוכחות של אנשי הפלמ"ח בחצר הקיבוץ.

והנה, באירוע הזה של המצור, שמנו לב שכל הפלמ"ח נעלם, ואז התחילו לעבור שמועות שהולך לקרות משהו, ושהבריטים מגיעים לקיבוץ כדי לעשות חיפוש.

אחר כך חלק מאתנו שהסתובבו  במחנה, כי הם שמעו את הצלצול של הפעמון, סיפרו שראו את הרוכב מכפר הרואה שבא להודיע שהבריטים נמצאים בדרך, (היום בעיתון ראיתי שאותו רוכב היה אבא של חיים ליכט).

אחרי הצהרים אמרו לנו ללכת להורים, ההורים שלי לא היו באותו יום בבית, ואני, ילד בכיתה ו', לקחתי את האחים שלי לבלומה, חברת קיבוץ גבעת חיים. הייתי מאד מתוח מתי אבא יגיע, הוא הבטיח לחזור בסביבות עשר בלילה. ידענו שכל הדרכים חסומות, ולא ברור לי איך הוא הגיע. הוא הצליח להסתנן, ואני פגשתי אותו סביב 11 בלילה.

מה שאני זוכר מן הלילה ההוא הן המדורות שאנשים ישבו מסביבן בכל מיני פינות של הקיבוץ, הם חיממו מים לקפה, המטבח עבד שעות נוספות להכין מרק. הייתה התקהלות של המון אנשים מן הסביבה.

ביום שלמחרת החזיקו אותנו בבתי הילדים, אבל כל הזמן עקבנו אחרי הפעילות של החברים.

הם שברו מרצפות, אספו אבנים, וכל אותו הזמן היה אווירון מלמעלה. היו שמועות שבן-אהרון נפגש עם הבריטים. בשבילנו בן-אהרון היה מן דמות מיתולוגית, כי הוא היה הרבה שנים בצבא הבריטי וישב בשבי.

היה מתח לקראת משהו רציני מאד שהולך לקרות.  היו הרבה מאד טנקים מסביב. ואז, פרץ הגל הראשון של החיילים, עם כובעי פלדה ועם מגינים. חלקם עם כידונים וחלקם עם אלות. האנשים שלנו עמדו מולם עם מקלות קפ"פ. לנו אמרו לשכב מתחת למיטות. היינו בבתי הילדים הצמודים לעיגול ארלוזורוב. ראינו את החברות מגישות אבנים ואת החברים זורקים אותן.

יותר מאוחר שמענו שיוסף רוזנברג נהרג, ושסימה ליברמן נפצעה קשה.

ראינו איך אוספים את האנשים למכלאות על הדשא שבין חדר האוכל ובית התרבות, והאנגלים מחפשים ביניהם. הם העמיסו חלק מן החברים על משאיות ולקחו אותם למעצר בלטרון.

זה היה אירוע מאד מרגש, המפגש הראשון שלנו עם מלחמה, עם המאבק, ועם הצבא הבריטי.

 

עודד בן-אור מספר על שלושת ה'חיפושים' בגבעת-חיים

 

הזיכרון מן החיפושים הוא זיכרון מאד דומיננטי אצלי מתוך זיכרונות הילדות, אשר עולים וצפים בי בערבוביה כשאני מנסה להעלות את אותם הימים, אני נזכר שהיו בגבעת-חיים היו שלושה חיפושים.

הראשון הוא זה שנקרא 'החיפוש הקטן'.

יום אחד התעוררנו משנת הצהרים ושמענו את החברים רצים אחרי שוטרים אנגלים, וצועקים "בוז". והכל התרחש ליד חדר האוכל, ליד  המכשיר שנקרא: "פטקוס", ששימש לניפוי החיטה מן המוץ, ממש כפי שעשו אבותינו.

אני חושב שהמודעות לנוכחות האנגלים ולפעילותם הייתה אצלנו מגיל צעיר מאד. שמענו את בתחנת הרדיו שנקראה "קול המרי העברי", שהיינו מחפשים אותה שעות כדי לשמוע את החדשות שלה, עקבנו אחרי מה שהתרחש בארץ. לתחנה הזו אות מאד מיוחד. גם ללח"י ולאצ"ל היו תחנות משלהם.

התברר, שהשוטרים שהגיעו לקיבוץ מחפשים נשק. כנראה מישהו הלשין שיש אצלנו נשק. חיפשו אצל אגון גרטנר. אני זוכר, אולי מתוך סיפורים, שיערי, שהיה איש מאד חזק, לקח שוטר אחד וזרק אותו לקוצים. בכל אופן, השוטרים הסתלקו.

ה'חיפוש השני'  נקרא 'החיפוש הגדול' הוא 'המצור על גבעת חיים'.

עד כמה שאני יודע, הסיפור של החיפוש התחיל בגלל העלייה הבלתי ליגאלית.

בגבעת אולגה הייתה משטרה, שלידה היה רדאר. ההגנה עשתה כל מאמץ כדי לאפשר לעולים הבלתי ליגאליים להגיע לארץ, והיא חיבלה ברדאר של הבריטים. והבחורים שביצעו את אותה  פעולה ברחו לגבעת-חיים, והבריטים הלכו על פי  העקבות שהובילו לגבעת-חיים.

כשהגיעו השוטרים לגדר גבעת-חיים, נסגרו השערים, ולא נתנו להם להיכנס.

בינתיים הבחורים הספיקו להסתלק מחצר הקיבוץ.

במשך כל אותו זמן טס אווירון בשמי הקיבוץ. לנו, כילדים, זה היה אירוע מפחיד. בינתיים התקבצו מאות אנשים מכל הסביבה. כולם זרמו כדי להביע את הזדהותם להתנגדות שגילו חברי הקיבוץ לחיפוש של האנגלים.

המתח הלך וגבר.

הלכתי לישון ביחד עם גבי אוברלנדר, ואני זוכר ששמעתי את אביו, שהיה מפקד בהגנה (יותר מאוחר הוא נהרג בקרבות לטרון), אומר לאמא של גבי: "טוב - זה לא ייגמר."

הסיפור כולו נמשך יותר מאשר יום. לקראת אחרי הצהרים, כשהיינו בבית הילדים, ניסו לפרוץ לתוך הקיבוץ. עדיין לא השתמשו בנשק. החבר'ה של הפלמ"ח ידעו להשתמש בנשק של מקלות – קפ"פ (קרב פנים אל פנים). תוך כדי התגברות המתח היו ניסיונות של החברים מסביב לפרוץ, ועל אף האזהרות של הבריטים שלא לפרוץ לתוך החצר, התחילו הצרים על הקיבוץ לתסוס, ובסופו של דבר, ההתנגדות נעשתה אקטיבית, ואז האנגלים ירו בהם. הם הכניסו טנק אחד לתוך החצר, ובכך נגמר כל הסיפור.

הם אספו את כל הבחורים למגרש הכדורגל (כאן כבר יש לי קצת בלבול עם הסיפור של החיפוש השלישי), וכדי למנוע את הסגרתם של העולים החדשים אמרו לכולם להגיד: "אני תושב ישראל", או משפט אחר דומה.

ה'חיפוש השלישי' זכור בתולדות היישוב בשם: 'השבת השחורה'.

היו לבריטים ידיעות על סליקים, והם החליטו לפשוט על כל הקיבוצים שבהם מוחזק הנשק, ושבהם גם מתגוררים מפקדי הפלמ"ח. כל הקיבוץ התאסף על הדשא, קראו לכך התנגדות פסיבית. לקחו את כל הגברים למגרש הכדורגל, שבו הקימו כעין מכלאות, ושבהן רצו למיין את הבחורים. בחיפוש השלישי עצרו גם את אבא שלי. אבא, כאמור, היה נוטר, וזה היה תפקיד חוקי, גם הנשק שהנוטרים החזיקו, היה בידיעת הבריטים. הם אפילו שילמו לגפירים עבור שירותם.

באותו חיפוש עצרו גם את משה שרת. בן-אהרון היה גם הוא בין העצורים. הוא גם היה קצין בצבא הבריטי, והם לא רצו לפגוע בכבודו.

אני זוכר את היום שבו החזירו את העצורים מן השבי, כל הקיבוץ חיכה לחברים על הדשא הגדול.