כניסת חברים ותושבים

בני ששים, נכתב לפגישת מחזור י' שהתקיימה ביוני 2005 מאת יעקב שניר

בואו נסכים שגם אתם מתקשים להודות, אך העובדות חותכות –  אנחנו בני ששים. כולנו בעצם זכינו להיוולד הודות לאופטימיות הבלתי נלאית של הורינו: תזכרו את השנים 1944/45 : באירופה משתוללת מלחמה כבר חמש שנים, המנדט הבריטי מונע הגעת ספינות מעפילים לארץ, המרד הערבי מלפני כמה שנים מסמן משהו על עתיד היחסים בין יהודים לערבים, ברל כצנלסון נפטר, שושנה דמארי מגיעה להופעה בכפר-סאלד – אבא שלי אוסף אותה עם סוס ועגלה בחאלסה, ובגבעת חיים מגדילים את פס הייצור לריבות על פי דרישת קנייני המזון של הצבא הבריטי הפרוש על פני כל המזרח התיכון.

 

ואחר כך, בכל קיץ מגיע הדוד אריך לכפר-סאלד לחגוג יום הולדת לאהוד, מפריח עפיפון, עושה קסמים, מחלק מתנות ולכולנו דוקר בתחת כי יושבים על שלף שנקצר לא מזמן.

מאוחר יותר מתפלגים כמה קבוצים, ביניהם גם כפר סאלד וגבעת חיים: יש הוכחה טובה מזו לאופטימיות הבלתי נלאית שהזכרתי? אכן, לעזוב בית, נוף, שדות שסוף סוף הוריקו וחברים - לטובת גבעה של חול בתולי,עיתון "דבר", חבר הקבוצות ודגל קצת פחות אדום. הארץ לא ראתה מאז התנתקות כל כך ממושמעת, שאיננה מבקשת דבר לעצמה, אנשי כפר-סאלד דחו אפילו את הצעתה המפתה של רמת דוד לבוא אליה כי שם נותנים חצי ביצה קשה בכל יום!

אבל כך התקבצו בני המחזור הזה:

אביטל חצתה את הכביש מהמאוחד, לא מתעסקים איתה ידענו, כי יש לה שני אחים גדולים!

חנוש הגיעה באוטובוס של אנשי כפר-סאלד, מלווה באימה לולה, שכשהייתה מחייכת היו המון קמטים זעירים מסתדרים היקפית סביב עיניה, והצטרפו בכל שנה כמה ילדי חוץ שככל שהיטבנו להציק להם, כך התחדדה תודעתנו המעמדית, העצמית, הכפרית להכעיס.

 

ממרחק השנים אני ממשיך להתעקש כי ילדותנו הייתה פשוט יפה או יפה בפשטותה. היינו ילדי התקומה, זכאים לשתי קוביות שוקולד בכל יום ששי ולמנת שמנת שבועית. קייטנות הקיץ בכפר-ויתקין היו חווית נופש מסעירה גם אם התגוררנו עשרה באוהל ברזנט רותח מחום, אך כזה שנפתח אל הבריזה הים-תיכונית בהפשלה קלילה של יריעותיו. בזלפי הצחיחה ערכנו סיורי טבע מרתקים ומעמיקי חקר, כמוהם מציעה היום "החברה הגיאוגרפית" בקצות  עולם.

המסע המסעיר ביותר שהייתי חווה כל שנה היה בלווית אבי, שהיה בא כוח הקבוץ והיה לוקח אותי ליום עבודה בתל-אביב. שיאו של המסע הייתה חנייה במסעדת "תנובה" בה הייתי מחסל ביצה עין ומקנח בלבנייה שהוגשה בצנצנת זכוכית.

את תום ילדותנו  לא הפרו שיבושים במושגי יסוד כמו העובדה שבשנים הראשונות גרנו ב"נקודה", ה"בית" היה בית-הילדים, בית ההורים לעומת זאת היה ה"חדר", וה"כיתה" לא הייתה מבנה לימודים אלא שם קיבוצי לכל מי שבגדיו נשאו את המותג "שקד".

סערת ילדות ראשונה נרשמה ביום בו הקיפו הבנות את עירית במקלחת המשותפת לכדי מסך שבא להסתיר את נפלאות הטבע מעיני הבנים, שנים אחר כך יגיע יוסי וידרוש תיקון למעוות...

 היינו ילדים שזופים עם "סליפ" לבנים שנרכס בצד עם שלושה כפתורים ומכנסיים קצרות לבנות עם מכפלת כיווצי גומי. אם היטבנו לשחות זה משום שגדלנו בקיבוץ של פעם, כלומר של פינדה, אך לא בחלנו גם בשכיבה על הבטון בשולי הבריכה הקטנה "להתחרדן" מעט בחום השמש.

פעמיים בשנה התייצבנו למסדר המחסנאיות שרה ונורית: הן שהלבישו אותנו בתלבושת שלא הייתה אחידה רק בגלל שהן השכילו לשכנע, אותי לפחות – שכל בגד שמדדתי ממש נתפר בעבורי.. 

אם היום רווחת האפנה לקלס את הלינה המשותפת ולמנות את פגעיה, הנה אני מעיד על עצמי כי ישנתי לרוב נהדר, למעט אותם לילות בהם היו התנים קרבים אל מתחת לחלון הבית הכולל ופוצחים ביללות, אך עדיין איני רואה בכך עילה לתביעה משפטית...

 

עם צמיחת הקיבוץ צימחו גם נעורינו. הבנים נבחנו בקרבות "מלך-האי", תחילתה של חתימת שפם, וביכולת לפסוע יחף בחול החם של יולי אוגוסט מבלי להחיש צעד, הבנות בהיקף החזה. המחזור היווה את הגדרת הזהות הקולקטיבית של עשרים וכמה ילדים, לעניין שהטריד מאד את הבנות אחת לחודש קראו אז וסת. השייכות למחזור הייתה בבחינת חישוק מאגד עד לוחץ, שתבע את מלוא הנאמנות. כל אחד מאיתנו צמח בתוך פרוסה אופקית, שזורה במבנה בו שמות צמחים ועצים הפרידו בין שנתונים.

אנחנו דור שהתייצב כל שנה לטקס קציר העומר, וראה את אבא של רותי מניף חרמש בקמה, ואגב כך גם שר. אנחנו הילדים שאימת הסכסוך הישראלי-ערבי קרעה את תומתם בלילה בו נרצחו מהמארב מיכאל וגד. מי מאיתנו יכול לשכוח את הריטואל היומי בו היה סבא נחמנזון מחלק דואר לחברים בכניסה לחדר האוכל לעת צהרים. בכולנו תקתק שעון תרבות פנימי שהיה מצלצל אחת לשבוע בימי ג' וקורא את הקבוץ אל הדשא להקרנת הסרט. קומיסר תרבות זה או אחר היה חורץ את הדין באם נוכל להשתתף או לאו, ותמרוני ההתחמקות ממשגיחי הכשרות שהופקדו על ה"מציצים" בסרט היו מרתקים לא פחות מהעלילה שהוקרנה על גבי המסך הגדול.

 לא נעים להודות, אך בצמוד אלינו התקיימה המעברה, שלימים הפכה למושב אליכין. חיינו לא השיקו למרות הגדר הכמעט משותפת, הם סיפקו אולי הרבה ידיים עובדות ל"גת" אך לבוא במחנה לא היו ממש ראויים, ואולי זו אחת הביצות שגם היום טרם יבשה.

כמוני גם אתם התעוררתם יום אחד אל הבוקר שבו נעלמה בחשאי משפחת אבל והיגרה לאוסטרליה, תעלומה שפרנסה את דמיוני הקודח שנים הרבה ולא נתנה מנוח.

 לא רק בקבוץ משמרות, גם לנו הייתה ערימה של חברה על הדשא, על שמיכות שנפרשו בין הצריפים, בנקודת המרכז ממוקם רדיו טרנזיסטור והאזנים כרויות  ל"המסך עולה"! בסיום המשדר היה הטל הכבד, מגובה בעקיצות הברחשים, מבריח את כולם לחדרים. את מדורת השבט שלנו פירנס ה"פרימוס" הרושף להבות – עליו טוגנו/בושלו/נאפו כמויות דמיוניות של מרק, צ'יפסים, פלצ'ינקות ונתחי הודו שניצלו מהגניזה  שהתחייבה ממחלה כלשהי בלולים...

את תעודת היושר וההכרה ביכולתו, במיוחד באגף הבנים, השיג בזמנו רק מי שעלה בידו לגנוב:  גלידה מחדר הקירור, ארוחת הלילה של השומרות, עוגיות מחדר מורים וגולת הכותרת: את הטנדר של הפלחה!

למקום מבטיח במיוחד הייתי משתרך אחרי יוסי בהפסקה הגדולה – הכוונה לחדרם של רודה וגרשון. יוסי היה מטפס על סולם ודולה מארון הבגדים של הוריו מבחר מטריף של עוגיות, רק לימים עלה במוחי שאפשר ורודה בכלל עודדה את התהליך הזה שבו הקופסה מתרוקנת והבטן מתמלאה...

 

שלוש שנים עברו עלי בעוונותיי במרחקים בשוייץ, ביום ששבתי קרא לי חנוך (לימים חנטש) והסביר לי את כללי המשחק: " שלא תעיז אפילו לחשוב על הרכבת רדיו-גביש (לא שידעתי מה זה), כי זה בבחינת רכוש פרטי והדבר לא יסולח!". אם יש צורך להזכיר, אנחנו היינו הפלסטלינה של החינוך הקיבוצי בחברה שהאמינה בחינוך ושלחה למערכה הזו אנשים איכותיים כמו ראובן, אבא של ימימה שהתפוצץ בכל שיעור מרוב ידע, ומהיעדר משמעת בכיתה, עדי שהיה דמות החלוץ המשכיל בהתגלמותה, ובוריס (ברוך) אזניה שכל שעור שלו החל בבית-דין שדה ליד הלוח לאחר שגמר לעיין בכותרות עיתון הבוקר שהונח על שולחנו. ואני, משום מה, נוצר בזיכרון דווקא את יהודה אגמון. מעין "אאוט-סיידר" לשעה קלה, אדם שהעז לפקפק בעידן של סימני קריאה, וחנך לכל נער על פי דרכו.

היום כשאתם נוסעים במכונית המשפחתית, 1.6 ליטר ויותר נפח מנוע, לרוב מתוצרת יפאן – אל תשכחו את ה"סקאניה-ואביס" של אבי ברוך, אותה משאית ארוכת ספסלים לתוכה נדחס כל מי שנסע להפגנה, קונצרט, הרצאה, מחנה, חתונה או טיול. בגרסת ה"קבריולט" של משאית זו היה אבי מלביש לה מלמעלה גגון ברזנט. על המשאית הוחלפו דברי פרשנות מעמיקים ביותר, נחרצים עד מאד, בכל דרך חזרה מקונצרט או הצגת תיאטרון.

ככלל אנחנו בגרנו בשנות התפר שבין מבצע סיני למלחמת ששת הימים. תקופה של שקט בטחוני יחסי, שומר השדות אפריים הוא הדמות החמושה היחידה הזכורה לי מימי הנעורים. נדמה היה שלא נועדו לנו מלחמות נוספות ולכן שרנו עליהן בערגה מסביב למדורה, וכשלא שרנו שירי פלמ"ח או "בצל-ירוק" ליווינו את להקת ה"אורגים" במסעה בארץ, אל המופע ההוא ברופין, שם חגגו הרומנטיקה, והאמונה התמימה כי בידי זוג גיטארות ובנג'ו היכולת להביא תיקון לעולם. "קומ-בא-יה" הייתה המנטרה הרווחת הרבה לפני שהיוגה, השיאצו והטאי-צ'י כבשו את כנען בסופה.

איך יכולתי לנחש שלימים ישרתו שני בני במדים חודשים ארוכים בשכם, ג'נין או במרומי הבופור? האיום הביטחוני המיידי בנוף שלנו היה תל קקון, קן פורעים ידוע, שנכבש כידוע לכולנו כבר במלחמת תש"ח...

תעצמו לרגע את עיניכם בליל קיץ של סוף שנות החמישים והקשיבו לרחשים:

מכיוון ההודיה פרצי קרקורים היסטריים באינטרוואלים קבועים. מעבר לכביש גועות הפרות בחצרות הרפת של המאוחד, אלה של האחוד שוקטות משום מה. טרטור מנוע של "מאסי-פרגסון" עולה מתוך שורות הפרדס בזלפי, מילן מרסס הלילה. אם פתחתם לרגע עיניכם והבטתם צפונה הילת האור של חדרה היא נחמתכם בליל אופל דל כוכבים. בדיוק מאותו כוון בוקעות מצהלות חתונה תימנית שנקטעות לפרקים ע"י הכרזות ברמקול מי תורם כמה לטובת החתן והכלה. מדרום למשק בית הספר מגיע קרקור צפרדעים קנטרניות. ברגעים שכאלה בא גם חוש הריח על סיפוקו. תרנגולי ההודו הנשרפים למוות במיזבלה מרווים בניחוח צורב את האוויר שמעל לגבעה. הפרות באחוד אולי שקטות, אך לא חדלות להעלות גירה ולפנות מקום לתחמיץ טרי כך שמשבי רוח קלים ביותר מפיצים את ארומת הזבל בדיוור ישיר לכל בית בישוב ההולך ונרדם. זהו בדיוק הרגע בו אימי ז"ל ממהרת לאטום את החלונות, פותחת מאוורר וממתינה לבואה של תגובה אסטמטית הולמת...

 

שנות בית הספר מסתיימות כמקובל במסיבת מחזור. תעודות בגרות הס מלהזכיר, המבחן האמיתי היה פתיחת תלם ישר כפלס בשדות קובני, חליבת משמרת לילה ברפת, אתור מזיקים בכותנה עוד בטרם הפך הגולם לזחל רעבתן והיענות ללא תנאי לצורכי התינוקות הצרחניים בפעוטון של תיאה.

 עוד רגע והחבילה מתפזרת לכל עבר. מבין הבנות יש מי שמלווה בבן-זוג, איך יודעים? שואלים את ימימה שמשיבה: "אין עשן בלי אש".

הדוד אריך מן הסתם כבר לא יגיע למסיבת יום-הולדת. מחזור י' מתפרק מזהותו הקולקטיבית, רוב בניו ובנותיו הופכים מספר אישי בצבא. כולנו טסים אל העתיד על הדלק רווי הציפיות שתודלקנו בו משך שנות הילדות והנעורים. השרות הצבאי הוא נקודת הפיצול הראשונה, אחריו תתחלק האמבה לאלה שנשארים ואלה שעוזבים. כל איש לחלומותיו יפנה. עוד ניפגש בחתונות ואחר כך הרבה פחות. הקמנו בתים נולדו ילדינו והם לנו מה שאנו היינו להורינו.  הזריזים שבינינו כבר זוכים לגדל נכדים. לא כך עלה עם חנוך אחינו, בחולות סיני הוא דימם למוות אולי, ואולי  נגאל מסבל מיותר על ידי פגז שהגיח בכינון ישיר. גם שולה נפטרה הרבה יותר מדי מוקדם, את עקבותיה מי עוד ימצא היום? בין החסרים נזכיר את אהוד שהיה עלם חסון, קצין צבא מסור שבנפתולי חייו בגד בו ליבו.

 

אנשים טובים קצת מעבר לאמצע הדרך, כך הייתי מבקש להגדיר את עצמנו, והסטטיסטיקה בעניין הזה לצידי! הקבוץ שנולדנו אליו ואיתו גדלנו שינה פנים, הרבה חלומות נקברו בחול אך הגינות ממשיכות להצמיח שנה אחר שנה שלל מרהיב של פריחות וניצנים. האלמוגן שבסמוך למטבח פורח באדום מטריף בכל עונה תוך התעלמות מוחלטת מפניה של הכנסת או הרכבה של ממשלה בישראל. גם במהלך השינוי הגדול סוכני הקביעות אינם מוצאים להורג, השבח לאל. בעצם גם לבלורית שלי מזמן אין זכר, כמוכם גם אני מוריש לילדי את מה שמאד רציתי ומה שחומק משליטתי כמו למשל בעיית נשירת השיער...

גם אם התפזרנו על מפת הארץ ולקצוות תבל, רובנו נשאר מקושר בחוט של חסד, חסד אחרון שהוענק להורינו (דור חלוצים בארץ) בדין, שזכו למנוחה נכונה בבית הקברות המטופח ממזרח לבריכה.

 

לא מצאתי בילדותנו סימנים לכך שרוני תייצר גבינות שטעמן כה משובח בכפר סמוך, אליו היינו מתגנבים  בליל שמחת תורה כדי למלא כיסינו בסוכריות שהתעופפו בבית הכנסת לכל עבר. שום כוכב לא רימז שיוסי יעקור אל מעבר לים ויגדל מזון אורגאני בצפון הרחוק והקר של אירופה. אפילו איילת השחר לא לחשה על אזני לאן תנתב רותי את צעדיה ברבות הימים.

ואולי טוב שכך. לו ידענו אז מה שאנו יודעים היום, הייתי צריך לכתוב מחדש את כל מה שקראתי בפניכם, ואין בי שום רצון כזה.


מ"בתוכנו" 2005